אישראל ומנדלה

“הייתה זו הופעה מזהירה שלו [של נלסון מנדלה] שהצטיינה באומץ לב ובכוח ביטוי הכאב של מיליוני האפריקנים”: מדינת ישראל ונלסון מנדלה בשנים 1965-1962  ביום חמישי, 5 בדצמבר 2013, נפטר בדרום אפריקה נשיאה לשעבר, נלסון מנדלה. מנדלה, מנהיג המאבק לשוויון זכויות בדרום אפריקה וביטול שלטון האפרטהייד הגזעני, נחשב לאחד מגדולי הלוחמים לזכויות אדם בדורנו ומותו עורר גל של תגובות והשתתפות בצער ברחבי העולם.  לרגל מותו של נלסון מנדלה מעלה ארכיון המדינה פרסום ובו שש תעודות שמציגות את יחסה של ישראל למנדלה בשנות ה-60, ובעיקר כיצד התגייסה ממשלת ישראל כדי להפעיל לחץ בינלאומי על ממשלת דרום אפריקה להימנע מלהטיל על מנדלה עונש מוות במהלך “משפט ריבוניה”, שבו הועמד לדין ב-1964 יחד עם 17 ראשי הקונגרס הלאומי האפריקני. ישראל אף קראה לבטל את המשפט ולבטל את משטר האפרטהייד בכלל.  ממסמך הנמצא ברשותנו, מתברר כי מנדלה (תחת זהות בדויה) פגש נציג ישראלי, לא-רשמי, באתיופיה ב 1962. מנדלה נמלט מדרום אפריקה ב 1961, וסייר בכמה מדינות אפריקאיות שונות ובהן אתיופיה, אלג’יריה, מצרים וגאנה. הנציג הישראלי לא היה מודע לזהותו של מנדלה ושניהם שוחחו על בעיותיה של ישראל במזרח התיכון ומנדלה הציג עמדה אוהדת לישראל. רק לאחר מאסרו באוגוסט 1962, עם שובו לדרום אפריקה ופרסום מאסרו, התבררה האמת.  מרבית המסמכים המוצגים בפרסום זה, עוסקים בפרשה המוכרת כמשפט ריבוניה וביחסה של ממשלת ישראל למשפט ולנאשמיו. במשפט ריבוניה הועמדו לדין 18 ראשי הקונגרס הלאומי האפריקני ומפקדי “חנית האומה” (Umkhonto we Sizwe) – הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקני. הקבוצה נעצרה בחווה ליד פרבר של העיר יוהנסבורג בשם ריבוניה. מנדלה, שהיה עצור כבר קודם לכן בהאשמות שונות לא היה בין העצורים אך צורף לרשימת הנאשמים במשפט. ממשלת דרום אפריקה שאפה לערוך משפט ראווה בו תוקיע את הקונגרס הלאומי האפריקני. התביעה במשפט דרשה להטיל עונש מוות על הנאשמים הראשיים, ומנדלה בכללם.  ממשלת ישראל מצאה עניין רב במשפט מכמה סיבות: מספרם הרב של היהודים העצורים בפרשה (כשליש מן הנאשמים) עורר חשש לגורל הקהילה היהודית בדרום אפריקה. ממשלת דרום אפריקה נתנה את דעתה לממד היהודי בפרשה והציבה את העורך דין היהודי, פרסי יוטר (Yutar), סגן התובע הכללי של מדינת טראנסוואל, כתובע במשפט כדי לנטרל את האשמות באנטישמיות. הסיבה השנייה הייתה רצונה של ישראל לחזק את קשריה עם מדינות אפריקה השחורה שמטבע הדברים הוקיעו את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. הדבר חייב הפגנת התנגדות מצידה של מדינת ישראל למשטר זה. תרמה לכך גם תפיסת עולמה של שרת החוץ גולדה מאיר שהתנגדה לגזענות ואפליה והשקיעה רבות מזמנה ומתשומת ליבה לטיפוח היחסים עם מדינות אפריקה.  באפריל 1964, בעיצומו של משפט ריבוניה, הציע הממונה הזמני על צירות ישראל בקייפטאון עזריאל הראל (ציר ישראל בדרום אפריקה, שמחה פרת, סיים את תפקידו בנובמבר 1963 וממשלת ישראל, כחלק מן הצעדים הבינלאומיים נגד האפרטהייד שקראו לניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם דרום אפריקה לא שלחה לו מחליף), כי ישראל תפעל לקדם מסע בינלאומי של מחאה ציבורית למניעת עונש מוות על נאשמי ריבוניה: “יש לדעתי לגייס את דעת הקהל העולמית כבר עכשיו לקראת תוצאות המשפט”, כתב (תעודה 1). גולדה מאיר הורתה לבכירי משרד החוץ להכין קול קורא של אנשי רוח בעניין זה. משרד החוץ פנה לפילוסוף מרטין בובר, וסמנכ”ל משרד החוץ אהוד אבריאל הטיל על חנן עינור, יועץ בנציגות ישראל באומות המאוחדות בניו יורק, לפנות לסופר חיים הזז ולגייס אותו כדי שיצטרף לבובר בחתימה על גילוי דעת למען נאשמי משפט ריבוניה הלוחמים נגד משטר האפרטהייד (תעודה 2).  ב-20 במאי 1964 התפרסם הקול הקורא של בובר והזז. הם קראו לממשלת דרום אפריקה לשחרר את נאשמי משפט ריבוניה ולהפסיק את מדיניות האפרטהייד. “לא יעלה בידכם להחריש את קולם על ידי תלייתם. הד קולם ישמע אלף מונים רם יותר אם תעשו זאת”, כתבו השניים (תעודה 3).  ב-12 ביוני 1964, נגזר דינם של הנאשמים במשפט ריבוניה. שישה מהם, ומנדלה בכללם, נידונו למאסר עולם – אך לא למוות כפי שדרשה התביעה. חמישה ימים לאחר מכן, ב-17 ביוני 1964, הגיש חבר הכנסת שמואל מיקוניס מסיעת מק”י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) הצעה לסדר היום בעניין “קריאה לשחרור לוחמי החופש בדרום אפריקה”. בדבריו תקף מיקוניס בחריפות את מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה, וגם ביקר את ממשלת ישראל שאינה עושה די, לדבריו, כדי להילחם בשלטון ההפרדה הגזעית במדינה זו. הוא קרא לכנסת לקבל החלטה שקוראת לשחרור נאשמי ריבוניה. בדברי תשובתה חזרה שרת החוץ גולדה מאיר על התנגדותה התקיפה של ישראל למדיניות האפרטהייד וסקרה את הפעולות שעשתה הממשלה בעניין זה. גולדה העלתה על נס את הקול קורא של בובר והזז וציינה “שאין ספק שבדבריהם ביטאו את מה שמרגיש כל העם בישראל”. היא חלקה שבחים לדבריו של מנדלה במשפט, אותם הגדירה כ: “הופעה מזהירה שלו שהצטיינה באומץ לב ובכוח ביטוי הכאב של מיליוני האפריקנים”, ואף הביאה ציטוט מדבריו (לדבריה של גולדה מאיר בכנסת, ראו תעודה 4).  לאחר תום המשפט הוטלו הגבלות גם על ויני מנדלה, אשתו של נלסון מנדלה. בין היתר נאסר עליה לצאת מתחום השכונה שבה גרה. ההגבלה הזו פגעה פגיעה אנושה ביכולת ההתפרנסות שלה כעובדת סוציאלית בשכונות המצוקה של השחורים בדרום אפריקה, ובאפשרות הקיום של משפחתה. במרס 1965 פנה עזריאל הראל למשרד החוץ וכתב “במידה וידיעה זאת [ההגבלות על אשתו של מנדלה] טרם הגיעה החוצה, רצוי לדאוג להפצתה ולאספקת אמצעי קיום עבורה [ועבור] ילדיה” (תעודה 5). לא ברור אם וכיצד טיפל משרד החוץ בפנייתו של הראל.  נלסון מנדלה ישב בכלא כאסיר עולם עד שנת 1990, עת שוחרר בחנינה על ידי ראש ממשלת דרום אפריקה פרדריק וילם דה-קלרק.  ב 1994 נבחר מנדלה לנשיא האפריקני הראשון של דרום אפריקה וכיהן בתפקיד זה עד 1998.  בשבועות הקרובים, יפרסם ארכיון המדינה קובץ תעודות על קשרי ישראל עם דרום אפריקה בשנים 1961 – 1967. פרסום זה הוא פרק ראשון מתוך פרסום רחב שמכין ארכיון המדינה על יחסי ישראל עם מדינות אפריקה בשנים אלו.  הקשרים בין ישראל לדרום אפריקה זכו לביקורת רבה במהלך השנים, מצד מי שהציגו אותם כביטוי של תמיכה ישראלית במשטר האפרטהייד הגזעני בדרום אפריקה. אולם אוסף המסמכים שיוצג בפרסום יצביע על כך שיחסי ישראל – דרום אפריקה בשנות ה 60′ היו מתוחים, בעיתיים ומורכבים, ויציג את עמדתה התקיפה של ישראל נגד מדיניות האפרטהייד.