עליית יהודי אתיופיה לישראל, 1948 - 1985

ד.1 | הדרדרות המצב באתיופיה ובסודן, פעילותו של ג'רי וויבר

מחנה פליטים בסודן, מתוך החוברת: “מנהיגות פורצת דרך – סיפור גבורתו של פרדה יזזאו אקלום ז”ל”, באדיבות פורום ירוסלם

זמן קצר לפני שעזב את תפקידו נפגש השר מרדכי בן-פורת עם קבוצת פעילים עולים, ושמע מהם על מקרים קשים של סבל בדרך מאתיופיה לסודן. עוד סיפרו לו שלמרות הקשיים נמשך זרם היהודים היוצאים מאתיופיה. בפגישה הציג זימנה ברהני  פתרונות אפשריים, בהם שמירה על בני הקהילה שבדרכים או מתן שוחד לקבוצות השודדים (תעודה 47).  גם בסודן היה המצב קשה, כפי שסיפר אפרים הלוי בישיבת הממשלה ב-1 באפריל 1984. הלוי הסביר שהמצב בסודן מסוכן בשל המתיחות הפנימית. ההתעניינות הבינלאומית, ההולכת וגוברת על רקע דיווחים קשים ממחנות הפליטים, מקשה על המבצעים הסודיים (תעודה 48 ).

ברקע לדבריו עמדו ההתדרדרות במצב המשטר בסודן והשפעת המלחמה נגד המורדים בדרום. החל מסתיו 1983, אימץ נומיירי מדיניות של אסלאמיזציה, שגרמה לקשיים כלכליים רבים, לתסיסה נגדו ולתלות מוחלטת של סודן בארצות הברית לצורך סיוע כלכלי ומזון. התנאים במחנות הפליטים הפכו קשים יותר ויותר. מחסור חריף במזון, במים נקיים ובאהלים הורגש במיוחד במחנה הגדול באום רקובה. עם התגברות זרם הפליטים במחנות בסודן, היה מספר היהודים הבאים מאתיופיה כה גדול שהמבצעים במתכונת שהייתה נהוגה עד אז לא אפשרו למוסד להוציאם בתוך זמן סביר. נדרש פתרון רדיקלי יותר.

בקיץ 1984 ביקר אפרים הלוי בסודן. על בסיס דיווחו מסר המוסד בראשית יולי סקירה לראש הממשלה שמיר. הדוח תיאר את ההידרדרות במצב היהודים במחנות ואת תמותת התינוקות בהם. עוד נכתב בדוח על יציאתו של הלוי לארצות הברית כדי לנסות להפעיל את הקהילה היהודית, שתלחץ על הממשל, כדי שזה בתורו ילחץ על השלטונות בסודן. הועלתה גם האפשרות להציע לנומיירי כסף כדי שיסכים לעלייה. הלוי השתתף במספר מפגשים בארצות הברית בהם דנו באפשרות לקיים מבצע הצלה ימי או אווירי בסודן (תעודה 50).

פעילותו של הלוי הצטלבה עם מאמציו של ג’רי וויבר (Jerry Weaver), מתאם הממשל האמריקני לענייני פליטים בסודן מאז 1982. וויבר, שחקן כדורגל בעברו וטיפוס צבעוני והרפתקן, היה מרצה למדעי המדינה באקדמיה, שהצטרף למחלקת המדינה ב-1977. באפריל 1984, בתחילת עונת הגשמים שהקשתה מאד על התחבורה, ביקר באום רקובה וראה את הסבל הרב של יהודי אתיופיה במחנה. על פי תיאורו, המופיע כפרק בספר זיכרונותיו של הווארד לנהוף ( Black Jews, Jews and Other Heroes) הזדעזע וויבר מהמצב, קנה מזון ותרופות ושכר בעצמו משאיות שהצליחו לפלס את דרכן לאום רקובה. נציבות האו”ם לפליטים (UNHCR) שהיתה אחראית למחנות, כשלה בטיפול במשבר. וויבר וגורמים שונים במחלקת המדינה, ביניהם יוג’ין דאגלס מהמשרד לענייני פליטים ועוזרו ריצ’ארד קריגר ופרינסטון לימן, מהאחראיים לנושא אפריקה (ראו בפרק 3), ביקשו למצוא פתרון. לפי וויבר, בראשית אוגוסט 1984 הוקמה קבוצת עבודה מצומצמת בהנהגתו של לימן שיועדה לנהל מגעים עם הישראלים ועם השלטונות בסודן. באותו זמן השתתף הלוי בפגישה עם ראש הממשלה שמיר ומסר לו שבסודן נמצאים 10,000 יהודים מאתיופיה: נעשים מאמצים להחיש סיוע רפואי באמצעות הארגון הבינלאומי להגירה (ICM) ומצפים לתוצאות של מפגש אמריקאי-סודני בנושא. בישיבה הביע שמיר תמיכה בתכנית מבצעית אווירית, שתיעצר רק אם תהיה התקדמות בשיחות בין האמריקאים לסודנים (תעודה 51). לפי דיווח נוסף מ-31 באוגוסט ביקשו האמריקאים שכל עוד הם לוחצים לפגישה עם הסודנים לא תעסוק ישראל בפינוי אווירי ולכן אישר ראש הממשלה להמשיך בפעילות להבאת בני הקהילה במספרים קטנים:

קטע מרישום הפגישה עם ראש הממשלה

בראשית ספטמבר 1984 הלך וגבר זרם הפליטים מאתיופיה ומאות אלפי פליטים נוספים הגיעו למחנות בסודן, ביניהם גם יהודים. וויבר הגה תכנית שתהיה מהירה יותר ומסוכנת פחות ממבצעי העלייה עד כה, שעיקרה פינוי המוני של היהודים ממחנות הפליטים. הוא קיים קשרים הדוקים עם בכירים בממשל הסודני ואלה סייעו לו לקדם את מבצע ההצלה. לפי וויבר, כמה ימים לאחר שהציג את הרעיון לאחראי הסודני על נושא הפליטים, נפגש השגריר האמריקאי בחרטום יום הוראן (Hume Horan) עם הגנרל א-טייב, סגנו של נומיירי וראש שירותי הביטחון. השגריר הציע עזרה בכסף ובמזון וגם בפינוי חלק מהיהודים שבמחנות. א-טייב הציב תנאי: אנשיו יפקחו על פינוי הפליטים והם יועברו רק לאירופה. עוד דרשו הסודנים מימון כל ההוצאות הכרוכות במבצע. וויבר דן עם אנשי א-טייב על פרטי המבצע והוחלט להעביר את היהודים באוטובוסים למחנה “טוואווה” ליד הכביש לחרטום ולהוציא אותם דרך שדה התעופה הבינלאומי של חרטום ברכבת אווירית.

ב-10 בספטמבר עדכן ראש המוסד את ראש הממשלה שמיר בדבר נכונותו של נומיירי לסייע ולפגוש נציג של מדינת ישראל. עם זאת, דיווח ראש המוסד, ממשיכים בהכנות למבצע:

בפגישה נוספת עם ראש המוסד כמה ימים לאחר מכן הביע ראש הממשלה החדש שמעון פרס, שהחליף את שמיר ב-13 בספטמבר עם הקמת ממשלת האחדות, את רצונו להיפגש עם נומיירי.

בינתיים הגיעו אל עולי אתיופיה בישראל שמועות באשר למצבם הקשה של קרובי משפחתם  במחנות ועל מותם מידי יום של עשרות פליטים, בעיקר ילדים ונשים. ידיעות אלו יצרו תסיסה בקרב העולים ולפי בקשה מלשכת ראש הממשלה הם נפגשו עם חיים גומא, סגן מנהל מחלקת התפוצות במשרד החוץ.  גומא מסר להם שמאז תחילת 1984 עלו לארץ למעלה מ-1300 מיהודי אתיופיה ושפעולות ההצלה נמשכות. אולם הדבר לא הרגיע אותם. הם חששו, שאם לא יואצו פעולות ההצלה, לא יהיה את מי להציל, ולכשייוודע לעולים היקף התמותה במחנות ובגונדר הם יגיבו באופן קשה ביותר (תעודה 52). באותו זמן המשיכו לזרום ללשכת ראש הממשלה מכתבים ועצומות מישראלים ומיהודים בכל רחבי העולם, בדבר הצורך הדחוף להציל את יהודי אתיופיה. דוגמאות רבות נמצאות בתיק של לשכת ראש הממשלה גל-14140/15.

מכתב לראש הממשלה מילדה במחנה קיץ בארצות הברית. תיק גל 14140/15, עמ’ 124

על רקע ההתעניינות העולמית הגוברת בסבל שנגרם על-ידי הבצורת והרעב באתיופיה ובמצב הפליטים בסודן, המשיכו הפעילים למען יהודי אתיופיה בארצות הברית להאשים את ממשלת ישראל בחוסר מעש. מאמרים רבים התפרסמו בעיתונות היהודית בקריאה להצלת היהודים (ראו תיק חצ 8746/9). בתגובה נאלצו נציגי ישראל להסתפק באמירות כלליות על דאגתה של מדינת ישראל לגורל היהודים. הרצל ענבר מהנציגות בניו יורק כתב לנמרוד נוביק, יועצו של ראש הממשלה, וביקש שפרס ייתן הצהרה בנושא:

תיק א 4388/2 עמ’ 264

ד.2 | פגישת תיאום בז'נבה: תכנית פעולה קורמת עור וגידים

במסגרת תפקידו, היה ג’רי וויבר אחראי לפעול ליישובם מחדש של פליטים אפריקנים בארצות הברית באמצעות נציבות האו”ם לפליטים שמרכזה בז’נבה. כמו כן הוטל עליו לקיים את התקשורת בין הרשויות הסודניות וארגון ICM (שגם הוא ישב בז’נבה). בשבוע הראשון של אוקטובר, התקיימו בעיר, באותו יום, שתי פגישות בין נציגיה של מדינת ישראל לנציגים של ארגון ICM ושל מחלקת המדינה האמריקאית – פרינסטון לימן, השגריר הורן, יוג’ין דאגלס, עוזרו קריגר וגם ג’רי וויבר. בפגישות התקבלו החלטות אופרטיביות באשר למבצע החילוץ. הוחלט שהמבצע יחל בתוך חודש ויסתיים בתוך ששה שבועות. דיווח על הפגישות נמסר למנכ”ל משרד החוץ דוד קמחי על-ידי ראש המוסד ב-19 באוקטובר.

עדות למפגשים ניתן למצוא גם במאמר מאת ניל כץ (שהשתתף אף הוא בפגישות) וארווין קסלר, מראשי המגבית המאוחדת לישראל. במאמר שפורסם בכתב העת  Journal of Jewish Communal Service , מתארים  כץ וקסלר את הפעולות שנעשו על ידי וויבר ואנשי השגרירות בחרטום משלב זה ועד תחילת המבצע, את איסוף הכספים למימון המבצע באמצעות הארגונים היהודים האמריקניים ואת הקושי לגייס כספים למטרה זו, תוך שמירה על סודיות. כץ סיפר שגם אפרים הלוי השתתף בישיבה השנייה בז’נבה. עדות משלימה אפשר למצוא בעדותו של פרינסטון לימן באתר התיעוד בעל-פה של שירות החוץ האמריקני (עמ’ 68-63).  גם לימן סיפר על הפגישה בז’נבה ועל מעורבות לשכת הפליטים במחלקת המדינה והמוסד ועל פעילותו של וויבר, ועוד הוסיף שמזכיר המדינה ג’ורג’ שולץ אישר את המבצע.

הוסכם לכנס את הפליטים באזור גדאריף, להסיעם לחרטום באוטובוסים. משם יטוסו לאירופה ומשם לישראל, בעזרת שירותי הביטחון הסודנים, וללא השתתפות של ישראלים במבצע. בתום הדיונים היה ברור שישראל נוטלת על עצמה את האחריות למימון המבצע, כולל רכישת האוטובוסים, הדלק ומכשירי הקשר, שיישארו בתום המבצע בידי הסודנים. ישראל אחראית גם לשליחת נציג, שיזהה את היהודים, ולארגון הטיסות. הטיסות יבוצעו באמצעות חברת תעופה אירופאית מסחרית. כמו כן, הובהר כי המבצע חייב להישאר חשאי – התנאי היה שבשום אופן לא יתגלה כי ממשלת סודן משתפת פעולה עם ישראל. לפי וויבר נציג ה-CIA בחרטום לא התלהב מן העניין, אבל בשל הלחץ מארגונים יהודיים בוושינגטון הסכים שוויבר יטפל בהטסת היהודים יחד עם האחראי על השירותים החשאיים הסודנים. הורן שכנע את נומיירי שהעסקה תתרום לדימויו בארצות הברית.

בינתיים שמע מנכ”ל משרד החוץ דוד קמחי מהיועץ המדיני בשגרירות ארצות הברית בישראל, פול הייר, שהושג הסדר, בתיאום עם שלטונות סודן וגורמים בינלאומיים, שיאפשר הוצאה של אלפי יהודים מסודן במשך  ששה חודשים. לפי התכנית יצאו בשלב ראשון 100 עד 200 איש בשבוע ולאחר מכן יגדל המספר. הייר העריך שהמבצע יתחיל כבר ב-20 באוקטובר. באותם חודשים סבלה ישראל ממשבר כלכלי ואינפלציה גבוהה. הממשלה התקשתה להתמודד עם המצב ושרי האוצר התחלפו בתדירות גבוהה.  אף על פי כן השיב קמחי בחיוב נחרץ לשאלתו של הייר, אם מדינת ישראל ערוכה לקלוט מספר כזה של עולים בתקופה כה קצרה (תעודה 53).

ב-14 באוקטובר כתב ראש המוסד אדמוני לשר הקליטה, יעקב צור, לקמחי, ולראשי מחלקת העלייה בסוכנות היהודית דומיניץ וחיים אהרן, שהמוסד יזם מהלכים שיאפשרו העלאתם של היהודים מסודן “בקצב ובסדרי גודל נרחבים”, והודיע על הקמת צוות בין-משרדי בראשותו של הלוי: “מהלכים אלה הבשילו לאחרונה ויתכן ואנו מצויים עתה על סף הגשמתם…הצלחת הפעולה מותנית התניה חד משמעית בשמירת סודיותה. שותפינו הזרים לנושא זה הבהירו לנו באורח חד משמעי כי דליפה כלשהי של הנעשה תביא לקץ המהלך הנוכחי ואף תפגע בתכניות המתבצעות כיום…” ( תעודה 54).

ב- 19 באוקטובר עדכן ראש המוסד את ראש הממשלה על נכונות הסודנים לפנות את היהודים שבמחנות במשך חצי שנה, והעביר לו את הפרטים שמסר לקמחי. לאחר הפגישה בג’נבה סוכמה התכנית עם האמריקאים ועם סגן נשיא סודן:

קטע מרישום הפגישה עם ראש הממשלה, 19 באוקטובר 1984

באותו יום שלח פרס מכתב לנומיירי בו שיבח את התקדמותה של סודן תחת הנהגתו ואת אופן הטיפול ההומניטרי שלו בפליטים. הוא הביע תקוותו להידוק קשרים ולהרחבת השלום באזור: 

מכתבו של ראש הממשלה שמעון פרס לנשיא סודן, ג’עפר נומיירי

ב-5 בנובמבר עדכן המוסד את גלבוע כי לאחר מאמצים שנמשכו כחצי שנה, מאז אפריל, לחלץ את יהודי אתיופיה מהמחנות בסודן, מסתמנת עתה אפשרות כי בקרוב ניתן יהיה לגשת לביצוע המשימה. הוא הדגיש את חשיבות הסודיות וביקש למסור פרטים רק לשגריר ולראשי הנציגות- כנראה, בארצות הברית (ראו תיק חצ-7002/10 ע’ 187). למחרת פגש נציג המוסד בסודן את עוזרו של נומיירי, שהעביר מסר ידידותי, בתשובה לאיגרת ראש הממשלה, והדגיש את תמיכתו בשלום עם מצרים ובתהליך השלום עם מדינות ערב. הוא נענה להזמנה להיפגש עם ראש הממשלה בקניה תוך שמירה על חשאיות המפגש. המסר לא כלל התייחסות לנושא היהודים (תעודה 55).

ד.3 | המבצע בסודן יוצא לדרך בעזרתו של יהודי בלגי בעל חברת תעופה

הכנת המבצע נכנסה לפעילות מואצת. בפגישה בין ראש הממשלה לראש המוסד ב-6 בנובמבר נאמר שהטיסה הראשונה במסגרת “מבצע  משה”, המכונה בשיחה “מבצע אקסודוס” (יציאת מצרים), תבוצע ב-20 בנובמבר. בדוח על פגישה מ-20 בנובמבר כתב המזכיר הצבאי שהטיסות יחלו למחרת – בתדירות של שלוש טיסות בשבוע. בפגישה הדגיש ראש המוסד את הדרישה הסודנית לסודיות וציין את עזרתה של בלגיה:

ואכן ב-20 בנובמבר החל מבצע משה. יהודים ממחנות הפליטים הועברו באוטובוסים לחרטום. אנשי ביטחון מארגונו של א-טייב העבירו את השיירה דרך מחסומי משטרת התנועה וריכזו את הפליטים בצד המרוחק של נמל התעופה. זכריה יונה, בנו של יונה בוגלה, סייע בזיהוי הזכאים לעלות והוחלט לתת עדיפות לזקנים ולחולים. באותו לילה יצאה הטיסה הראשונה, שהגיעה לישראל ב-21 בנובמבר לאחר נחיתת ביניים קצרה בבלגיה. המטוס שב על עקבותיו וכך יצאה לדרך הרכבת האווירית. במשך 47 ימים נשאו המטוסים בטיסות חשאיות יותר מ-6000 יהודים לישראל.

זכריה יונה. תמונה מתוך מיזם ביתא ישראל בוויקיפדיה

את המבצע ביצעה חברת תעופה בלגית Trans European Airways TEA, השייכת ליהודי בלגי בשם ג’ורג’ גוטלמן, שתרם את מטוסיו לביצוע המשימה. חברת TEA עסקה בהטסת עולי רגל מסודן למכה, כך שפעולותיה בשדה התעופה של חרטום לא עוררו חשד. גוטלמן נעזר בשר המשפטים הבלגי ז’אן גול, שהיה ידיד שלו ויהודי. גול פנה לראש הממשלה וילפריד מרטנס, שהסכים לשתף פעולה עם המבצע ולשמור על סודיות. לאחר המבצע נודע כי מדינות ערב איימו להטיל חרם על חברת TEA (תעודה 68). מאז צורפה החברה לרשימת החברות המוחרמות על ידי החרם הערבי, עברה כמה גלגולים ולבסוף פשטה את הרגל .

לימים, ב-17 בדצמבר 2015, קיימה ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, בנוכחות יושב ראש הכנסת, יולי אדלשטיין, ישיבה חגיגית לציון שלושים שנה לעלייה מאתיופיה. ג’ורג’ גוטלמן הוזמן לישיבה כאורח כבוד והגיע אליה על אף בריאותו הרופפת אז. בישיבה סיפרה אשתו על חלקה של חברת התעופה TEA במבצע משה, על יציאת המטוסים מחרטום לבריסל ומשם לישראל. יושב ראש וועדת העלייה והקליטה, דר’ אברהם נגוסה, שבעצמו עלה לישראל במבצע משה, העניק לגוטלמן במסגרת הישיבה תעודת הוקרה על חלקו במבצע (פרוטוקול מס’ 49 של ישיבת הוועדה).

וכך סיפרה אלין גוטלמן: “המשפחה שלנו תמיד הייתה ציונית ואוהבת את ישראל ולקחה חלק פעיל בקהילה היהודית והבלגית. בנוסף שירתנו את הממשלה הישראלית בכמה הזדמנויות שלא נוכל לפרט אותן פה. בין הלקוחות הגדולים שלנו היו מדינות ערב, שהשתמשו בחברה כדי לעלות לרגל למכה…והמטוסים שלנו היו מוכרים מאוד בשדה התעופה שלהם, כמו בסודן. יום אחד קיבל ג’ורג’ שיחת טלפון מישראל, הוא נשאל האם היה מוכן להציל ולהעלות לישראל אלפי יהודים מאתיופיה ממחנות פליטים בחרטום, הם היו במצב רע מאוד והמתינו שם כבר הרבה זמן אחרי המסע הקשה הכואב מאתיופיה. ג’ורג’ הסכים בלי לחשוב פעמיים, הוא הבין את המצווה הענקית שעמדה מולו. זמן קצר אחר כך, בעזרתם של גופים וארגונים נוספים, מבצע משה יצא לדרך. הטיסות יצאו מחרטום אינקוגניטו לבריסל בשעת לילה. הם לא יכלו להגיע ישר לישראל משום שסודן היא מדינה מוסלמית. המטוסים הסתתרו במקום סודי בשדה התעופה בבריסל ורק אחרי שתדלקו הם המריאו לארץ. הסוד הגדול והבלתי אפשרי הזה נשמר היטב בחרטום ובבריסל, למרות מספר עצום של אנשים שלקחו בו חלק. למעשה ההדלפה הגיעה מישראל וזה הביא לסוף של המבצע. היינו חייבים להפסיק ולהשאיר הרבה אנשים מאחור, לא רק שלא יכלו להמשיך את המבצע, גם כל המדינות המוסלמיות עשו עלינו חרם, דבר שפגע בהישג שלנו. ב-2010, כשג’ורג’ גוטלמן קיבל פרס כבוד ממכללת רופין, היה לנו כבוד לקיים שיחה עם צעירים, חלקם אתיופים. סטודנט אחד שאל את ג’ורג’ ‘למה הסכמת לסכן את העסק ואת המשפחה שלך כדי לעזור לנו?’ ג’ורג’ ענה לו ‘כי אתם הייתם יהודים בצרה’ “.

לתערוכה על ג’ורג’ גיטלמן במרכז למורשת המודיעין

תור עולים המחכים לעלות למטוס. התמונה באדיבות המרכז למורשת המודיעין (מל”מ)

התמונה באדיבות המרכז למורשת המודיעין (מל”מ)

לא היה קל להסתיר מבצע בסדר גודל כזה. עוד בשנת 1983 החלו להתפרסם בעיתונות הערבית והבינלאומית ידיעות ראשונות על עליית יהודי אתיופיה לישראל. ישראל בחרה להתעלם מהדיווחים והטילה צנזורה חמורה על כל הפרסומים באמצעי התקשרות בארץ ועל הכתבים הזרים. אולם ככל שהגיעו יותר עולים וככל שיותר גופים היו שותפים לקליטתם, כך גדל מספר האנשים שידעו על העלייה. למרות המידע הרב שמרו העיתונאים והכתבים הזרים על שתיקה, מתוך הבנה שפרסום מוקדם עלול להזיק למבצע החילוץ. בפגישה עם עורכי העיתונים הישראליים ב-11 בנובמבר נכחו שר הקליטה וראשי מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנת היהודית. אפרים הלוי תיאר בפניהם את תכנית המבצע ועמד על התנאים המעורערים בסודן והשלכתם על המצב במחנות הפליטים. הוא ביקש שהעיתונות תגלה סולידריות ולא תחבל במבצע על ידי פרסום (תעודה 56). עורכי העיתונים בישראל התחייבו לשמור את הדבר בסוד.

ד.4 | הדלפות לתקשורת בחו"ל על העלאתו של "שבט יהודי עתיק"

אולם מאמצי הצנזורה לבלום את דליפת סיפור המבצע לא צלחו. ב-20 בנובמבר פרסמה הסוכנות היהודית בניו-יורק הודעה מטעם יו”ר הסוכנות אריה דולצ’ין שסיפר על המאמצים להעלאתו של “שבט יהודי עתיק” לישראל. בעקבות ההודעה פורסמה ידיעה בעיתונות היהודית, וכתב העת “The Jewish Week” בניו יורק מסר פרטים על העלאתם של אלפי יהודים מאתיופיה ועל הצורך להתכונן לקליטתם (א-4388/2 ע’ 196).

הגורם העיקרי להדלפות נעוץ בהחלטת ראשי המגבית להתחיל בגיוס הכספים להעלאתם וקליטתם של יהודי אתיופיה לפני סיום המבצע. המארגנים ביקשו לגייס סכום של מאה מיליון דולר, והאמינו כנראה שיש לנצל את התנופה של המבצע והערך ההסברתי של תיאור הצלת יהודים ממחנות המוות בסודן. אספות תורמים רבות נערכו בבתי כנסת ורבנים ומנהיגי הקהילה הפכו לשותפי סוד, למרות שהיה ברור שמהלך זה יסכן את סודיות המבצע. בעיתונות הופיעו טענות שגם לשיקולי המס של סוף השנה היה תפקיד במדיניותם של מארגני המגבית.

ב-11 וב-13 בדצמבר הופיעו דיווחים על המבצע ב”ניו יורק טיימס” וב”בוסטון גלוב“, אך הם לא ציינו פרטים על סודן. פרסומים אלה לא הביאו להפסקת המבצע  ושתיקת העיתונים בישראל נמשכה. לאחר הפרסום ב”ניו יורק טיימס” סיפר גלבוע על שיחות עם עורכי העיתונים בארץ ועל הסכמתם להמשיך ולהקפיד על שתיקה: “הפונים הרבים נענים ב”אין תגובה”. לידידותיים ולאמינים אנחנו מסבירים חומרת הפרסום והנזק הרב שהוא עשוי להביא להצלת נפשות” (תעודה 57).

במהלך חודש דצמבר 1984 הלכו ותכפו הדיווחים המזעזעים בתקשורת המערבית על סבלם של תושבי אתיופיה בעקבות הבצורת והרעב. לקראת חג המולד התגייסה קבוצה גדולה של זמרים ואמנים בבריטניה והקליטו שיר לגיוס כספים לסיוע. השיר היה ללהיט בין לאומי ומעל 24 מיליון דולר גויסו למען קורבנות הרעב:

Do They Know It’s Christmas – Band Aid 1984. ויקיפדיה

בשל התמותה הנמשכת במחנות בסודן ביקשו מארגני “מבצע משה” להכפיל את מספר הטיסות לקצב של טיסה בכל יום. ב-16 בדצמבר דיווח עוזר ראש המוסד למזכיר הצבאי נבו ממקור סודני על תגובתו הנרגזת של ראש שירותי הביטחון א-טייב למאמר ב”ניו יורק טיימס”. מעורבות סודן אמנם לא הוזכרה אך הוא חשש שאנשי הביטחון במעברי הגבול מאתיופיה, ואלה המוצבים ליד מחנות הפליטים, יסיקו את המסקנות המתבקשות. לכן חזרו בהם הסודנים מנכונותם לאפשר את הכפלת קצב היציאה. המקור הדגיש כי סודן לקחה על עצמה סיכון רב בעצם הפעולה הישירה עם ישראל. לכן – ברגע שתוזכר סודן בתקשורת ייפסק המבצע מיד, אם כי יתכן שזו תהיה הפסקה זמנית. המקור הדגיש את האכזבה מכך שהדליפות באו ממקורות יהודיים דווקא:  “הפניות החוזרות ונשנות למנהיגי הארגונים היהודיים בארצות הברית נופלות על אוזניים ערלות”, כתב עוזר ראש המוסד. עוד הוסיף שא-טייב למד מהתקשורת שישראל תקבל מארצות הברית 11 מיליון דולר כדי לממן את קליטתם של יהודי אתיופיה ואמר שיהיה זה אך צודק אם גם סודן תהנה מכך. הוא ביקש הקצבה של שני מיליון דולר עבור שירות הביטחון הסודני. שיח זה התקיים טרם נודע לסודנים שבמאמר ב”בוסטון גלוב” נכתב במפורש שהמבצע האווירי מתנהל בסודן (תעודה 58). יש לציין שבספרות המשנה יש גרסאות שונות לגבי פרטי המבצע והמסמכים, השמורים בארכיון המדינה אינם מספקים לנו תמונה מלאה, בכל מה שקשור לתדירות הטיסות, זו המתוכננת וזו שבוצעה בפועל. גם פרטי התשלום לסודן נשארו עמומים.

בישיבת הממשלה ב-23 בדצמבר דיווח שר הקליטה צור על הנזק הגדול שנגרם מפרסום המבצע בעיתונות האמריקאית ועל גניזת האפשרות להכפיל את הקצב לפי שעה. לפיכך הוא בוחר לשתף בפרטים לא מלאים מן המבצע ומספר שמתחילתו, ארבעה שבועות קודם לכן, הגיעו לישראל כ- 3,500 נפש ב-3 טיסות בשבוע, כ-250 – 300 איש בטיסה, וזאת בנוסף לעולים שמגיעים בקבוצות קטנות בטיסות רגילות כפי שעשו גם קודם. לאחר מכן מסר פרטים על סידורי קליטת העולים, שמגיעים בשלב ראשון למרכזי קליטה, לבתי הבראה של צה”ל ולמסגרות זמניות נוספות.

משפחות עולים מאתיופיה נכנסות לביתן החדש במרכז הקליטה במבשרת ציון, ינואר 1985. צילום: נתי הרניק, לע”מ

ילדי עולים ליד מרכז קליטה, ינואר 1985. צילום: נתי הרניק, לע”מ

לקראת סוף הדיון דיווח שר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה שמיר, שחזר זה עתה מארצות הברית, על השתתפותו במבצע לגיוס הכספים ואמר שקשה להדוף את הפרסום כאשר מנסים לגייס 100 מיליון דולר מיהודי ארצות הברית. השר גדעון פת הציע להפסיק את גיוס הכספים לחודש, אך הצעתו לא זכתה לאוזן קשבת. שמיר אמר שמכיוון שהפרסום לא הפסיק את המבצע יש לקוות שההאטה היא זמנית בלבד: “ההיגיון מחייב שבגלל סכנות אלה צריך להחיש את המבצע ולא להאט אותו” (תעודה 59).  ב-26 בדצמבר קיבל ראש הממשלה דיווח שהמבצע הוכפל בכל זאת– מטוס בכל יום  ושהמבצע קיבל פרסום בעיתון כווייתי. ב-2 בינואר 1985 שלח ראש הממשלה איגרת נוספת לנומיירי, בה שיבח את מנהיגותו, את טיפולו בפליטים והביע את תקוותו להתקרבות בין המדינות (תעודה 60).

ד.5 | ההדלפה בישראל והפסקת המבצע

ב-2 בינואר העניק יהודה דומיניץ ראיון לעיתון “נקודה“, ירחון שהתפרסם מטעם “גוש אמונים”. בראיון אמנם לא הוזכרו פרטי המבצע, לא המטוסים של החברה הבלגית ולא סודן וגם לא מספרי העולים, אולם בתשובתו לשאלה אחת – האם מרבית יהודי אתיופיה נמצאים בארץ ענה דומיניץ: “אפשר לומר שכן בלי לפרט”.

כותרת הריאיון עם יהודה דומימיץ, “נקודה” (אוסף עיתונות, הספריה הלאומית).

דומיניץ שגה כשאישר את נוכחותם של יהודי אתיופיה בישראל, אך לא ברור מה הנזק שנגרם כתוצאה מפרסום בכתב עת קטן בעל תפוצה מוגבלת. מכל מקום נוכחותם של עולי אתיופיה בישראל כבר הייתה מורגשת היטב, ופרסומים על הימצאותם בישראל ממילא כבר יצאו לאור. בעקבות הריאיון ב”נקודה”, שיגרה סוכנות הידיעות “רויטרס” ידיעה על עליית מרביתם של יהודי אתיופיה לישראל. גם עיתוני הצהריים פרסמו את דבריו של דומיניץ, אך ללא פרטים נוספים. הכתבים הזרים בישראל הביעו את מורת רוחם והיה חשש שהסיפור ידלוף בצורה לא מבוקרת. לפיכך הוחלט בישיבה משותפת של המוסד, הסוכנות היהודית ונציגי הממשלה לקיים פגישת תדרוך לעיתונאי חוץ ועיתונאים ישראלים מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, מתוך הנחה שפרסום רשמי ימזער את הנזק שנעשה. לפי מברק של גלבוע ודברים שנאמרו בדיון בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת ב-8 בינואר, פורטו בפגישה בעיקר בעיות השיכון והמצב הבריאותי של העולים. גלבוע עצמו השתתף במפגש ואמר שעליית יהודי אתיופיה זה תהליך שנמשך כבר מספר שנים. לא הוזכרה “המדינה השלישית” כלל ולא ניתן ביטוי לעניינים אופרטיביים (תעודה 61, תעודה 65). אולם תדרוך זה נתן אישור רשמי שמתנהלת עלייה מאתיופיה לישראל ובכך נתן אור ירוק לפרסומים נוספים. 

ב-4 בינואר עוד דיווח ראש המוסד שהטיסות ממשיכות להתקיים, אם כי יתכן שסודן תשהה את המשכן, בעקבות פרסום הידיעה, או שתדרוש תשלום נוסף. לפי הנתונים שבידיו הגיעו עד כה במהלך המבצע 6000 איש ובסך הכול בכל המבצעים למעלה מ- 12,000. בסודן נשארו עוד 3000 (נתון זה היה מופרז, ועל כך בהמשך) ובמקום התגלו קברים של 1200 יהודים. באתיופיה ישנם עוד 8000 -9000 יהודים על פי ההערכה (תעודה 62).

חשיפת המבצע עוררה גל של מחאה וביקורת בעולם הערבי כלפי סודן. בעיתון בכוויית נכתב ב-5 בינואר על “אודות מזימה סודנית – אתיופית – ישראלית להעברת הפלאשים לישראל” והוטלו ספקות באשר למחויבותה של סודן להחלטות הליגה הערבית. שגרירות סודן הכחישה את ההאשמות וטענה שסודן דבקה באומה הערבית ולא תסכים לשוחד. נומיירי טען שלא ידע שישראל עומדת מאחורי המבצע ואמר שהסודנים לא בדקו מי הפליטים היוצאים. הוא תקף את מבקריו על אדישותם לגורל הפליטים המציפים את סודן (תעודה 66, ראו גם עותק מוקלד). נראה שהסבריו של נומיירי לא הצליחו לשפר את מצבו בעולם הערבי ובתוך סודן. הסודנים הודיעו על הפסקת המבצע וב-5 בינואר הגיע המטוס האחרון.

עמוד השער של העיתון “חדשות”, 4 בינואר 1985. אתר “עיתונות יהודית היסטורית”

ד.6 | "פשע אנושי ולאומי ממדרגה ראשונה": תגובה סוערת בממשלה ובציבור

עם הפסקת המבצע הגיעו אל חברי כנסת וחברי הממשלה פניות מיוצאי אתיופיה ברחבי הארץ. ארגון יוצאי יהודי אתיופיה ברמת גן הביע במברק ליו”ר הכנסת, שלמה הלל, תרעומת על ניסיונם של “מוסדות מסויימים” לחבל בהעלאתם של יהודי אתיופיה לישראל. כל נפש שלא תינצל תהיה על מצפונם:

המברק ליושב ראש הכנסת, 4 בינואר 1985. תיק כ 606/5, עמ’ 108

ביום ראשון, 6 בינואר, יום לאחר צאת המטוס האחרון מסודן, התכנסה הממשלה (כוועדת שרים לענייני ביטחון) לישיבה סוערת במיוחד. ראש הממשלה פרס פתח בדברי הערכה למוסד על ניהול המבצע  וסקר את האירועים שהביאו להפסקתו: לאחר הפרסומים הגדולים ביום חמישי, 3 בינואר, כאשר סוכנות רויטרס התבססה על פרסום של דומיניץ, הוחלט שלשכת העיתונות הממשלתית תפרסם פרסום משלה. אם בשלב זה תכחיש ממשלת ישראל את קיומו של המבצע יזרע הדבר חוסר אמון בה, אמר פרס. יש להתמקד בעיקר שהוא – טשטוש חלקה של סודן. פרס התייחס להאשמות ההדדיות בין גופים שונים על האחריות להפסקת המבצע וביקש להדגיש את חשיבותו ולהימנע מ“מלחמות  היהודים”. ראש המוסד אדמוני סקר את נתוני העלייה מאתיופיה עד כה ואת מספר הנותרים בסודן ובאתיופיה ואמר שכאשר ישכך גל הפרסום יחפשו דרכים לחידוש העלייה: למרות ההדלפה – חשוב להמשיך לשמור על סודיות מוחלטת כיוון שלמוסד תכניות נוספות, ולכן יש להקפיד להימנע מציון המוסד כגוף האחראי על המבצע. שר החוץ שמיר ציין שאסור שפרסום המבצע בחו”ל יתיר את הפרסום בארץ. המבצע הופסק לא אחרי הפרסום ב”ניו יורק טיימס” אלא אחרי הפרסום בישראל. פרס השיב שההבדל טמון בכך שבעיתונות בחו”ל לא הוזכרה סודן. עוד התייחס פרס לטענות שהועלו בידי שרים על כך שעד עתה, במשך שנים, הצליחו לשמור על חשאיות. בנסיבות הקיימות, כאשר מספר העולים ממשיך לגדול, וכאשר ישראל נעזרת במדינות זרות, קשה לשמור לאורך זמן על חשאיות. גם לטענה שפניה אל יהודי בתפוצות לשם מימון המבצע גרמה לפרסום הידיעה אין תוקף מול חשיבות שותפותו של העם היהודי במבצע (תעודה 63). דבריו של פרס על היתכנות המשכו של המבצע לא עמדו בחלל ריק. בתשובה לפתק ששלח במהלך ישיבת הממשלה לראש המוסד, ענה אדמוני שהסודנים הם שהעבירו מסר שכעבור תקופה שקטה של מספר שבועות אפשר יהיה לדבר על המשך היציאה, “אם כי לאו דווקא באותו קצב ובאותה שיטה…סך הכל הסודנים מתנהגים ב”גנטלמניות”:

הפתק שהועבר בין ראש הממשלה לראש המוסד במהלך ישיבת הממשלה, 6 בינואר 1985, ג-8181/16

בישיבת מליאת הכנסת כעבור יומיים מסר ראש הממשלה הודעה: ממשלת ישראל עשתה ותוסיף לעשות בתחום יכולתה ואף מעבר לו עד אשר אחרון היהודים מאתיופיה יגיע למולדתו “זהו אחד ממעשי הגאולה העצמית, נועז ומופלא, שידעה ארצנו מעודה…אנו נדרשים לחידוש האיפוק ולהשלטת הדממה הנחוצה ולקיום האמון הלאומי הדרוש כדי לאפשר השלמת משימה קדושה זו”.

חברת הכנסת מטעם הליכוד מרים גלזר-תעסה, 1981. צילום: יעקב סער, לע”מ

הפסקת הטיסות עוררה חשדות שההדלפות היו מכוונות מתוך מטרה להפסיק את המבצע. ב-7 בינואר הוציאה יושבת ראש ועדת העלייה והקליטה, מרים גלזר-תעסה הודעה לעיתונות, בה הגדירה את הפרסום כפשע “אנושי ולאומי ממדרגה ראשונה”. עם זאת דחתה לחלוטין בהודעתה את הטענה שנשמעה כאילו רבנים אשכנזים פעלו במתכוון להדליף כדי שהעלייה תיפסק. דיון סוער לא פחות מהדיון בממשלה התקיים באותו יום בוועדת העלייה והקליטה (תעודה 65). תעסה-גלזר דרשה שראש הממשלה פרס ויושב ראש הסוכנות דולצין יתנו את הדין על מעשיהם שהביאו להפסקת העלייה. ראשי מחלקת העלייה, חיים אהרן ויהודה דומיניץ, תיארו את הרקע להחלטה לאשר את הפרסום ב-3 בינואר. אבל הדיון לקה בחסר כיוון שהתקיים ללא נציגות של משרד ראש הממשלה והמוסד. חיים אהרן אמר שההחלטה על הפרסום כללה פתיחה של מרכזי הקליטה לעיתונאים, כנראה בניסיון להסיט את תשומת הלב לענייני קליטה. לדעתו דומיניץ הוכשל על-ידי העיתונאים. דומיניץ עצמו הוסיף שמי שגרם לתקלה היו עורכי “נקודה”, שלא הביאו את דבריו לצנזורה. אהרן גם מסר על מאמצים להשקיט את הרוחות הסוערות במרכזי הקליטה בעקבות הפסקת העלייה ובין השאר על ההצעה להקים מרכז הנצחה לנספים בסודן:

מהדברים בישיבת ועדת העלייה והקליטה על הקמת מרכז הנצחה, עמ’ 18

מכתב מחאה מאת חבר הכנסת חיים קויפמן לשמעון פרס, תיק ג 7571/9, עמ’ 7

בעיתונות האמריקאית זכתה ישראל לשבחים על המבצע אך בצד דברי השבח נשמעה ביקורת רבה על “ההדלפה” (מאמרים בעיתונות האמריקאית ניתן למצוא בתיק לשכת ראש הממשלה א-4377/11)  הרצל ענבר מהנציגות בניו יורק כתב למשרד החוץ שעל רקע החשדנות והביקורת בעבר ולאור תגובות של יהודי אתיופיה בארץ עלולים להאשים מוסדות בארץ ברשלנות במקרה הטוב ובמזימה אפלה במקרה הגרוע (תעודה 64). אבל היו גם תגובות אחרות. מיכאל שילה, הקונסול הכללי בבוסטון דיווח למשרד החוץ על ההתרגשות והתרוממות הרוח בקהילה בעקבות המבצע. בכינוס של התורמים הגדולים “בתוך דקות אחדות נאספו מיליון דולר(!)”:

דיווח של שילה, 16.1.1985, תיק חצ-8746/2 ע’ 34