.1 | התקדמות לצד רוב תלונות וטענות
סיפורה של האוכלוסייה הדרוזית במדינת ישראל מציג מצד אחד תשבחות מצד האוכלוסייה היהודית והממסד על יחסם ונאמנותם של הדרוזים למדינה, ומצד שני טענות קשות של נציגי העדה על יחס מקפח ומפלה מצד השלטונות, שאינו תואם את נאמנותה למדינת ישראל. משפט זה משקף גם את המתרחש במערכת החינוך ביישובים הדרוזים.
עד 1976 הייתה מערכת החינוך היישובים הדרוזים חלק ממערכת החינוך לאוכלוסייה הערבית וכמוה סבלה מתנאים פיזיים ירודים מרמת לימודים ירודה. ב-1976 הופרדה מערכת החינוך הדרוזית ממערכת החינוך הכלל ערבית והוקמה “הוועדה לחינוך ולתרבות דרוזים”. שניהלה אותה. מערכת זו הותאמה לתכנים של העדה. נכתבו ספרי לימוד מיוחדים ללימוד האספקטים והתכנים הייחודיים למורשת הדרוזית. הוכשרו מאות מורים מבני העדה, נערכו השתלמויות למורים, נבנו כיתות בית ספר רבות, אולמות ספורט וספריות, הוגבר החינוך המקצועי והטכנולוגי, ונעשו צעדים להגדיל את מספרם של בני העדה במוסדות ההשכלה הגבוהה שהיה נמוך מאוד. המחלקה הזו עסקה גם בחינוך בעדה הצ’רקסית הקטנה.
משנכנס נבון ללשכת שר החינוך הוא חש מיד בדואליות שמלווה את החינוך הדרוזי. מצד אחד דוחות שופעיי שבחים של ראשי הוועדה לחינוך דרוזי על ההתקדמות הרבה (תיק גל 18646/4 עמ’ 335), ומצד שני רבו הטענות מצד תושבים דרוזים על הנעשה במערכת החינוך בעדתם – על רמתה הנמוכה ועל אפלייתה לעומת המערכת היהודית. תלונות רבות נשמעו גם על הוועדה לחינוך דרוזי ועל העומד בראשה. אל משרד החינוך זרמו תלונות על התנהלות לקויה. מינויים בלתי תקינים, העדפת מקורבים, שחיתות וכיוצא באלו טענות.
הטענות הגיעו מנכבדים בעדה הדרוזית, אישי ציבור וחברי כנסת [ראו למשל ח”כ נחמן רז אל נבון, תיק גל- 18646/5 עמ’ 164]. אז למי להאמין?