אמרת חנוך לוין – אמרת “מלכת אמבטיה” – אמרת “הקאמרי”

המחזאי חנוך לוין, ויקיפדיה

בשנותיו הראשונות העלה תיאטרון הקאמרי מחזות של מחזאים שונים, ישראלים ושאינם ישראלים. כמעט כל מחזות אלו בוימו על ידי יוסף מילוא. מסוף שנות השישים הלך ותפס המחזאי חנוך לוין בהדרגה את מקומו כמחזאי הבולט והמשפיע ביותר בתיאטרון הישראלי, ורבים רואים בו את גדול מחזאי ישראל. לוין כתב למעלה מ-60 מחזות וביים 22 מהם, רובם הגדול עבור תיאטרון הקאמרי. חלק מיצירותיו של לוין מתאפיינות בהצגה חריפה ובוטה, ולעתים גם מכמירת לב, על מרכיבים בקיום האנושי וביקורת פוליטית חדה על המיליטריזם הישראלי וזחיחות הדעת עקב הצלחות צבאיות (כמו במלחמת ששת הימים). לוין עושה בכמה ממחזותיו שימוש בשפה בוטה, רווית דימויים מיניים בולטים, חד משמעיים ונטולי עכבות. הוא מתייחס באופן מקאברי למוות ולשכול, כולל זה הצבאי, ולא מהסס לשחוט פרות קדושות שהתקבעו בזהות הקולקטיבית של החברה הישראלית כמו מעמדן של אלמנות מלחמה. כל אלו עוררו עליו ביקורות נוקבות מצד הציבור והממסד ולצדן הפך לנערץ על רבים שהעריכו את כשרונו העצום.

נראה כי המחזה שקשר במובהק בין חנוך לוין, הסטיריקן והמחזאי המבריק מחד, והשנוי במחלוקת מאידך, לבין תיאטרון הקאמרי על תדמיתו החדשנית והפתוחה הוא ה”רביו סאטירי” (כפי שהוגדר מלכתחילה) של לוין “מלכת אמבטיה” שהועלה על בימת “הקאמרי” בחודש ינואר 1970 בבימויו של אחיו – דוד לוין. המחזה נתפס עד היום כביטוי הראשוני של הצגת מחאה תרבותית נגד סדרי חברה וממשל המועלה על ידי גוף הנתמך בכספי ציבור, וכביטוי של חופש אמנותי גם כשהוא מעורר מחלוקת עזה. המחזה מציג באופן גרוטסקי, וולגרי ונלעג את דמותה של החברה הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים ועוסק בצורה ישירה ובוטה בניפוץ מיתוסים ופרות קדושות. לוין מציג בו חברה חסרת כיוון ואובדת דרך, בעלת אידיאולוגיה כוזבת וגאווה עצמית חסרת כיסוי שגם מלחמת ההתשה המתמשכת והקורבנות בנפש שהיא גובה, אין בהם כדי לעורר את הציבור ואת פרנסיו ולהצילם מניהיליזם וחורבן.

הנהלת התיאטרון צפתה, עוד לפני העלאת המחזה את הסערה שתחולל וביקשה למתן את הטקסט אך נתקלה בהתנגדות נחרצת של לוין. המחזה הוגש למועצה לביקורת סרטים ומחזות ועורר תחושות קשות בקרב כמה מחבריה. המלחין נחום נרדי כתב שהמחזה הוא: “סאטירה תבוסתנית גדושה ניבולי פה שיש בה כעין חתירה נגד ביטחון המדינה”  (נרדי נגד מלכת אמבטיה).חבר אחר של המועצה, ד”ר שוחטמן, כתב בחוות הדעת שלו: “המחזה גדוש ביטויים, גסים זולים ובלתי תרבותיים שאין האוזן סובלתם. כן ישנם קטעים מעליבים ופוגעים בערכים מקודשים בעם ישראל” (שוחטמן נגד מלכת אמבטיה). שני החברים הציעו לנסות לשכנע את התיאטרון “הקאמרי” לוותר על ההצגה. לא פחות משש ישיבות קיימה המועצה בעניין “מלכת אמבטיה”. תחילה פסלה שני קטעים מההצגה (אישור המועצה בהשמטת שני קטעים),  אשרה אותם לאחר תיקונים (אישור המועצה לפי הנוסח המתוקן), (אישור לאחר השינויים והתיקונים), וחזרה ופסלה אותם לאחר הצגה אחת. הנהלת התיאטרון עמדה בתוקף על זכותה להעלות את ההצגה, גם נוכח הקריאות לשלול מהתיאטרון את התמיכה הציבורית, ולו רק כדי להדגיש את עצמאותו של תיאטרון הקאמרי מבחינה אמנותית. הנהלת “הקאמרי” אף הגישה לבג”ץ בקשה ל”צו על תנאי” בעניין.

           

משהועלתה ההצגה, היא עוררה סערה ציבורית חסרת תקדים בעצמתה ובהיקפה. הביקורות לא חסכו במילים קשות כדי להביע את עמדתם: “מכלול דיאלוגים דפקטיביים”, “התעללות זדונית באלפי הורים שכולים”, “מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים”, ועוד. צופים התפרעו במהלך ההצגות ואף הושלכו פצצות סירחון באולם. מועצת פועלי ירושלים החליטה שלא לאפשר את העלאת המחזה בבירה והתכנית להעלות את ההצגה בחודש מאי באולם מיטשל – בוטלה. למרות תביעתם של גורמים פרטיים וציבוריים משר החינוך יגאל אלון לבטל את התמיכה הכספית הציבורית המוענקת לתיאטרון, החליט אלון שלא לעשות זאת. בתשובתו לחיים בסוק, סגן ראש עיריית תל אביב מיום 15 בפברואר 1970, כתב: “..אני מתנגד לשימוש בשוט התקציבי להכתבה צנזורלית החורגת מזו שאושרה בחוק והמופעלת, הלכה למעשה, על ידי משרד הפנים….הדמוקרטיה, כשיטת ממשל, נוטלת על עצמה – מדעת – סיכונים רבים, החופש הרפרטוארי הוא אחד מהם…לצערי, איני רואה דרך אחרת לגבור על חולשתה זו של הדמוקרטיה, חולשה שהיא גם מקור כוחה.” (תכתובת בין יגאל אלון לחיים בסוק)

שלושה חודשים מאוחר יותר כתב עו”ד שמואל להיס ליגאל אלון כי נחרד מתגובת בני נוער שצפו ב”מלכת אמבטיה” וביקש משר החינוך לחזק בדחיפות “תחושה של הזדהות ושייכות אינטגרטיבית, היסטורית ונוכחית לעם ישראל ולארץ ישראל” לנוכח “דברי בלע ונאצה קשים ומסוכנים” שהועלו במחזה. שר החינוך כתב בתשובתו: “את דעתי על ‘מלכת האמבטיה’ השמעתי בפומבי…לשמחתי, עמד “הקאמרי” על שגיאתו והסיר את ההצגה לפי החלטתו הוא…אני מסכים עמך כי יש פגמים בחינוך הניתן לנוער… דומני כי כולנו משלמים עתה את מחיר הזלזול באידיאולוגיה שהיה ה’בון-טון’ במדינתנו משך שנים רבות…” (תלונה ותשובת השר). 

ואכן, הוועדה האמנותית של “הקאמרי” בראשות המנכ”ל, ישעיהו וינברג, החליטה ב-18 במאי 1970, להוריד מהבמה את המחזה לאחר 19 הופעות בלבד. מבקר התיאטרון המיתולוגי , ד”ר חיים גמזו, שביקר בחריפות את ההצגה, לא פטר גם את האכסניה בלא כלום וכתב בעיתון “הארץ”: (22.5.1970): התיאטרון הקאמרי אשם לא רק בהורדת המלכה מיווין אמבטיתה, כי אם בעיקר בהעלאתה. כי לתיאטרון המכבד את עצמו צריך קודם כל להיות קריטריון אמנותי ואחריות ציבורית.”

לוין כתב וביים מחזות רבים נוספים עבור תיאטרון הקאמרי. הוא הלך וקנה לו מקום כאחד מבכירי מחזאי ישראל, ורבות מהצגותיו זכו לביקורות מהללות והוצגו בפני אולמות מלאים מפה לפה, אולם לצדן היו גם הצגות שזכו לביקורות חריפות יותר ופחות מהציבור, בעיקר בכל הקשור לסגנונן ולשפה שנשמעה בהן. מבין הצגות אלה, זכתה ההצגה “הזונה הגדולה מבבל” שהועלתה על במת “הקאמרי” בשנת 1982 לביקורות קשות במיוחד: ההצגה המתארת באופן מעוות ומקאברי יחסי הורים וילדים, מין, לידה ומוות ומציגה את הקיום האנושי במלוא עליבותו, ניוולו וכיעורו. השחקנים עצמם, ובראשם יוסי ידין, התנגדו להעלאת המחזה, ובעקבות התנגדותם קוצר המחזה והוצאו ממנו קטעים בוטים במיוחד. גם כאן, דרשו המבקרים בתוקף את הסרת החסות העירונית והתקציבית מתיאטרון הקאמרי. סגנית שר החינוך, ח”כ מרים גלזר-תעסה ביקרה בחריפות את המחזה בפרט ואת מחזותיו של חנוך לוין בכלל וזכתה לתגובות חיוביות מהציבור, כמו מכתבו של עו”ד מיכאל כהן התוהה: “מדוע יש להקציב כספים הבאים מכיסו של הציבור למוסד המשמש במה למחזות הגורמים לשאט נפש לחלק מהציבור, וחמור מכך – תורמים לתוהו ובוהו נפשי ומוסרי באין אמונה לא באל, לא בחבר ולא באדם… הכל מותר, אין חוק ואין מוסר הכל שקר סחי מאוס והנורא מכל – אין מוצא ואין פתרון'” (תלונה בעקבות “הזונה הגדולה מבבל”) .

 

המחאות כנגד העלאת מחזותיו של לוין בתיאטרון הקאמרי הלכו ונמשכו לאורך השנים. בחודש מאי 1985 כתבו בני זוג, בעלי מינוי, להנהלת התיאטרון וצרפו עותק גם לשר החינוך. בני הזוג הביעו ספק אם יחדשו את המינוי לתיאטרון לקראת השנה הבאה, וזאת נוכח המשך העלאת מחזותיו של לוין בתיאטרון; “ללוין יש מסר אחד ויחיד: שנאת האדם באשר הוא אדם, ושנאת האדם לזולת. מסר זה העביר לוין בכישרון רב ב’יסורי איוב’ ומאז הוא חוזר עליו בעטיפות שונות. מבחינה אינטלקטואלית הוא נעצר, מתחיל לשעמם ואינו מחדש עוד ברעיונותיו. הביצוע הבימתי מידרדר והולך ומהווה עלבון לכל רגש הומאני-אסתטי (שלא להזכיר את המושג ‘מוסרי’)…” הכותבים אף רמזו למרכיב הסנסציוני במחזותיו של לוין המושך אליו צופים על חשבון הרמה התרבותית הנדרשת מתיאטרון ראוי לשמו: “אנו לא יכולים להבין את האיכות האבסולוטית של קובעי התכניות שלכם, את חוסר אחריותכם בשימוש במוסד התיאטרון כמעביר ערכים תרבותיים ואת התחשבותכם בשיקול הקופתי…” (מחאה להנהלת הקאמרי על העלאת מחזות של לוין).

לפרק הבא: “הקאמרי” במלחמות ישראל ובפעולות טרור – פציעתה של חנה מרון