“…שום הבטחה שניתנה על-ידי אנשים מאוד חשובים במרוקו … לא קוימה…והיהודים יצאו למרות רצונה של ממשלת מרוקו ולמרות המכשולים שניסתה לשים בדרכה..” (דברי גולדה מאיר בוועדת חוץ וביטחון, 31 בינואר 1961)
רקע
מאז הקמתה ראתה מדינת ישראל חשיבות רבה בעלייה, הן מטעמים אידיאולוגיים והן מטעמים מעשיים.
במישור האידיאולוגי שאפה ישראל למימוש הערך – ‘קיבוץ גלויות’ וראתה עצמה אחראית להצלת יהודים ממדינות שבהן נשקפה להם סכנה.
במישור המעשי שאפה ההנהגה בישראל לשנות את המאזן הדמוגרפי בתוכה לטובת גידול הרוב היהודי בארץ.
ישראל לא חסכה מאמצים להעלות ארצה יהודים ממדינות אלו ונאלצה לעשות זאת לעיתים בדרך לא דרך.
ארץ העלייה העיקרית מצפון אפריקה היתה מרוקו אשר זכתה לעצמאות ב-1956, וכבר באותה שנה אסרה על יציאת היהודים מתחומה. מלך מרוקו, מוחמד החמישי, התקרב אל גמאל עבד-אל-נאסר וב-1958 אף החליט על הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, צעד זה גרם להחמרת מצבם של היהודים וישראל נחלצה לסייע.
באמצע שנות ה-50 מנתה אוכלוסייה היהודית במרוקו כ-200,000 נפש. בשנותיו האחרונות של שלטון המנדט הצרפתי החל במרוקו תהליך של עזיבת הכפרים ונהירה לערים הגדולות מפאת הפחד מהשכנים הערבים ובשל המצוקה הכלכלית.
עם קבלת העצמאות ב-1956, קיבלו היהודים במרוקו שוויון זכויות מלא עפ”י החוק, אך העלייה ממרוקו התנהלה בחשאי.
טענת שלטונות מרוקו כנגד העלייה, היתה כי הגירה זו מגבירה את כוחה הצבאי של ישראל המסוכסכת עם ארצות ערב הגובלות בה, איתן יש למרוקו קשרי קרבה ודת. גם בהיבט הכלכלי, ראו שלטונות מרוקו סכנה בעליה וחששו שיציאת היהודים מתחומה, עלולה לעורר תהליכים שיגרמו להתמוטטות כלכלית של מרוקו. שלטונות מרוקו הציגו את האיסור כאיסור החל רק על עלייה מאורגנת ולא על עלייה אינדיבידואלית. בד-בבד, התנהל מסע הסברה בקרב יהודי מרוקו כנגד כדאיות העלייה לישראל, בטענה כי המצב בארץ הוא בכי רע, וכי קיימת בה הפליה לרעה כנגד העולים מצפון אפריקה.
[בהקשר זה, חשובה עמדתה של גולדה מאיר שאמרה באפריל 1966, שנתיים לאחר סיום מבצע יכין, “…אני רוצה שעולה חדש ימצא כאן את ביתו, בין אם בא ממדינות ערביות ובין שבא מארגנטינה או ברזיל …. העולה הזה נותק לא רק ממקום עבודה. הוא נותק מחברה, לעתים ממשפחה. הוא בא הנה, הוא בא הביתה…” (דברי גולדה מאיר, בכנס ראשי רשויות מקומיות, 13 באפריל 1966).
חתמה ואמרה כי: ‘כל חבר אינו מחויב לקלוט עליה, כל חבר מחויב לקלוט עולה’
בתגובה לכך, נעשו מאמצים רבים מצד הקונגרס הציוני היהודי העולמי במטרה להניא את שלטונות מרוקו מהחלטתם זו, אולם שלטונות מרוקו התחמקו ממתן תשובה בנושא.
במקביל לכך, מאז שחרור מרוקו משלטון צרפת והפיכתה למדינה עצמאית, התנהלה בה הפעילות הציונית במחתרת, באמצעות “המסגרת”– ארגון יהודי להגנה עצמית שהוקם במרוקו, באלג’יריה ובתוניסיה. ארגון זה עסק גם בטיפול בעלייה הבלתי חוקית ממרוקו. לאור סירובם של השלטונות להעניק חופש יציאה ליהודים, התמקדה פעילותו של ארגון זה בעלייה חשאית. [ראה: מיכאל מ’ לסקר בתוך חיים סעדון ‘בגלוי ובסתר’ – העליות הגדולות מארצות האיסלאם 1967-1948].
באפריל 1958, הורכבה במרוקו ממשלה בראשותה של מפלגת האיסתקלאל. מפלגה זו חיזקה את היסודות הקיצוניים שם, וגם המלך, מוחמד החמישי, שנחשב במידה מסוימת כפטרונם של היהודים, הלך ואיבד השפעתו. בהמשך לכך, הגישה ממשלת מרוקו בקשה להצטרף לליגה הערבית, ביודעה כי הצטרפות זו תאלץ אותה להקשיח את עמדתה לגבי העלייה ותביא להחמרת מצב היהודים בתוך המדינה.
במברק אל נציגויות ישראל בחוץ-לארץ מה-3 באוקטובר 1958, הסביר ולטר איתן , המנהל הכללי של משרד החוץ, כי המשטר במרוקו הופך להיות קיצוני יותר ויותר, היהודים אינם מקבלים דרכונים ונשללת מהם האפשרות לצאת את גבולות המדינה. חתם את המברק בקביעה כי יש לעשות מאמץ למען העלאת יהודי מרוקו כפי שעושים למען יהודי ברית המועצות ולמען יהודי מזרח אירופה בכלל. [ספר התעודות למדיניות החוץ של ישראל, כרך שלושה-עשר, 1958-1959, עורך: ברוך גלעד, עמ’ 960].
לדעה זו הצטרף גם איסר הראל בסיכום ישיבה מן ה-9 בנובמבר 1959, ואמר כי: “ליהודי מרוקו אין עתיד, וכי הפתרון הוא – עלייה בכל האמצעים”. [מתוך ספר התעודות למדיניות החוץ של ישראל, כרך שלושה-עשר, 1958-1959, עורך: ברוך גלעד, עמ’ 999].
במהלך השנים 1956- 1961– אורגנה עלייה מחתרתית, שבמסגרתה עלו ארצה יותר מ-4,000 איש.
המצב השתנה ב-1961 בעקבות שני אירועים טרגיים. טביעתה של הספינה “אגוז” כשעל סיפונה 43 עולים. אירוע זה גרר התקפות חריפות נגד מרוקו בתקשורת הבין-לאומית. אירוע נוסף קשור למותו של המלך מוחמד החמישי שהיה מקורב לנאסר, והמלכתו של בנו המלך חסן השני, אשר בניגוד לאביו לא היה מקורב לנאסר. חסן השני ביקש לשפר את תדמיתו בעולם הערבי, ולכן הסכים להתיר את העלייה מארצו במסגרת תנאים מגבילים שהחשוב והעיקרי ביניהם היה שיציאתם של היהודים לא תהיה לישראל באופן רשמי וכן שתבוצע שלא במסגרת מוסדות ישראליים או ציוניים. [תעודות למדיניות החוץ של ישראל, כרך 14, עורך: ברוך גלעד, עמ’ לד-לה].
“….טוב שבאת, הגיע הזמן לדאוג להעברת יהודים אלה לישראל…” – תחילת מבצע יכין
ב-2 בספטמבר 1960, נשלח שמעון הדר לצרפת מטעם המחלקה לארגון ומחלקת העלייה במטרה ללמוד על מצבם של היהודים בצפון אפריקה היושבים בצרפת וכן לערוך פעולות הסברה. על שליחותו ניתן ללמוד מדו”ח שמסר הדר בנוגע לשליחותו [תעודה 1 – ג-2977/16].
במחצית הראשונה של 1961 המשיך עדיין ארגון ‘המסגרת’ להעלות יהודים באופן בלתי ליגאלי. עדות עקיפה לכך ניתן לראות בדברי שרת החוץ גולדה מאיר המופיעים בפרוטוקול ועדת חוץ והביטחון, 31.1.1961 [תעודה מס’ 2 – חצ 4318/8].
בישיבה זו אמרה מאיר כי “….ממשלת מרוקו לא יכולה להגיד בגלוי עלייה, אבל היא לא תראה מה שנעשה. וכל זמן שתימשך העלייה הזאת – מבחינתה בלתי ליגאלית – וזה יעשה בשקט ובלי רעש, היא לא תשים לב…” הוסיפה ואמרה כי בפועל הבטחה זו לא קוימה והיהודים יצאו בניגוד לרצון ממשלת מרוקו בזכות אותם “בחורים שלנו שפועלים שם”. בדברים אלה ככל הנראה כיוונה לאנשי ארגון ‘המסגרת’.
המלך חסן השני, גילה בשלב זה יחס סובלני ליהודים, והדבר השתלב ברצונו לזכות באהדת יהודי ארצות-הברית מתוך שאיפה כי הדבר יסייע לקשריו עם הממשל האמריקאי. אולם היתה לו אופוזיציה לאומנית שהציגה את משטרו כחלש בכל הנוגע ליציאת היהודים מתחומה. בעקבות כך, הושגה “הסכמה בשתיקה” עם שלטונות מרוקו ליציאה שקטה בחסות ארגון יהודי בין-לאומי לא ציוני, כאשר היעד אינו ישראל. הארגון שנבחר היה: היא”ס [Hebrew Sheltering and immigrant society, ובעברית – החברה לסיוע למהגרים עבריים] שבעבר פעל במרוקו וסייע להגירת יהודים לארצות צפון אמריקה.
באוקטובר 1961, פתח היא”ס משרדים רשמיים בקזבלנקה ומבצע העלייה נוהל ממשרדים אלה ומסניפים קטנים יותר בטנג’יר, מרקש, פאס ומקנס. בראש המערכת עמד רפאל ספניאן1 והמבצע כונה ‘יכין’, על שם אחד מעמודי בית המקדש.
עלייה חופשית ליהודים?
בסדרת מכתבים מן ה-10 בפברואר 1961 משגרירות ישראל בפאריס אל יוחנן מרוז, מנהל לשכתה של שרת החוץ גולדה מאיר הועבר מידע ממקור מוסמך שעל-פיו דנה צמרת האיסתיקלאל בישיבתה האחרונה בעלייתם של היהודים והחליטה להתיר לכל יהודי שירצה בכך יציאה חופשית ממרוקו למשך שלושה חודשים. הנימוק להחלטה היתה ההבנה של צמרת האיסתיקלאל כי ליהודים רבים במרוקו זיקה עמוקה לציונות. ההנחה היתה כי מאחר שמרוקו התקרבה אל הקהיליה הערבית המאוחדת (קע”ם), ואל מדיניותו של נאצר, הענין יצור בעיות פנימיות אשר כדי להימנע מהם, עדיף להיפטר מהציונים ולאפשר להם לעלות לישראל. [תעודה 3 – חצ 4318-8]
למרות החלטה זו, הורע מצבם של היהודים במרוקו שכללו רדיפות על רקע אנטישמי.
בשלהי 1961 ובמהלך 1962 הופסקה יציאתם של היהודים ממרוקו לזמן מסוים למרות החלטת האיסתיקלאל שהוזכרה לעיל בשל הרגישות שהפגין השלטון במרוקו ללחצי האופוזיציה הלאומנית שהתנגדה לעלייה.
ב-21 בפברואר 1962 פורסם דו”ח על מצבם של יהודי מרוקו. שהתייחס גם לתמיכת שלטונות מרוקו באחדות הליגה ערבית במלחמתה נגד הציונות ובעד שחרור פלסטין. על-פי הדוח, היהודים מקזבלנקה אשר היו ברשותם דרכונים אישיים, הורשו לצאת מגבולות המדינה. בערים אחרות לעומת זאת, המצב היה שונה מאחר והיהודים שם נתקלו בסירוב לקבל דרכונים. מצב זה גרם להפסקת פעולתה של היא”ס, דבר שגרם לתסיסה ואכזבה רבה בקרב היהודים. אוירה זו גרמה לנהירת יהודים מהערים הקטנות והמרוחקות אל הערים הגדולות מתוך תקוה להירשם שם לעלייה. [תעודה מס’ 4 – ג/2976/9]
ב-13 בינואר 1963, כתב מ’ ארבל מלשכת שרת החוץ אל מרדכי גזית בשגרירות ישראל בוואשינגטון כי מלך מרוקו עומד לבקר בארצות-הברית בתחילת מארס, לכן יש לנצל את ביקורו כדי לחזק את ידיו בעמידתו אל מול לחצי המתנגדים לעליית היהודים מארצו ולשכנעו בהשפעת הגורמים היהודים על עיצוב מדיניותה של ארה”ב כלפי חיזוקה ופיתוחה של מרוקו. [תעודה מס’ 5 – חצ- 6525/16]
ב-22 באפריל 1963, במסיבת עיתונאים שנערכה לכבודו של חסן השני, בארצות הברית הוצגו בפניו שאלות הנוגעות לישראל וליהודים. ביחס ליהודי מרוקו, השיב המלך, כי היהודים הם מרוקנים לכל דבר ועניין וככאלה, הם נהנים מכל הזכויות וחייבים בכל החובות של כלל אזרחי מרוקו. כשנשאל בנוגע לישראל, השיב: “…במה שנוגע לעמדתנו לישראל, הרי זו שאלה מיותרת; …אנו נהיה תמיד לצד אחינו הערבים…” [תעודה מס’ 6 – ג- 2976/10]
דברים אלו שיקפו מדיניות אמביוולנטית כלפי היהודים לפיה, היהודים נהנים מזכויות שוות למעט זכותם להגר מהמדינה החוצה באופן חופשי שהוגבלה מהם.
למרות ההגבלות על ההגירה, עלו במהלך השנים 1961-1964 במסגרת ‘מבצע יכין’ כ-80,000 יהודים, נוסף על אלו שעלו במסגרת העלייה החשאית ואשר מספרם נאמד בכ-18,000.
