אוסף משפט אייכמן - זכרון השואה

ד.1 | מבוא

לקראת פסק הדין במשפט אייכמן פנתה תלמידת כיתה ח לשופט משה לנדוי וביקשה ממנו לשמוע את קולם של ניצולי השואה

עורך: ארנון למפרום

ב-11 באפריל 1961 החל משפטו של אדולף אייכמן באולם “בית העם” (ג’ראר בכר) בירושלים. 750 איש מילאו את אולם בית המשפט עד אפס מקום, בהם עיתונאים מכל העולם, ניצולי שואה ואזרחים מן השורה. כדי לעמוד בעומס הבקשות הועבר המשפט בשידור חי לאולם רטיסבון ברחוב שמואל הנגיד, שהצליח להכיל 750 אנשים נוספים.
אך תהודת המשפט הייתה הרבה יותר גדולה. למשפט האזינו בדבקות רבבות ישראלים, ביניהם ניצולי שואה רבים, באמצעות “קול ישראל” ברדיו, ולשם כך פסקו ממלאכתם, עצרו את נסיעותיהם, או עזבו את לימודיהם.
בין הרבבות הייתה גם משפחת גלזר מקרית חיים, שציפתה בדריכות לפסק הדין. ההורים ציפורה ושמואל גלזר נולדו בפולין, חוו את אימת הכיבוש הנאצי וניצלו משום שברחו לברית המועצות, אך כמעט כל בני משפחותיהם נספו בשואה. הבת אסתר שנולדה במחנה עקורים בגרמניה ועלתה לישראל עם הוריה, חוותה את זיכרון השואה מילדותה ושמעה מהוריה כיצד לקחה השואה את קרובי משפחתה.

אסתר גלזר, 1962

ד.2 | המכתב

בספטמבר 1961, בהיותה תלמידת כיתה ח’ בבית הספר “נתיבים” בקרית חיים, חששה אסתר שמא בית המשפט יחמול על אייכמן ולא ימצה עמו את הדין, ועל כן ב-17 בחודש היא שלחה לאב בית הדין משה לנדוי מכתב ושיר שכתבה:

_______________

קרית חיים, 17.9.1961

לכבוד אב בית הדין השופט

ד”ר משה לנדאו!

תמיד, עוד לפני היפתח משפט אייכמן, הייתי שואלת את הוריי כל פעם את אותה השאלה העצובה: “אבא, אימא, למה אין לי דודים ודודות כמו לילדים אחרים? למה בשבת ובחגים באים אל אחרים דודים ובני דודים ורק אלינו אף אחד לא בא?” ואז היו הוריי אומרים לי כי את כל הדודים והדודות טבח היטלר הרשע ולא ידוע אפילו היכן ומתי, ואיפה מתגלגלות אי-שם עצמותיהם. והיו מספרים על השואה וזוועות הנאצים. עתה, עם התקרב מועד פסק הדין, זה הניע אותי לכתוב את השיר הבא, שאני שולחת לאב בית הדין.

אסתר גלזר

תלמידת כיתה ח’

קרית חיים,

רח’ ע”ב 42 [אברבנאל 57]

חיפה

ד.3 | השיר

“פסק הדין” (מאת אסתר גלזר)

הִנֵּה יוֹשֵׁב פֹּה, הִנֵּהוּ.

עַל סַפְסַל הַנֶּאֱשָׁמִים בְּכִסְאֶהוּ,

אָדוֹלְף אַיְכְמָן – שְׁמוֹ זֶהוּ.

וּמִתְּהוֹם עָבָר עוֹלִים

שֵׁשֶׁת הַמִּילְיוֹנִים

וְאֶל שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל הֵם פּוֹנִים:

שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוֹפְטֵינוּ,

בְּעָמְדְּכֶם לִפְסַק דִּין רוֹבֵנוּ,

שִׁמְעוּ נָא אֶת קוֹלֵנוּ.

הִנֵּה הָאָדָם הָאַכְזָר,

לִבּוֹ אֶבֶן, כַּקֶּרַח קַר,

רֶגֶשׁ רַחֲמִים לוֹ זָר.

הָאָדָם שֶׁשְּׁלַחָנוּ לָאֲנָחוֹת

לְסֵבֶל, לְיִסּוֹרִים לַהֲרִיגוֹת,

עִנּוּיֵי תֹּפֶת וּבַלָּהוֹת.

כְּחַיַּת טֶרֶף הִתְנַפֵּל עָלֵינוּ,

צְמֵא דָּם, בִּלְהִיטוּת לְרָצְחֵנוּ,

וְלֹא יָדַע שֹׂבַע לְדָמֵנוּ.

יִסּוּרֵי מַצְפּוּן לֹא תְּקָפוּהוּ,

זַעֲקוֹתֵינוּ – לֹא הִפְרִיעוּהוּ,

יִסּוּרֵינוּ – סִפּוּק מִלְאוּהוּ.

הוּא הִזְדָּרֵז לְבַל יִהְיֶה מְאֻחָר,

וְרַק הִצְטַעֵר עַל הַדָּבָר,

שֶׁאֶת מְלַאכְתּוֹ הוּא לֹא גָּמַר.

אֶל תִּשְׁעוּ אֶל דְּבָרָיו,

הַכֹּל שֶׁקֶר וְכָזָב,

רְאוּ – בְּדָמֵנוּ מְגֹאֲלוֹת יָדָיו.

שׁוֹפְטִים, בְּעָמְדְּכֶם הַיּוֹם בִּמְקוֹמֵנוּ,

לִשְׁפֹּט וּלְדַבֵּר בִּשְׁמֵנוּ,

שִׁמְעוּ נָא אֶת קוֹלֵנוּ.

לֹא גְּדוֹלָה בַּקָּשָׁתֵנוּ,

רַק אֶחָד הוּא רְצוֹנֵנוּ:

דִּין צֶדֶק לְרוֹצְחֵנוּ!

ד.4 | סוף דבר

המכתב והשיר נמצאים בארכיון האישי של השופט משה לנדוי בתיק פ-1084/5, עמ’ 12-11. קישור לתיק.

הצלחנו לאתר את אסתר. התברר לנו שזו ד”ר אסתר פרידלנדר, דוקטור לכימיה, לשעבר מורה בבית הספר הריאלי בחיפה.

ד”ר אסתר פרידלנדר, ירושלים, מרס 2023

ד”ר פרידלנדר התירה לנו לפרסם את המכתב והשיר. היא לא קיבלה תשובה מהשופט לנדוי – אולם ב-15 בדצמבר 1961 נידון אייכמן למוות על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. אייכמן ערער על עונשו בפני בית המשפט העליון ששב ודן אותו למוות בחודש מאי 1962. גזר הדין בוצע בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני.

ב-17 באפריל 2023 פרסם העיתון “ידיעות אחרונות” כתבה על כך באתר YNET. לעיון בכתבה לחצו כאן.

להורדת המכתב בשלמותו פ 1084_5 עמוד 11 – 12