ג.1 | מבוא
מאז קום המדינה החל קילוח דק של יהודים אתיופים (שכונו “פלשים”) שעלו ארצה. בפברואר 1973 פסק הראשון לציון הרב עובדיה יוסף ב-1973 ש”ביתא ישראל” – כך קראו יהודי אתיופיה לעצמם, הם יהודים לכל דבר (ועל כך ראו פרסום שלנו “הרב עובדיה יוסף ז”ל והכרתו ביהודי אתיופיה”, וכן בתיק “נשיא המדינה יצחק נבון – יהודי אתיופיה”, נ-340/6, עמ’ 30-28) אולם באוקטובר 1973 (במלחמת יום הכיפורים) ניתקה אתיופיה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל – דבר שהקשה על העלאת היהודים. על כך כתב איתן רופין אל מנהל לשכת הנשיא צבי לוקר (תיק “נשיא המדינה יצחק נבון – יהודי אתיופיה” נ-340/7, עמ’ 336).
ב-1974 תפסה את השלטון באתיופיה מפלגה מרקסיסטית בהנהגת מנגיסטו היילה מריאם שמדיניותו הרשמית הייתה נגד יחסים דיפלומטיים עם ישראל ונגד עליית יהודי אתיופיה לישראל מלבד מספר מצומצם מטעמי “איחוד משפחות” (בדומה למדיניותה של ברית המועצות בעניין עליית יהודי רוסיה לישראל). בפעילות זאת היו מעורבים הסוכנות היהודית והמוסד.
עם כניסתו של מנחם בגין לתפקיד ראש הממשלה ב-1977, הוגברו מאמצי ישראל להעלות את יהודי אתיופיה. בעקבות זאת הגיעו מאתיופיה כמה עשרות בשנה ולאחר מכן כמה מאות בשנה. נשיא המדינה עודכן על כך. כך למשל באוגוסט 1977 יהודה דומיניץ מנהל מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית לגדעון שומרון מנהל לשכתו של הנשיא אפרים קציר על עלייתם של 59 עולים מאתיופיה (נ-340/7, עמ’ 483). בדצמבר 1977 הגיעו עוד 39 עולים (נ-340/7, עמ’ 452).