שער רביעי- פעילותו של יצחק נבון כשר החינוך והתרבות

.1 | נבון מתערב למען עולי "מבצע משה"

ב-29 באוקטובר 1984 השתתף שר החינוך יצחק נבון בישיבה של וועדה לתאום בין הממשלה לבין הסוכנות היהודית. על סדר היום עמדו שני נושאים מרכזיים – מצבם של יהודי ברית המועצות  וקליטת יהודי אתיופיה.

תנועת העלייה מאתיופיה החלה בסוף שנות השבעים בעקבות פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף ב-1973, שהכיר באנשי “ביתא ישראל”, כיהודים, והחלטת ממשלת ישראל להחיל עליהם את חוק השבות. עם עלייתו לשלטון באתיופיה של הרודן מנגיסטו היילה מאריים ב-1974, נאלץ נציג הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית לעזוב. אולם יהודים מחבל טיגרי המשיכו לצאת רגלית וכמעט ללא סיוע למחנות מעבר בסודאן. עד 1984 עלו כחמשת אלפים יהודים. אלפים מתו בדרך בשל התנאים הקשים והתקפות שודדים. בתקופה שכיהן נבון כנשיא המדינה פנו אליו לא אחת יהודים מאתיופיה וביקשו סיוע במאמצים להעלות את חברי הקהילה לארץ, ולהציל את בני משפחותיהם וקהילותיהם (ראו בפרק הנשיא נבון והמאבק למען עליית יהודי אתיופיה).

כרזה על הפגנה למען עליית יהודי אתיופיה, 1981. ויקימדיה

במארס 1984, בעקבות שינויים פוליטיים במחוז גונדר החלו יהודי המחוז להגיע בהמונים למחנות הפליטים בסודאן שהתקשו להכיל אותם. בעקבות זאת הגו האמריקאים יחד עם הסודנים ונציגי ישראל תכנית פינוי מיידית. התכנית הופעלה ב-21 בנובמבר 1984 וכונתה “מבצע גור אריה יהודה”, במקביל החל קמפיין גיוס כספים בצפון אמריקה שהטביע את השם “מבצע משה”. במשך מספר חודשים הוטסו 7,000 איש מחרטום לאירופה וממנה לישראל. בינואר 1985 דלפה הידיעה על מבצע החילוץ לעיתונות בישראל. נשיא סודן, שחשש מתגובתן של מדינות ערב, אסר על המשך המבצע. לאחר מגעים עמו, בתיווך ארה”ב, התיר לשישה מטוסי “הרקולס” אמריקניים לחלץ את היהודים האתיופיים האחרונים מסודן ואף הם הגיעו לישראל. בסך הכול הגיעו בשנות ה -80 כ-16 אלף עולים מאתיופיה.

בעת  כניסתו של נבון לתפקיד שר החינוך בספטמבר ב-1984 כבר התמודד משרד החינוך עם גל העלייה מאתיופיה. תלמידים עולים הגיעו ארצה במספרים הולכים וגוברים, חלק מהם ללא לווי הוריהם. קליטת העולים עוררה קשיים בשל הפער הגדול בין מצב היהודים באתיופיה, שחיו ברובם בסביבה חקלאית-כפרית מסורתית, לבין החיים במדינה מערבית מודרנית. הוסכם שבשלב הראשון יקלטו ילדי העולים במערכת החינוך הממלכתי דתי, מתוך הנחה שאורח חייהם הדתי יקל עליהם את הכניסה למערכת. אף על פי כן נזקקו התלמידים לסיוע. רבות מהמשפחות היו חד הוריות ומעטים מההורים ידעו קרוא וכתוב. העולים שנשלחו למרכזי קליטה ודיור ציבורי בפריפריה מצאו שם בתי ספר דתיים שממילא שירתו אוכלוסייה חלשה וטעונת טיפוח. חלק גדול מההתכתבות בתיקי משרד החינוך נוגעת למאמצי מנהלי האגף לחינוך דתי לגייס שיעורי עזר וסיוע כספי למען העולים וילדיהם.

בתחילת דרכו במשרד החינוך מיעט נבון להתערב בנעשה באגף ולא מצאנו התייחסות אישית שלו לשאלת קליטת בני העדה. המשבר שפקד את המערכת בעת “מבצע משה” בראשית שנת 1985, הביא להגברת מעורבותו של נבון. לנוכח זרם העולים מאתיופיה נאלץ משרד החינוך להקים “כיתות קלט” במרכזי הקליטה שאליהם הופנו העולים על ידי משרד הקליטה, ולמצוא תקנים למורים, וזאת בשעה שהוא נדרש לקיצוצים בתקציב בשל המשבר הכלכלי שפקד את ישראל והתבטא באינפלציה גואה וגירעון במאזן התשלומים. ב-10 בדצמבר כתב אברהם רון, מנהל האגף לחינוך דתי, לנבון:  “אמנם ימים אלו הם ימי קיצוצי תקציב, אף על פי כן מעז אני לפנות אליך בבקשה למצוא משאבים למשימה לאומית של קליטת גלות אתיופיה המתחסלת לעינינו. אנו עומדים בפני עלייה בממדים שכבר שנים לא ידענו כמותם ושלקשייה לא היה אח ורע.” (מדיניות מערכת החינוך – חינוך ילדי עולים וקליטתם  תיק גל-18636/1, עמ’ 145).

ב-1 בינואר כתב מנכ”ל משרד החינוך אלעזר שמואלי לממונה על התקציבים באוצר ופירט את הצרכים של המשרד לקליטת עולי אתיופיה. הוא הזהיר מפני “מצב חירום” אם התקציב לא יתקבל.  נראה שדבריו לא הועילו, כי בט”ו בטבת תשמ”ה (8 בינואר) כתב רון מזכר בכתב יד לשר החינוך בעניין כיתות קלט לעולים. הוא ביקש מנבון שיתערב באופן מידי כדי ששר האוצר יצחק מודעי ישחרר תקציבים לתקנים למורים – “אדוני השר, הושע נא!” (גל-18636/1, עמ’ 103)

עוד לפני כתיבת המכתב פנה נבון ב-6 בינואר לראש הממשלה וחברו למפלגה שמעון פרס באותו עניין. הוא הבהיר שצורכי החינוך של העולים מסתכמים ב-10 מיליון דולר, וכבר עתה יש ילדים רבים שלא לומדים ומבוגרים שלא נקלטו באולפן לעברית (שם, עמ’ 109).

כדי לעמוד על צרכי קליטת תלמידים עולי אתיופיה יצא נבון ב-15 בינואר 1985 לסיור במרכזים בהם שהו העולים. הוא ביקר בגן ילדים בפרדס חנה ובבית ספר “שילה” בגבעת אולגה, בפנימייה “תלפיות” ובאולפן לעולים בכפר ויתקין.

שר החינוך נבון מבקר אצל ילדי עולים מאתיופיה בגן ילדים בפרדס חנה, 15 בינואר 1985. צלם: נתי הרניק, לע”מ

איננו יודעים מה הייתה תשובתו של פרס למכתבו של נבון, אולם משרד האוצר העביר תקציב מיוחד לקליטת תלמידים עולי אתיופיה וביולי 1985 בוצעה התכנית לייצוב המשק שהביא במשך הזמן לשיפור במצב הכלכלי. לעת עתה נמנע המשבר שריחף מעל ראשם של בכירי משרד החינוך. “מבצע משה” ממילא הסתיים, ויהודי העולם התגייסו כדי לסייע במימון הקליטה.

לצד קשיי הקליטה, התיקים בארכיון מעידים על התגייסות רבה לטובת העולים – ועל פניות לנבון מצד גופים שונים, ביניהם תלמידי ישיבות הסדר, שרצו להתנדב בתור מורים, הקיבוץ הדתי, מוסדות נוער דוגמת כפר מאיר שפייה, הסתדרות המורים ועוד שרצו לסייע בקליטתם של תלמידים מעולי אתיופיה.

מברק לנבון מהסתדרות המורים על קריאתם למורים להתגייס לקליטת עולי אתיופיה, ינואר 1985. גל-18636/1 עמ’ 92

.2 | השתלבות העולים בחברה – בעד ונגד החינוך הדתי

המסמכים שבארכיון המדינה מלמדים על ההבדלים בין מנהגי הדת המסורתית באתיופיה לבין תפיסת היהדות של הממסד הדתי בארץ. הבדלים אלו באו לידי ביטוי גם במשרד החינוך, ואנשי האגף לחינוך דתי טענו שיש צורך להקנות לעולים את יהדות ההלכה כפי שהיא מוכרת בארץ. נשמעו  גם דרישות שיתאימו את עצמם  לחיים בישראל, למשל על יד שינוי שמותיהם – כפי שעשו רבים מהעולים בימי המדינה שבדרך. הדים לדיון על כך ניתן למצוא בתזכיר שכתב אברהם צביון, האחראי על חינוך מבוגרים במשרד, שדווקא הרבה להתעמת עם מנהלי האגף לחינוך דתי. ציביון כתב במפורש על מגמה שמצאנו אצל רבים מעובדי המשרד: רתיעה מצעדים שנראו לאחרים כהכרחיים בעקבות הטראומה מהשגיאות שנעשו בקליטת עליית יהודי המזרח בשנות החמישים. יש להתייחס בכבוד למורשת הייחודית של יוצאי אתיופיה, טען, ואין לכפות עליהם מנהגים מקומיים כגון חבישת כובע או כיפה.

עם זאת, הוא הצדיק את שינוי השם במסגרת התהליך של “לידה מחדש” בארץ ישראל, כל עוד הוא נעשה לאחר הסברה נכונה ומרצונם החופשי של העולים.

(מדיניות מערכת החינוך – חינוך ילדי עולים וקליטתם, גל-18636/2, עמ’ 205-201).

היו גורמים בחברה הישראלית שהתרעמו על ההחלטה להעניק לכל ילדי העולים חינוך דתי, החלטה שהתקבלה בימי שר החינוך שקדם לנבון – איש הציונות הדתית זבולון המר. מאמרים בעיתונות רמזו שהעולים עצמם לא היו שותפים להחלטה ושמטרתה היא לאפשר למפלגה הדתית לאומית לזכות בתקציבים ובהשפעה אלקטורלית. בפברואר 1985 שלח חבר הכנסת מתי פלד מהרשימה המתקדמת לשלום שאילתה לנבון בעניין זה. הוא הזכיר מקרים בהם נתקלו העולים בתגובות של ניכור ואפליה, במיוחד בקרב חוגים דתיים שלא קיבלו את פסק הדין של הרב יוסף ודרשו שיוצאי אתיופיה יעברו טקסי גיור (שם, עמ’ 159). נבון ענה שההחלטה לחנך את עולי אתיופיה במסגרות דתיות התקבלה על סמך חוות דעת של יועצים חינוכיים ופסיכולוגיים, והשתתפו בה מועצה חינוכית של נציגי העדה, כולל עולים ותיקים שמכירים את זרמי החינוך השונים (שם, עמ’ 158-7). בישראל. הוא הוסיף שלא התעוררה כל אפליה נגד ילדי העולים במערכת החינוך, לבד מבית ספר אחד של חב”ד בנצרת עלית.:

ב-22 בפברואר 1985 קיים נבון ישיבה על המצב בנצרת עילית. התברר שבית הספר הממלכתי דתי בעיר היה מלא, אך משרד החינוך אינו יכול לכפות על בית הספר של חב”ד לקלוט את הילדים שלא עברו גיור. (לפי מכתב שכתב אברהם רון ביוני 1985, מתברר שבעת כניסת בתי הספר של חב”ד למערכת החינוך הממלכתית הבטיח שר החינוך זלמן שזר, שמוצאו היה ממשפחת חסידי חב”ד,  שיזכו  באוטונומיה בנושאים הלכתיים וחינוכיים הקשורים להשקפה של חב”ד (מדיניות מערכת החינוך – חינוך ילדי עולים וקליטתם, תיק גל-18636/3, עמ’ 340)). בסוף נמצא הפתרון וילדים יוצאי אתיופיה מנצרת הוסעו למוסדות של הרב גרוסמן במגדל העמק.

באוקטובר 1985, לאחר שקיבל תלונה מתמר אשל, מראשי “המועצה הלאומית למען יהודי אתיופיה”, על כך שעובדי משרד החינוך מונעים ממשפחות אתיופיות להעביר את ילדיהם לזרם החינוך הכללי, כתב נבון שלאחר השנה הראשונה בארץ רשאית כל משפחה לבקש העברה ממגמה למגמה כמו כל אזרח במדינה. (שם, עמ’ 165)

“אנחנו בארץ ישראל”. עמוד מתוך “דף מידע לעולה” בעברית ובאמהרית שהכינו משרד הקליטה והסוכנות היהודית בעזרת כותבים ומתרגמים מיוצאי אתיופיה. תיק גל 18636/2

אמנם הילדים נתקבלו לבתי ספר הדתיים גם ללא טקס גיור, אולם הרוחות בקרב יוצאי אתיופיה סערו בשל דרישת הרבנות הראשית שעולים הרוצים להינשא יעברו טקסי גיור שכללו טבילה ולעיתים גם הקזת דם ברית לגברים. במשך הקיץ התגלתה תסיסה רבה במרכזי הקליטה, והעולים, ובעיקר הצעירים המשכילים שבהם, סירבו לעבור את הטקסים ונעלבו מן הדרישה להוכיח את יהדותם בשעה ששמרו בקפדנות את ספרי היוחסין שלהם וסבלו רדיפות בשל מוצאם. בשעה שבמשרד החינוך התכוננו לפתיחת שנת הלימודים חלק מהעולים עלו לירושלים והפגינו מול בנין הרבנות הראשית. מנכ”ל משרד החינוך קרא להורים לא להשבית את הילדים מלימודים (תיק גל-18636/3, עמ’ 196).

השביתה נמשכה בכל תקופת החגים והסתיימה רק ערב יום הכיפורים, לאחר שהושגו כמה ויתורים מצדה של הרבנות, ובהם הקמת מכון למורשת יהדות אתיופיה והטלת חובת הטבילה רק על עולים שיהדותם מוטלת בספק.

הפגנת העולים מאתיופיה מול בנין הרבנות הראשית בירושלים, 2 באוקטובר 1985. צלם: נתי הרניק, לע”מ

.3 | ביטול כיתות הקלט והמאבק על המשך הסיוע לתלמידים עולים

בסוף 1985-ראשית 1986 נבדק תהליך קליטת התלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך על-ידי מבקר המדינה. במאי 1986 פנה שר הקליטה יעקב צור לנבון וביקש לקיים דיון על מצבם. במסמך המפרט נקודות לדיון לקראת הישיבה (שהתקיימה ב-2 ביולי 1986), ציינו אנשי משרד הקליטה שלמרות שהעולים החדשים נמצאים  בישראל למעלה משנה, וחלק מהוותיקים אף יותר מזה, רבים מילדיהם לומדים בבתי ספר בהם מהווים תלמידים אתיופים בין 30 ל-50 אחוזים מהתלמידים, ו-1,200 עדיין לומדים בכיתות קלט ובהן תלמידים אתיופים בלבד. לדעת משרד הקליטה ריכוז גבוה של תלמידים יוצאי אתיופיה במספר קטן של בתי ספר “משפיע באופן שלילי על רמת התפקוד של התלמידים הוותיקים והעולים כאחד”. מסקנת המשרד הייתה שעל רקע דברי מבקר המדינה ודיווחי עובדיו, יש לעשות הערכה מחדש לקראת שנת הלימודים תשמ”ז. בישיבה המשותפת סוכם ש”אסור לקיים לאורך זמן כיתות נפרדות לילדי העולים מאתיופיה” (מדיניות מערכת החינוך – חינוך עולים וקליטתם, גל 18637/1, עמ’ 291).

צור העביר את הסיכום לנבון עם מכתב ובו לחץ עליו שוב למצוא פתרון לביה”ס חב”ד בנצרת עלית. לדעת שר הקליטה, שהיה חבר סיעת המערך ואיש התנועה הקיבוצית, הפתרון לבעיות הצפיפות וריכוז תלמידים מאתיופיה בבתי ספר ממ”ד בפריפריה הוא העברתם לבתי ספר ממלכתיים. כמובן שאנשי האגף לחינוך דתי המשיכו להתנגד לכך ובתיקים אנו מוצאים הדים להאשמות והאשמות נגד של כפייה דתית מצד אחד ו”הסתת העולים” לעבור לחינוך הממלכתי מאידך.

מחקר של החוקרת שלווה וייל משנת 1988 קבע ש-280 ילדים עברו לחינוך הממלכתי, בעיקר מסיבות מעשיות – למשל מעבר לבית הספר קרוב יותר לביתם (מדיניות מערכת החינוך – חינוך עולים וקליטתם, תיק גל 18637/3, עמ’ 311).

בחוזר מנכ”ל משרד החינוך לפני פתיחת שנת הלימודים בספטמבר 1986, הומלץ לפזר את כיתות הקלט עד סוף השליש הראשון של השנה, וזאת רק לאחר שתוכן תכנית סיוע ולווי צמוד לכל ילד. אמנם תלמידים עולים היו זכאים לסיוע במשך שלוש שנים בלבד, אולם לאור המצב הכלכלי הקשה של רוב המשפחות מאתיופיה, הוחלט להאריך את תקופת הזכאות לעולים אלו בשנה, ולאחר מכן בשנתיים. אנשי משרד החינוך המשיכו לדאוג לשיעורי עזר וסיוע כספי לקניית ספרי לימוד וציוד אחר לילדי העולים, גם לאחר תמה תקופת זכאותם לפי הנוהל המקובל.

ראש הממשלה פרס ושר הקליטה צור עם עולים מאתיופיה במרכז קליטה בכפר סבא, 23 בדצמבר 1985. צלם: הרמן חנניה,לע”מ

ב-1989 שוב נעשו קיצוצים בתקציב. משרד האוצר ביטל את התקציב המיוחד לקליטת תלמידים מעולי אתיופיה, ואילו הסוכנות היהודית, התומכת העיקרית בפנימיות של “עליית הנוער” בהן התחנכו רוב העולים בגיל תיכון, ערכה קיצוצים גדולים בתקציבה. שוב נדרש שר החינוך להתערב ולפעול נמרצות כדי למנוע את הקיצוץ בתקציב. נבון השתתף במספר ישיבות משותפות עם ראשי “עליית הנוער” בהן נפרסו קשייו התקציביים של הארגון. ב-5 במארס כתב לשמעון פרס, שכיהן עתה  בתפקיד שר האוצר והיה בעצמו חניך כפר הנוער בן-שמן, וביקש ממנו לסייע ל”עליית הנוער”. נבון  פנה אל ידידו פרס גם בעניין הקיצוץ בתקציב המיוחד לקליטת התלמידים עולי אתיופיה.

הוא פעל גם במישור הפרלמנטרי וב-14 ביוני התפרסמה תשובתו לשאילתה של חבר הכנסת דוד ליבאי בעניין הזה: (שם, עמ’ 186).

בעקבות פעילותו של נבון החזיר האוצר למשרד החינוך חלק גדול מהסכום שקוצץ מהסיוע לתלמידים עולים.

לקראת סוף השנה נערך משרד החינוך להתגברות העלייה הן מברית המועצות והן מאתיופיה. ב-5 בדצמבר 1989 פרסם המשרד הודעה על כך שהמשרד נערך לכך בתאום עם משרד הקליטה. “הניסיון שנצבר בקליטת עולי “מבצע משה” ישמש אותנו בפעולתנו בעתיד. אנו נערכים עתה לבואם של כ-5,000 ילדים עולים…שלא כבעבר כיום יקבלו אותם בארץ בני משפחותיהם שעלו וכבר נקלטו ואני מקווים שהדבר יקל על קליטתם”.(גל 18637/4 עמ’ 91).