סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | התקפה לתוך שטח סוריה – "נכנסים או לא נכנסים? מפציצים או לא מפציצים?"

היום השישי למלחמת יום הכיפורים סימל  את תחילתו של שלב חדש במלחמה, שלב שבו עברה ממשלת ישראל מעיסוק בהבטחת קיומה של המדינה לגישה התקפית שנועדה בעיקרה להביא להפסקת אש בתנאים משופרים מבחינתה של ישראל.

בבוקרו של ה-11 באוקטובר עסקו בלשכת ראש הממשלה בבעיות שהתעוררו עם ממלכת ירדן. הירדנים מחו באזני האמריקאים על טיסות מטוסי חיל האוויר מעל שטחם בדרכם למשימות בשמי רמת הגולן וסוריה. נבדקו גם ידיעות שבכוונת הירדנים לשלוח חטיבת שריון לעזרת הסורים. בנוסף מסר תת אלוף ליאור לראש הממשלה על ההכנות להתקפה לתוך שטח סוריה, עליה החליט הקבינט ושנועדה להתחיל בשעות הבוקר המאוחרות.

ככל שהתייצב המצב הצבאי, כך הלך הנושא המדיני ותפס מקום הולך וגדל  בסדר היום של ראש הממשלה, הקבינט והממשלה. יומן הלשכה מאותו היום מלמד שהמאמצים המדיניים התמקדו בשני נושאים עיקריים: קבלת ההחלטה על הפסקת אש במועצת הביטחון והחשתה של אספקת הנשק האמריקני לישראל. נוסף על הנשק והמטוסים הספורים שכבר הגיעו ביום רביעי, ה- 10 באוקטובר, ביקשה עתה ישראל 80 מטוסי פנטום ו-80 מטוסי סקייהוק. אולם ההבטחה האמריקנית לספק תחליף לכל הנשק שאבד לא סיפקה פתרון להעברת הנשק בדחיפות הדרושה, ובעיקר בכל הקשור לטנקים. ההישג היחיד בהקשר זה היה הבטחה אמריקנית בלתי ברורה לשקול את הטסתם של הטנקים במטוסים אמריקנים אם יתעורר צורך בהול בכך. מטוסי אל על שגויסו כולם למבצע לא יכלו לתת תשובה מספקת להעברת הנשק ובעיקר לא הכבד. גזית דיווח לדיניץ שהניסיון לפתור את הבעיה על ידי שימוש בטיסות שכר של חברות אזרחיות נכשל (מברק ול/844, א-4996/4 ע’ 175). בפגישה שקיים עם קיסינג’ר ב-10 באוקטובר טען דיניץ שהפעלת הרכבת האווירית הסובייטית, שבאותו היום הורחבה גם למצרים, יצרה מצב חדש המחייב את זירוז האספקה. הוא עדכן את מזכיר המדינה בכך שאף חברה אמריקנית אינה מוכנה להשכיר לישראל מטוסים לשם כך, וכדי ללחוץ על האמריקנים העלה שוב את הרעיון שראש הממשלה מאיר תבוא לארצות הברית כדי לפעול לזירוז האספקה. קיסינג’ר שלל את הרעיון והמשיך בהעמדת פני מופתע לנוכח הקשיים. הוא הבטיח ש-20 מטוסי צ’רטר יועמדו מיידית לצורך העברת הנשק, כפי שדיווח דיניץ יום לאחר מכן (מברק לו/44, א-4996/4 ע’ 17 – 19)

למעשה חרף הבטחותיו של קיסינג’ר, עדיין ביקש הממשל האמריקני להימנע ממהלך של אספקה ישירה של נשק כבד לישראל במצב של מלחמה. על סמך ההערכות שנמסרו להם מישראל, האמינו האמריקאים שהמערכה תוכרע לטובת ישראל עד ליום שבת ה-13 באוקטובר לכל המאוחר, ואזי גם תתקבל החלטה על הפסקת אש שתפטור אותם מהצורך לספק את הנשק באופן מיידי במהלך המלחמה. קיסינג’ר לא החמיץ הזדמנות להבהיר עד כמה הוא בודד במאמציו מול רובה של האדמיניסטרציה האמריקנית ואיזה מחיר הוא וארצו משלמים על כך, וחזר שוב ושוב על האמירה שהוא עושה כמיטב יכולתו וללא התערבותו לא הייתה ישראל מקבלת דבר. עם זאת ניתוח לאחור של התפתחות העניינים, שנעשתה לימים בלשכת ראש הממשלה, הצביע על כך שלא כאלו היו פני הדברים. בפועל המשיך מזכיר המדינה בהצגת דברים בדרך אחת כלפי חוץ ובדרך אחרת בהתנהלותו מול הממשל האמריקני. (ראו סיכום ענייני הרכש בין ישראל לארצות הברית במלחמת יום הכיפורים, א-7023/1 ע’ 7 – 13, 4 – 6).

הדיווחים הצבאיים שקבלה ראש הממשלה בלשכתה סיפרו על דאגה מן האפשרות שהמצרים יפתחו בקרוב במתקפה ומחצייה של דיביזיות מצריות רעננות את התעלה, וכי אין כל שינוי בהיערכות של צבא ירדן בבקעת הירדן. אולם עיקר הדיווחים עסקו בחזית הסורית. בשעה 11:00 פתחו כוחות של צה”ל בהתקפה מעבר לקווי הפסקת האש ברמת הגולן בציר קונייטרה-דמשק ועוד באותו היום רשמו התקדמות משמעותית לתוך שטח סוריה (ראו מפה: מתקפת צה”ל בחזית הסורית). ההתקדמות של צה”ל והודעות שיוחסו לדיין על כך שצה”ל בדרך לדמשק, עוררו את כעסו של קיסינג’ר, שנענה על ידי גולדה שאין לישראל כוונה לכבוש את דמשק וכי היא לעולם לא תוליך אותו שולל. (מברקים לו/52, א-4996/4 ע’ 27, ול/840, א-4996/4 ע’ 167)

באשר לדיונים במועצת הביטחון בקשה ישראל לדחות ככל האפשר קבלת החלטה על הפסקת אש  במועצת הביטחון בטרם שיפרה את המצב הצבאי בחזיתות. גזית העביר לדיניץ מסר מגולדה לקיסינג’ר שישראל זקוקה ל- 48 שעות נוספות כדי להשלים את המלאכה בצפון. (מברקים ול/830, ול/831, א-4996/4 ע’ 149, 151) . קיסינג’ר מסר שמתגבשת הבנה בין שתי המעצמות, על פיו תגיש בריטניה הצעה להפסקת אש ושתיהן תמנענה בהצבעה (מברק לו/50, א-4996/4 ע’ 25) . קיסינג’ר נקט בשורה של תכסיסים שיאפשרו לארצות הברית ל”היענות” להצעה הסובייטית להפסקת אש מחד, אך לדחות את ההחלטה למועד מאוחר ככל שניתן. הוא שב והציע לישראל להשתלט על שטח סורי גדול ככל האפשר לצרכי המיקוח המדיני שיבוא. למרות שברבות הימים נתפסה מעורבותו של קיסינג’ר בשאלת הסיוע המדיני והאספקה הצבאית לישראל באופן שונה ופחות מחמיא, הרי שבאותה השעה מה שנתפס כהתייצבותו המלאה לצדה של ישראל, זכה למלוא השבחים בלשכת ראש הממשלה: “קיסינג’ר יכנס להיסטוריה היהודית והאמריקנית”, אמר יגאל אלון וגולדה הוסיפה: “בנוגע ליהודים הוא לא היה כך בהתחלה, רק מאוחר יותר התעורר היהודי שבו”. (יומן לשכת ראש הממשלה, 11/10/73, א-7488/1 ע’ 2 – 12).  אבן ותקוע דיווחו מניו יורק שמאמצי ההשהיה במועצת הביטחון עולים יפה, ולא ניכרת מגמה מצידם של  הערבים להזדרז בקבלת החלטה על הפסקת אש. (מברק נר/81, א-7250/5 ע’ 4).

בשעות הערב הגיעו הרמטכ”ל ושר הביטחון ללשכת ראש הממשלה למסור דיווח על הנעשה בחזיתות ולהתייעץ לגבי המשך. דדו דיווח על התקדמות של כ-10 ק”מ בגזרה הסורית, אך ללא התמוטטות של המערך הסורי. בנוגע למצרים טען שהמצב משתפר והציע לפתוח כבר למחרת היום בהתקפה שתביא לכיבוש פורט סעיד ופורט פואד ולצליחת התעלה לפחות במקום אחד. לאור הדיון הצפוי בקרוב במועצת הביטחון  עלו שאלות  לגבי המשך ההתקפה בסוריה וגורלה של דמשק – לאיזה מרחק ממנה יגיעו כוחות צה”ל והאם להפגיז את העיר או את מבואותיה בארטילריה ובטילי קרקע-קרקע. ראש הממשלה אמרה “שעלינו לעשות הכול כדי להגיע למרחק עשרים ק”מ [מדמשק]… אם אפשר לעשות “בומים” שהם ישמעו אותם – אדרבא”. מחלוקת שררה בין דיין לדדו בשאלות האלו. סוכם להמשיך בהתקדמות אך ללא כיבוש דמשק וללא הפגזה של העיר. לגבי הפעלת טילי קרקע-קרקע על שדה התעופה מאזע לא נפלה עדיין החלטה, ובכל מקרה העניין דרש את אישור הממשלה. (לפרוטוקול המלא של הדיון: א-7250/6, ע’ 30 – 37).

חיילים מאלתרים סוכה על גבי זחל”ם בסיני. צלם שלמה ארד, לע”מ

בישיבת הממשלה שהתכנסה מיד לאחר מכן נמסרה לשרים לראשונה הערכה מפי הרמטכ”ל על היקף האבדות של צה”ל אותם העמיד על כ-500 הרוגים, וכ-270-260 נעדרים. גולדה הסבירה את  השיקולים  שהנחו אותה לאשר את תקיפת  שדות התעופה בסוריה ואת החלטות הקבינט לאשר את הפריצה לשטח סוריה שאת התקדמותה סקר קודם בהרחבה הרמטכ”ל. דדו הציע להמשיך ולהתקדם לעבר דמשק אך לא לכבשה. גולדה שבה וציינה את קורת רוחה מכך שישראל הוכיחה את כוחה לנוכח הזלזול כלפיה בימים הראשונים של המלחמה בעולם הערבי ובכלי התקשורת שאז “אנו היינו כבר אבודים”. היא סקרה את ההתפתחויות המדיניות בעניין הפסקת האש ותנאיה ואת הנעשה בעניין אספקת הנשק, והציבה בפני השרים להחלטה את השאלה “מה שעומד להחלטה, זהו עניין דמשק – נכנסים או לא נכנסים? מפציצים או לא מפציצים?”

לראשונה מאז פרצו הקרבות התנהל דיון ארוך ומעמיק בממשלה בסוגיית  המשך המלחמה בגזרה סורית ובשאלת חציית התעלה וכיבוש פורט סעיד, לקראת הימים שיבואו אחרי המלחמה. פרס הציע להגיע לשערי דמשק ולעבור את התעלה כדי לקדם משא ומתן עתידי מעמדה טובה יותר. שר הדתות זרח ורהפטיג התנגד לדעתו אך רוב השרים גרסו  שצריך להתקרב לדמשק, למרחק כזה או אחר, ולאיים עליה בארטילריה אך לא להיכנס אל העיר. הם תמכו בדעה שאין להשלים בשום פנים עם המצב שהמצרים שולטים בכל הצד המזרחי של התעלה שכן תהיה זו מפלה נוראית עבור ישראל.

ראש הממשלה הביעה את דעתה שאם יתפתחו התנאים המתאימים כדאי יהיה לבצע צליחה של התעלה, ולגבי דמשק הציעה להתקרב למרחק מאיים, אך לא לכבוש. לאחר ויכוח שהתנהל בעניין דרישתו של גלילי שהחלטה על חציית התעלה תקבל את אישור הממשלה, אישרו השרים בדיעבד את החלטות הקבינט לגבי הפעולה בסוריה ובשאלת דמשק – להתקרב אך לא לכבוש ולא להפציץ את העיר (ראו לעיל). כן הוחלט לפעול לדחייה של הפסקת האש לפחות ב- 48 שעות, להתנות אותה בחילופי שבויים ואם תהיה חזרה לקווי 6 באוקטובר אזי זה חייב כלול את המצרים (הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה, 11/10/1973 ב-21:00).

ככל שהתקדמה המלחמה החלו העניינים האזרחיים שדומה שנדחקו לשוליים מפאת חומרת המערכה הצבאית, לשוב ולעורר עניין. ב-11 באוקטובר שלח חבר הכנסת שלמה לורנץ מאגודת ישראל בקשה אל גולדה לצמצם את חילול השבת שהביאו ימי המלחמה, ולבצע את ההחלטה לחלק דואר וחבילות לחיילים בשבת בצורה שלא תפגע בקדושת היום (ראו: מברקו של לורנץ אל ראש הממשלה Lorenz-shabat 11.10).