סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | הכרעות אסטרטגיות בשאלה: פני המלחמה לאן? – "אליעזר יצא מבית החולים"

היום החמישי למלחמה היה במידה רבה נקודת הסיום של השלב הראשון של המלחמה  – שלב הבלימה והמאבק על קיומה של ישראל על כל חוסר הוודאות והחרדות שליוו אותו. אור ליום ה-10 באוקטובר כבר הצליחו כוחות צה”ל לדחוק כמעט לחלוטין את הכוחות הסורים בחזרה אל קו הפסקת האש,  ופה ושם אף מעבר לו, למעט בהר החרמון. למעשה חדלו הכוחות הסורים בשלב זה לאיים באופן ישיר על שטחה של מדינת ישראל. בדרום נותר המצב סטטי כשכוחות צה”ל פרוסים פחות או יותר על ציר חת”ם במרחק שבין 4 ל-12 קילומטר מתעלת סואץ ומנהלים חילופי אש עם המצרים. בלשכת ראש הממשלה שררה תחושה טובה בהרבה שעתה לאחר ההתייצבות בחזיתות, וההבטחות האמריקניות לנשק, חלפה הסכנה המיידית שבפניה ניצבה מדינת ישראל ושאותה הגדירה גולדה לימים במילים: “אני אומרת זאת במלוא ההכרה, ב-1948 לא עמדנו בסכנה כזאת”. מעתה התרכזה פעילותה של הממשלה בהבטחת המעטפת הצבאית והמדינית שתאפשר לצה”ל לסיים את המלחמה במצב הטוב ביותר מבחינתו לקראת שלב הדיונים המדיניים הצפויים לאחר מכן.

לאופטימיות הזהירה בלשכת ראש הממשלה תרם גם מה שהסתמן לכאורה כמפנה חיובי בעמדה האמריקנית בכל הקשור לאספקת הציוד הצבאי. המברקים בעניין זה שקראה גולדה מאיר בבואה ללשכתה בבוקר היום החמישי למלחמה, גרמו לה לקורת הרוח הרבה ביותר מאז פרצה המלחמה. היא נסחה מברק אל השגריר דיניץ ובו הבעת הוקרה עמוקה לקיסינג’ר על תרומתו, ושדר תודה נרגש לניקסון על החלטתו: “ידעתי שבשעה של צורך נואש לישראל, אוכל לפנות אליך ולסמוך על אהדתך העמוקה והבנתך” כתבה (מברק ול/819, א-4996/3, עמוד 200). בשלב זה הלכו קובעי המדיניות בישראל שולל אחר האופן שבו הציג קיסינג’ר את העמדה האמריקנית, ולא הבינו שהוא אמנם מנסה לעזור בדרך זו או אחרת, אך ככלל מבקש לדבוק במדיניות החתירה לאי מעורבות אמריקנית שאימץ הממשל בתחילת הקרבות (ראו בעניין זה: “ענייני הרכש והרכבת האווירית”, סיכום שהכין מרדכי גזית, א-7023/1 ע’ 7 – 13, 4 – 6).

בהתייעצות בין שר הביטחון לראש הממשלה ב-09:35, התלונן דיין שאלוף הפיקוד חקה (יצחק חופי) “לא די אגרסיבי בצפון. הם עייפים”, והציע שדדו ייטול יזמה וילחץ על פיקוד הצפון להגביר את ההתקפות על הסורים. עם זאת הביע דיין דאגה ממצבו של חיל האוויר ומהערכתו של מפקד החיל בני פלד שבתוך שלושה או ארבעה ימים יתקשה החיל לתפקד. הרוח שנשבה בישיבה היא שיש לפעול כדי לדחות ככל שניתן החלטה במועצת הביטחון על הפסקת אש  כשהכוחות במקום “(As it is)”  (דיון אצל ראש הממשלה, 10/10/1973 ב-9:35, א-7117/1, ע’ 87 – 92).

מיד בתום ההתייעצות התכנסה הממשלה. ההבטחות האמריקניות והמצב המשתפר בחזיתות, והפעם על סמך מה שנראה כדיווחי אמת, הביאו לשיפור ניכר במצב רוחם של השרים. בפתיחת דבריה בשרה גולדה על החדשות מוושינגטון אותן הגדירה כ”זוהי בשורה גדולה. בכלל נדמה לי שהשמיים יותר בהירים הבוקר”. לגבי המצב בכללותו אמרה ראש הממשלה: “המלחמה לצערנו לא נגמרה, אך יש הבדל כמעט מהפכני בהשוואה למה שהיה לפני ימים. השינוי הוא ממשי, אך המלחמה עוד לפנינו, ויעברו ימים עד אשר נוכל לומר שהיא מאחורינו”. סגן הרמטכ”ל האלוף ישראל טל מסר על אווירה של התמוטטות גדולה  בצבא הסורי גם בתחום המוראלי, ולכן מבחינת ישראל: “המצב טוב בהשוואה למצב של כמעט ייאוש שהיה קודם”. הוא דיווח גם על שיפור, אם כי הרבה פחות דרמטי, בחזית המצרית, שכן הצבא המצרי שלם ובמורל גבוה. בתשובה לשאלה  הזים טל את השמועות על מעשי זוועה שבצעו כוחות קומנדו מצריים בחיילות וחיילים של צה”ל. בישיבה החליטה הממשלה  על הקמת מרכז אזרחי להתנדבות לעבודה, ומכיוון שבאותו היום חל חג הסוכות התפזרה הישיבה בברכת “חג שמח”. (פרוטוקול ישיבת הממשלה, 10/10/1973 ב-10:00).

לרגל החג החליטה גולדה לעשות למען שיפור מצב רוחו של הציבור ולשבור את השתיקה שגזרה על עצמה מאז היום הראשון למלחמה. מאולפן מאולתר בבית העיתונאים (בית סוקולוב) בדברים שאמרה ובתשובות שנתנה לשאלות עיתונאים, ספרה גולדה לצופי הטלוויזיה על דחיקתם של הסורים מכל שטחי רמת הגולן ועל השיפור במצב בגזרת תעלת סואץ. היא בקשה לנפץ כל אשליה שהמלחמה תהיה קצרה בנוסח המלחמות שלהן הורגל העם בישראל, אך עמדה על אמונתה בניצחונה של מדינת ישראל. היא הכינה את העם למחיר היקר שיהיה עליו לשלם בקורבנות, וסיימה בברכת חג שמח. אלא שבניגוד לכוונתה ולמסר החיובי שניסתה להעביר, נראתה גולדה בשידור נפולת פנים ועצובה, והשידור לא תרם לשיפור הלכי הרוח בציבור (ראו: דבריה של ראש הממשלה בשידור הטלוויזיה Golda 10/10/73).

על התמורה החיובית  במצב בחזיתות ובעיקר בגזרת רמת הגולן, העיבו ידיעות על כך שמטוסי מטען סובייטי נמצאים בדרכם לסוריה, ובבטנם כנראה טילי נ”מ. הובע חשש שזו תחילתה של “רכבת אווירית” סובייטית לסוריה  ולמצרים שעלולה להקים את הצבא הסורי המוכה על רגליו בעיקר בתחום הטילים נגד מטוסים. בהתייעצויות שנערכו בלשכת ראש הממשלה נידונה הצעתו של סגן ראש הממשלה יגאל אלון להפציץ את שדה התעופה בחאלב, ששימש הן לתעופה אזרחית הן צבאית, שאליהם מגיעים מטוסי התובלה הסובייטים כדי להרתיע אותם ולמנוע את נחיתתם. גולדה מאיר היססה כיוון שחששה מפגיעה במטוסים רוסיים ומתגובת ברית המועצות ואפילו מתגובת האמריקאים. אבל מאידך הידיעה שהמטוסים כבר באוויר ובבטנם כנראה אספקה של טילי קרקע-אוויר הדאיגה אותה מאוד. גולדה החליטה לבסוף לאשר את הפצצת שדה התעופה למחרת בבוקר ולהודיע על כך לאמריקאים. הדיון נמשך מאוחר יותר ללא ראש הממשלה ובו אשרו גלילי ואלון את התקיפה באופן מידי. במברק שנשלח אל דיניץ הוסבר המצב והוא הונחה למסור על התקיפה לקיסינג’ר אולם רק לאחר שזו כבר תתבצע, ולאחר שמרדכי גזית יגיד לו בטלפון: “אליעזר יצא מבית החולים” (מברק ול/822 א-4996/3, ע’ 203). ב-19:25 נמסרה ללשכת ראש הממשלה הודעה שהייתה תקיפה מוצלחת על שדה התעופה בחאלב. נפגעו מסלולים ולא מטוסים אם כי ראש המוסד מסר שחיל האוויר  פגע כנראה גם  במטוס אנטונוב רוסי אחד .

ביחס למצב בחזיתות שררה ההכרה שמדובר בשלב מכריע במלחמה שמחייב החלטה אסטרטגית כיצד על ישראל להמשיך במלחמה – האם תקפיא את המצב בצפון ותוריד אוגדה לדרום, או תפתח בהתקפה מעבר לקו הפסקת האש ברמת הגולן לתוך שטח סוריה. העניין נדון תחילה בהתייעצות של קבינט המלחמה שהתכנס בשעה  21:00. בדיון, המתועד ביומן הלשכה, התברר ששר הביטחון והרמטכ”ל תומכים באפשרות הראשונה. הם סברו שבניגוד למה שנמסר בדיווחים הצבא סורי טרם התמוטט, התקפה מעבר לקו תצריך לחימה קשה ורבת קורבנות בשעה שהקו הנוכחי ברמה נוח להגנה. בדרום לעומת זאת המצב עדיין מסוכן. שלוש דיוויזיות שריון מצריות רעננות טרם חצו את התעלה וצה”ל זקוק ליותר כוחות במקום לשם בלימה. התברר שישנה תמימות דעים בין דיין לדדו בעניין זה. שניהם חשבו שלא היה באותו רגע  כל סיכוי להדוף את המצרים מעבר לתעלה, ודדו אף היה סבור שהפסקת אש במצב הנוכחי היא פתרון טוב מבחינתה של ישראל. דיין אף חשש שהתקפה לכיוון דמשק תביא בהכרח להתערבות ירדנית ועיראקית בקרבות. שוב נדון עניין גיוס מתנדבים יהודים בחו”ל שיהיו מוכנים להhלחם לצדה של ישראל. התברר שבשלב זה של המלחמה נדרשות החלטות עקרוניות נוספות והוחלט לקיים ישיבה מעמיקה בנדון למחרת (יומן לשכת ראש הממשלה,  10/10/73)

אולם חצי שעה בלבד לאחר תום ההתייעצות ביקש הרמטכ”ל דיון מיידי בשאלות שעמדו על הפרק ונערכה התייעצות נוספת של קבינט המלחמה עם הצוות המטכ”לי לניהול המלחמה בשאלה אם לפתוח בהתקפה מעבר לקו הפסקת האש עם  סוריה לעבר דמשק או אפילו לחדור לעיר, או להתבצר בקו הגנה בגולן ולשלוח אוגדה מהצפון לחזית הדרומית. השאלה הפכה דחופה אף יותר לאור ידיעות שהתקבלו מן השגרירות בוושינגטון, על לחצים עצומים על ניקסון, בעיקר של חברות הנפט, להביא להפסקת אש; עוד דיווח דיניץ על פנייה של מנהיג ברית המועצות לאוניד ברז’נייב אל ניקסון להביא להצעה משותפת של ברית המועצות ושל  ארצות הברית להפסקת אש, וכי ניקסון נוטה להיענות לה עקב לחצים, החשש שהולך ומתפתח עימות מדיני בין ארצות הברית לברית המועצות ועמדת כל האדמיניסטרציה האמריקנית, למעט קיסינג’ר, שהמלחמה מערערת את שאריות מעמדה של ארצות הברית במזרח התיכון. קיסינג’ר עושה כל מאמץ למנוע זאת, או לפחות לדחות את התשובה, דיווחו דיניץ ושלו, אך ספק אם הדבר יעלה בידו (מברקים לו/29, לו/33, לו/43, א-4996/3 ע’ 72, 75, 88).

בניגוד לדבריו בדיון הקודם תמך הפעם הרמטכ”ל בהתקפה מעבר לקו הפסקת האש בגולן בציר קונייטרה-דמשק. הוא טען שהימנעות ישראל מהתקפה תתקבל בהפתעה, תשדר חולשה של ישראל שתעודד מדינות כגון ירדן ואת ארגון הפת”ח לפעילות צבאית נגדה ותביא להארכת המלחמה, דבר שיטיל עול כבד מאוד על ישראל. לעומתו התנגד סגן הרמטכ”ל האלוף ישראל טל להתקפה על סוריה. הוא טען שהסכנה הגדולה  כרגע אינה בחזית הסורית אלא בחזית  המצרית. בנסיבות אילו התקפה ישראלית על סוריה  היא הימור בלתי מוצדק. התקפה כזו עלולה גם לגרור התערבות ירדנית ועיראקית בלחימה. הוא קרא לצעדים שיביאו לפגיעה קשה בצבא המצרי. חברי המטכ”ל האחרים שהשתתפו בדיון ובהם מפקד חיל האוויר פלד, האלוף זאבי וראש אמ”ן זעירא תמכו בדעתו של הרמטכ”ל. גם הדרג המדיני – דיין ואלון הצטרפו לתומכים בהתקפה על רקע הסיכוי להפסקת אש קרובה. עם זאת הם הציעו שהתקפה ישראלית תהיה מוגבלת ל-20-15 קילומטר צפונית לקונייטרה ותמנע מלהתקרב אל דמשק. גולדה תמכה בעמדתם של דדו ודיין. הקו שהנחה אותה מאז תחילת הקרבות והמפלות הראשונות, היה הצורך להוכיח שישראל נשארה חזקה: “אני חיה מראשית המערכה בהרגשה שאסור לנו (ובזה השפעה לאורך ימים) לצאת במצב שבעולם יאמרו: זהו זה; מה שחשבנו על ישראל ועל צה”ל – זהו זה…. כי כל עם יכול לנצח או לא לנצח. אם חלילה אנו לא ננצח – אז זה אבוד”. היא תמכה בהתקפה לעומק השטח הסורי: “אם אנו יכולים לתת מכה הגונה, כך שהרוסים יבקשו הפסקת אש, בהסכמת הסורים, או שיכריחו אותם לעשות זאת – זה בשבילי דבר עצום”, הוסיפה. את עמדתה חיזקו המברקים שהגיעו מדיניץ, ובהם שב ומסר בשמו של קיסינג’ר שעל ישראל לעשות כל מאמץ ולהזדרז ולכבוש שטחים מעבר לקו הפסקת האש לקראת המשך הדרך המדינית לאחר הפסקת האש (מברק לו/26, א-4996/3 ע’ 69).

הדוברים האחרונים בישיבה היו אהרון יריב שקרא לעשות משהו גם בחזית המצרית, וראש המוסד זמיר שטען שאופן  ניהול המלחמה היה מוטעה כשהוחלט על התקפות חסרות סיכוי נגד כוחות נ”ט מצוידים היטב שעלו במחיר עצום. זמיר אף ציין לראשונה במפורש שלדעתו מטרות המלחמה של המצרים אינן לחדור לתוככי סיני, אלא אמר שמבחינתם: “היעד האידיאלי הוא קו המעברים [הגידי והמיתלה]. זה הדבר שהם בונים עליו”. דבריהם של יריב ושל זמיר הביאו את דיין לתחילתו של חשבון נפש ביחס  לימים הראשונים למלחמה. “חקה חמש פעמים ביום אמר שאינו בטוח שזה [המצב ברמת הגולן] מתייצב. כאשר הכין לפיצוץ את הגשרים של בנות יעקב כדי שלא יעברו את הירדן, זה היה לא טוב”, אמר דיין. בישיבה סוכם לאשר לצה”ל לבצע למחרת היום מאמץ צבאי מרוכז מעבר לקו הפסקת האש ברמת הגולן לריסוק ושיתוק הפעילות הצבאית הסורית. במהלך הפעולה ינוע צה”ל עד ליצירת איום על דמשק. עוד נקבע שאין כרגע החלטה על כיבוש דמשק, והפצצת העיר טעונה אישור של ראש הממשלה (שהתנגדה לכך בישיבה). ההחלטה נומקה בניסיון להשיג עמדת מיקוח טובה ככל האפשר במידה ויוחלט על הפסקת אש וכדי להשפיע על הירדנים שלא להיכנס למערכה, או להגביל את התערבותם לשטחי סוריה בלבד (התייעצות צבאית מדינית 10/10/1973, א-7250/6, ע’ 39 – 65).הודעה לגבי ההחלטה ומטרות הפעולה נשלחה אל דיניץ לשם העברתה לקיסינג’ר (מברק ול/829, א-4996/4 ע’ 147). 

היום הסתיים בהכרזה של גולדה שיש לדרוש ביתר שאת את החשת האספקה  של הנשק האמריקני, ושיש להבהיר לקיסינג’ר שלאחר הכניסה לשטח סוריה, תסכים ישראל להחלטה על הפסקת אש שכוללת חזרה של כל הכוחות הלוחמים אל מעבר לקווי הפסקת האש.