רובם המכריע של גלי העלייה שהגיעו למדינת ישראל, הגיעו תחילה כפליטי שואה ממזרח אירופה או מארצות האסלם. אך מעטים הגיעו לאורך השנים ממערב אירופה או ארצות הברית. רבים מהעולים האלו הגיעו חסרי או דלי אמצעים כלכליים. התנועה הציונית ומדינת ישראל נשאו אפוא עיניים אל יהדות המערב, ובעיקר היהדות האמריקנית הגדולה ובקשו להגביר את העלייה משם.
אלא ששלל המבצעים לעידוד עלייה מארצות הרווחה נשאו אך פירות מעטים. קברניטי המדינה הגיעו למסקנה שאת הקשר עם יהודי התפוצות יש להתחיל בגיל צעיר עוד בהיותם נערים ונערות, בתקווה שהקשר הזה יביא בהמשך לעלייתם לישראל. במשימה הזו עסקו בעיקר המחלקה לעליית הנוער של הסוכנות היהודית ומשרד החינוך. אחד מן הרעיונות שעלו במסגרת זו היה להביא בני נוער יהודים מן התפוצות בגיל תיכון לשנת לימודים בישראל. הוקמה מסגרת שנקראה “שנת לימודים תיכונית בישראל לנוער מהתפוצות”. עד 1985 כבר השתתפו במסגרת הזו כ-1000 בני נוער מארצות שונות ובעיקר מארצות הברית וקנדה. הם שהו במוסדות של עליית הנוער ומשרד החינוך לצד בני גילם ישראלים. לימודיהם התנהלו לפי תכנית הלימודים המקורית מארצות מוצאם ובשיתוף משרדי החינוך בארצות אלו. בלימודיהם שולבו גם לימודי יהדות ועברית ופעילויות להכרת ישראל וחיי היום יום בה.