הדם הוא הנפש - הקמת ועדת נבון בפרשת תרומות הדם

ג.1 | פסילת מנות הדם - החלטה מקצועית ?

דו”ח הוועדה מסכם כך: “אחד הנושאים העיקריים שעסקנו בהם הייתה השאלה מי נתן את ההוראה למנוע התרמת דם ובמיוחד מי הורה להשמיד את מנות הדם, מבלי לספר על כך לתורמים”. הוועדה מבקשת להדגיש: “פסילת מנות הדם של בני העדה נעשתה מטעמים מקצועיים – רפואיים טהורים על פי מדיניות כלל עולמית. הדבקת תווית של גזענות על מדיניות זו, הייתה סילוף האמת והיוותה פגיעה קשה בתדמית מדינת-ישראל בעולם ושל שירותי-הדם שלה בעיני הציבור הישראלי” (עמודים 20-19 בדו”ח הוועדה הסופי).

אנשי מד”א, מפרט הדו”ח, גלגלו את האחריות למשרד הבריאות והאחרון גלגל אותה בחזרה: “מגמה זו של הסתרה גרמה ללא ספק מבוכה לאנשי המקצוע שבאו במגע עם בני העדה. אנו סבורים, כותבים חברי הוועדה, שאנשי מגן דוד אדום נאלצו בשל המדיניות הנראית לעיל, להשתמש בתירוצים שלא כולם היו אמת… מבלי יכולת לומר להם את האמת בפניהם” (עמוד 21 בדו”ח הוועדה הסופי).

‘למחקר בלבד‘. הנחיית מערך שירותי הדם למתרימים בשנת 1986 (-סעיף 2), שלא להשתמש בדם העולים. האם זהו האקדח המעשן? (עמוד 235 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/3)

לאחר שהאזינו בראשית עבודת הוועדה סדרת הרצאות היסטוריות על העדה ומנהגיה, פנו חבריה לשמוע את עדויות גורמי מערכת הבריאות. אחד מהם, ד”ר צבי בן ישי, מי שכיהן אותה עת כיו”ר ועדת ההיגוי העליונה לנושא האיידס במשרד הבריאות, חשף בפניה כי בתחילת שנות ה-90′, נרתמה המערכת, כולל פנייה לעיתונאים, על מנת למנוע פרסום היקף הנשאים בקרב בני העדה (תעודה 28, עמודים 201-197 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/2). מדיניות זו עתידה להשתנות בשלב מאוחר יותר.

לוועדה נמסר אמנם גם מכתב מחודש יולי 1984, שנשלח על ידי ד”ר בן ישי אל מנכ”ל משרד הבריאות דאז – פרופסור מודן, בו הוא מתריע על שכיחות נוגדני נגיף הקשור באיידס בקרב עולי אתיופיה. בן ישי ציין נקודה זו במכתבו כהיבט סוציו פוליטי, וציין במפורש כי הנושא בבדיקה אך התריע שלא להשתמש לעת עתה בדמם לשם עירוי (תעודה 29, עמוד 163 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/1). מכתב דומה מתקופה זו נמצא בחתימת מנהל שירותי האשפוז – ד”ר משה משיח.

על אלו כתבה הגברת נתמר הלל במסקנותיה: “בניגוד לרושם שנוצר בציבור, אין כל קשר בין ההחלטה שהתקבלה כאמור ב-1984 ובין מחלת האיידס. עד 1990 לא היו ידועים נשאים בקרב עולי אתיופיה ואף שרבים מבני העדה נבדקו לא נמצא אף אחד מהם כנשא של נוגדני איידס” (תעודה 30, עמוד 183 בתיק טיוטות דו”ח הועדה, ג-7988/4, וכן עמוד 30 בדו”ח הוועדה הסופי).

ג.2 | "פתרון שלומיאלי, חסר תבונה ורגישות" - שר הבריאות נגד מערכת הבריאות

ברשימת המעידים נצפו גם בכירים. תחילה זומן שר הבריאות המכהן – מר אפרים סנה, למסור עדות. סנה ביקש להבהיר כי הפעולות לא נבעו מתוך כוונת זדון. לשיטתו, הטיפול בנושא היה נגוע בחוסר תבונה ורגישות לגבי המותר והאסור בחיים הציבוריים. “לא הייתה זו טעות רפואית אלא ‘טעות מנהל'”, כהגדרתו. השר אף כינה זאת – “פיתרון לא תקין, לא אתי ולא הגון… השכיבו אדם מעולי אתיופיה, דחפו לו מחט לווריד, שאבו ממנו חצי ליטר דם ולא אמרו לו שאין ודאות שישתמשו בדם שלו. הוליכו אותו שולל… לא לומר את האמת לתורמים זה חמור מאוד בעיניי“. לסיכום ציין, כי אין לשנות את נוהל העבודה עם התרומות עד ליצירת נהלים משוכללים יותר, והדגיש במקביל, כי אין להסתיר את האמת (תעודה 31, עמודים 22-19 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/3).

מנהל שירותי הדם של מד”א – ד”ר אמנון בן-דוד, עד מפתח בפרשה, טען בישיבה שנערכה בחודש אפריל: “דחייה גלויה של תורמים הייתה מעמידה אותם במצב קשה”. בן-דוד תיאר סדר פעולות על פי הנחיית משרד הבריאות, והדגיש בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: “אין ולא היה במד”א או בעובדיו שמץ של גזענות. כל מה שנעשה משך השנים, נעשה כדי לשמור על בריאות הציבור ומתוך רצון כנה לשמור על כבוד האדם בכלל וכבוד העדה האתיופית בלבד” (תעודה 32, עמוד 91 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7899/2).

‘מנה חריגה’ – ד”ר בן-דוד חתום על ההנחיה החדשה, ימים לאחר התפוצצות הפרשה. המסמך מורה להקפיא מנות דם של בני העדה האתיופית (עמוד 368 בתיק נתונים ומסמכים – ועדת נבון – לבירור פרשת תרומות הדם של עולי אתיופיה, ג-7988/6)

שבוע לאחר מכן, העידו גם שני שרי הבריאות היוצאים. ראשון – חיים רמון, שכיהן בתפקיד בין השנים 1994-1992, והבהיר בעדותו את ההתלבטות בטיפול בסוגיה הרגישה: “התנהל ויכוח ממושך האם יש לפרסם את עובדת הנגועים והנשאים באיידס. היו פרסומים שיצרו תחושה שכל העדה האתיופית נגועה באיידס. חשבתי שצריך להעמיד דברים על דיוקם. חששתי שהציבור לא ירצה לבוא במגע כלשהו עם העדה. היו 1000 נשאים שמתוכם 300 היו אתיופים. התחילו לפרסם סיפורים דימיוניים על מספר חולי האיידס בישראל שלא היה להם שחר… הגעתי למסקנה שנכון יהיה לחשוף את הנתונים” (תעודה 33, עמוד 50 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/2).

סיכום פגישת שר הבריאות רמון עם נציגי העדה בשנת 1992. הוסכם כי ההסתרה פוגעת יותר מאשר מגנה (עמוד 211 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/3)

רמון ציין עוד כי “אם הקהילה האתיופית היתה מגיעה לשוויץ או ארצות הברית הייתה מקטינה את מספר הנשאים באותה מדינה. אלא שפשוט היא הגיעה למדינה שמחלה זו בקושי מצויה בה. בתקופתי לא הסתרנו מידע ולכן לא היתה דרמה סביב הענין. לדעתי הסתרה פוגעת יותר מאשר מועילה. הרגישות איננה סותרת את היכולת להגן על בריאות הציבור גם יחד“. בסיום ביקש שר הבריאות לשעבר להעביר מסר: “סימון מנות הדם לא הגיע לידיעתי ולא עסקתי בכך” (תעודה 34, עמודים 51-50 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/2).

בנוסף אליו העיד גם אהוד אולמרט, שכיהן כשר הבריאות בין השנים 1992-1990. אולמרט נשאל על ידי נבון: “בזמנך סוכם לא לפרסם, מה היו שיקוליך?”. “חשבנו שזה יטיל סטיגמה על עדה שלמה”, השיב אולמרט והוסיף: “זה נראה מסוכן להפיץ עובדות שחלקן הגדול היו ברמת רכילות. רצינו לטפל בזה ברמה נקודתית”. אף הוא העיד כי “מה שקורה עם בדיקות הדם והשימוש בהם, זה נושא ספציפי לאלה שעוסקים בכך במישרין. הדבר שאני זוכר בוודאות זה הצורך לשמור על סודיות גדולה על הפגישה אצל ראש הממשלה [יצחק שמיר]. ידעתי רק שאם זה יתפרסם זה רע מאוד. ביקשנו מראש הממשלה לא לכתוב ביומנו את דבר הפגישה שכן סדר יומו מופץ” (תעודה 35, עמודים 57-55 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/2).

רופאים מסייעים לעולים החדשים בירידתם מכבש המטוס שהביאם לישראל במבצע שלמה – 25/05/1991. צילום: צביקה ישראלי, לשכת העיתונות הממשלתית

ג.3 | האם התקשורת אשמה?

במהלך עבודתה נתקבלו בוועדה מכתבים שונים. בהם גם פנייתו של רופא במערכת הבריאות, שהלין על הדרך בה הדברים הוצפו אל סדר היום הציבורי. “לדעתי, כתב לנבון, האשם העיקרי הוא העיתונאי, אשר מאמין בעיקרון העיתונאי ש’הקהל חייב לדעת’ ופרסם ידיעה של בעיה רפואית מסובכת מאוד שאין לה פתרון מוחלט, ועל ידי כך גרם למהומה מסוכנת ממש”. נבון השיב לו: “לצערי, צדקת באשר לפרסום הסנסציוני בנושא הרגיש של תרומות הדם. אני מודה שאינני אופטימי בנושא זה הקשור לרגישותה של התקשורת” (תעודה 36, עמוד 7 בתיק מנהלה, ג-7990/6).

למעבר לפרק הבא