סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | באווירה של משבר: "אני אומרת זאת במלוא ההכרה, ב-1948 לא עמדנו בסכנה כזאת"

בוקר יום שישי, היום השביעי למלחמה, מצא את הנהגת ישראל עייפה משישה ימים של “רכבת הרים” רגשית על רקע לחימה בלתי פוסקת. תשישות ושחיקה אפיינו גם את צה”ל ומפקדיו. שחר היום השביעי למלחמה מצא את חיילי צה”ל טרוטי עיניים מימים של לחימה רצופה כמעט ללא הפסקה. ציוד הלחימה הלך ונשחק, ומלאי התחמושת הלך והתמעט. בשעה שהאספקה מארצות הברית בוששה להגיע, דומה היה שהכול מייחלים להפסקה בקרבות או אף להפסקת אש שתאפשר לצבא המותש והפגוע להתארגן מחדש: “המשפחות והחיילים מחכים למילת קסמים – הפסקת אש”, אמר למחרת המזכיר הצבאי ליאור לראש הממשלה בעת חילופי דברים בלשכתה.

ב-12 באוקטובר, לראשונה מאז פרוץ הקרבות, לא נערכה ישיבת ממשלה והדיונים התנהלו בלשכת ראש הממשלה ובשתי התייעצויות של הקבינט. בהתייעצות הראשונה של קבינט המלחמה ב-11:30 דנו בשאלות אם ואיך להתקדם בחזית הסורית, והאם להתחיל בתכנון וביצוע חצייה של  תעלת סואץ שלגביה הובהר שהיא מחייבת החלטת ממשלה. דיין הציג את השאלות האופרטיביות שעליהן צריך לדון: האם להתקרב למרחק של כ-20 ק”מ מדמשק וליצור איום ממשי עליה, צעד הכרוך ככל הנראה במחיר כבד, או להסתפק בעצירה במרחק של 34-32 ק”מ מהעיר: “ההפרש אינו של קילומטרים, אלא אם לא נתקרב לקו הרחוק יותר – תהיה להם הרגשה שהם מגינים על דמשק… זה לא איום פיסי ארטילרי על דמשק”, הוסיף דיין ורמז שהוא תומך בחלופה הראשונה. הוא מסר שהמטכ”ל מאוד רוצה בהפסקת אש “ויש לנו קלף, שנביא את הסורים לכך מתוך איום על דמשק”. בעניין חצייתה של תעלת סואץ  אמר שהוא מצדד במהלך אם זה יביא לשיפור המצב הצבאי ויקדם את הפסקת האש, אולם טען שהדבר לא יביא להתמוטטות של הצבא המצרי (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7250/6, ע’ 2 – 4).

ההתייעצות השנייה שהתקיימה מיד לאחר מכן נערכה בפורום רחב שכלל את חברי הקבינט, חיים בר-לב, ראש המוסד זמיר, הרמטכ”ל וכמה מאלופי המטכ”ל. דדו מסר שהמטכ”ל מתלבט רבות אם לפתוח בהתקפה בדרום כדי לחצות את התעלה במקום אחד. הוא טען  שלנוכח המצב והשחיקה הגדולה במערך הלוחם ובחיל האוויר ובאין אספקה צבאית, צה”ל זקוק מאוד להפסקת אש. אם זו לא תושג עשויה להתפתח מלחמת התשה ממושכת בתנאים קשים מאוד לישראל שתחייב גיוס בני נוער, גיוס בקרב יהודי התפוצות וכיוצא באלו צעדים. לכן השיקול העיקרי בשאלה אם לתקוף מחר הוא האם המהלך יגדיל את הסיכוי להפסקת אש או יצמצם אותו.

בר-לב העריך שהמצרים לא יסכימו להפסקת אש אלא אם כן הצבא המצרי ייחלש והשלטון במצרים יחוש מאוים. הוא טען שהמצב הקשה בתחילת המלחמה נוצר משום ש”כוחותינו פעלו ביום הראשון של המלחמה כאילו היה זה היום השביעי של מלחמת ששת הימים, ובאותן השיטות”. בר-לב הציג מספר אפשרויות לפעולה וטען שהטובה ביותר בעיניו היא חציית התעלה עם 400 טנקים במקום אחד ותקיפת הכוחות המצריים במרחב שבין התעלה לקהיר, ובהם שתי דיביזיות משוריינות “שמיועדות לצלוח את התעלה ולנסות להגיע למעברים [הגידי והמיתלה], לביר גפגפה ולתל אביב”. דבריו של בר-לב מלמדים שגם ביום השביעי למלחמה, כנראה שעדיין לא הפנימו חלק ממפקדי צה”ל את מה שמסר ראש המוסד זמיר יומיים קודם, שמטרות המלחמה של המצרים מוגבלות יותר מאשר התכנית הישנה עוד מימי נאצר לכיבוש כל סיני.

בר-לב הציג את היתרונות ואת הסכנות שבצעד כזה כולל החשש שפגיעה בגשר היחיד שיוקם תביא לניתוק הכוח. אולם הוא הדגיש שלדעתו “הסיכויים מצדיקים את לקיחת הסיכונים” כי זהו הצעד היחידי שיכול להביא לפריצת דרך צבאית חיובית מבחינתה של ישראל בחזית הדרומית, ולקרב את הפסקת האש. מפקד חיל האוויר פלד תמך גם הוא בצליחה חרף מצבו הקשה של החיל. האלוף ישראל טל דווקא התנגד להצעתו של בר-לב בגלל מצבו הקריטי של חיל האוויר. בעוד הדיון נמשך באווירה כבדה ובתחושה שצה”ל נמצא בשעתו הקשה ביותר, קיבל ראש המוסד זמיר דיווח שהמִצרים עומדים לפתוח בשלב השני של התקפתם לעבר המעברים. דדו אמר “אני מקווה שהם יתקפו. לזה אנו מחכים כבר כמה ימים”. הוחלט לדחות אפוא את ההתקפה הישראלית בהנחה ותקווה שצה”ל יבלום את ההתקפה המצרית וישמיד מאות טנקים – עובדה שתשנה את יחסי הכוחות בדרום. בישיבה עלתה במלוא חומרתה הבעיה הקשה שמציב העיכוב באספקה הצבאית מארצות הברית. דדו מסר שחיל האוויר מתקרב מאוד ל”מצב קריטי” בו מספר המטוסים העומדים לרשותו לא יספיקו כדי לעמוד במשימותיו: מתן סיוע דחוף לכוחות היבשה והגנה על שמי המדינה. הועלו הצעות כיצד להחיש את אספקת המטוסים לישראל. (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות:א-7250/6, ע’ 6 – 28).

אספקת הנשק מארצות הברית אכן לא התקדמה באופן מספק. בחילופי המברקים ובשיחות עם דיניץ המשיכה ראש הממשלה להנחות אותו שיפעיל לחץ מסיבי על קובעי המדיניות בארצות הברית להחיש את אספקת הנשק ואת המטוסים שאותם הגדירה כ”שאלה של חיים עבורנו”, ובשיחת טלפון עמו אף “כפשוט S.O.S”. אולם המברקים נענו על ידי השגריר דיניץ ועל ידי הנספח הצבאי של ישראל בוושינגטון, מוטה גור, שלמרבית הצער האספקה ניתנת בצמצום רב ומוגבלת לשני מטוסי פנטום ביום (מברקים ול/852, א-4996/4, ע’ 187; לו/73, א-4996/4 ע’ 57; לו/84, א-4996/4 ע’ 78). בפגישות חזרו אמנם האמריקאים והבטיחו להטיס את הציוד בכוחות עצמם והודיעו לדיניץ שבכוונתם לארגן רכבת אווירית בת 20-15 מטוסים מדי יום עד להשלמת המשימה של  העברת הציוד, אולם הפעלת הרכבת האווירית התעכבה.

בלשכת ראש הממשלה שררה אווירה של משבר ובמילותיה של גולדה: “תחושה של כמעט ייאוש” משום שנראה שמתבצעת חבלה מכוונת מצד גורמים מסוימים בפנטגון בתהליך. הממשל האמריקני ממשיך במדיניות של הבטחות מצד אחד ו”גרירת רגלים” מצד שני. נוכח העיכובים בהעברת האספקה האמריקנית ניסח דיניץ שדר מגולדה לניקסון בעניין זה, ובו בקשה שיעמוד בהחלטתו ויעביר בדחיפות 40 פנטומים לישראל, וביקש שראש הממשלה תאשר לו להעביר את השדר לבית הלבן (מברק לו/79, א-4996/4, ע’ 68). גולדה התלבטה בעניין זה אך לא אישרה את השדר לפי שעה.

באותו יום נמסר על התבטאויות מדאיגות מפיו של השגריר הסובייטי בוושינגטון,  אנטולי דוברינין. בלשון מאיימת הזהיר את ישראל בכול תוקף מפני כיבוש דמשק, ואף איים שאם צה”ל יפגע באזרחים מצריים וסוריים “תל אביב לא תינצל”. בהקשר זה דיווח דיניץ שברית המועצות עושה צעדים כגון העמדת דיוויזיות מוטסות בכוננות, שיכולים להעיד על אפשרות של התערבות שלה במלחמה. המסר של דוברינין זכה לתגובה חריפה ביותר מצדו של קיסינג’ר, ודיניץ דיווח שהוא איים כי ארצות הברית לא תשב מנגד ו”אם ישתמשו בחיל האוויר שלהם נגד ישראל, הרי יתקלו בארצות הברית שתפעיל את הצי השישי” (מברקים: לו/81, א-4996/4, ע’ 74; לו/85, א-4996/4, ע’ 86). לישראל אף הגיעו ידיעות מדאיגות שברית המועצות ספקה טילי סקאד למצרים, וכי קיימת אפשרות שמומחים רוסים יפעילו אותם עבור המצרים ויירו לעומק שטחה של מדינת  ישראל, כפי שמסר גזית לדיניץ (מברק ול/864, א-4996/4, ע’ 206).

לאור האיומים הסובייטים והעיכוב באספקת הנשק האמריקני, הציגה גולדה בלשכתה את מלוא חומרתו של המצב מולו ניצבת ישראל במילים אלו:  “בסופו של דבר אני יודעת מה הסכנה. אני אומרת זאת במלוא ההכרה, ב-1948 לא עמדנו בסכנה כזאת”. בהתייעצויות בלשכתה נדון החשש שהרוסים יצליחו לנתק את הדיון בחזית הסורית באו”ם מן הדיון בחזית המצרית, ויקדמו  החלטה על הפסקת אש עם חזרה לקווים הקודמים בסוריה אך לא במצרים. סוכם  שישראל תדווח לאמריקאים על תמיכתה במהלך שיביא להפסקת אש, שיכלול חילופי שבויים, הן בחזית הדרום והן בצפון, כך שכל כוח יחזור לקווי ה-6 באוקטובר. אם לא ניתן ליישם תכנית כזו בשתי החזיתות בעת ובעונה אחת, יש לשאוף ליישמה לפחות בחזית הצפון, כך שהכוחות יישארו במקום הימצאם (stand still). תדרוך בעניין זה נתנה ראש הממשלה לשגריר דיניץ בטלפון. תרמו לשינוי בעמדה הישראלית מספר גורמים: התחושה שההתקדמות בגזרה הסורית נעצרה, שתגבורות מעירק וירדן שזורמות לזירה משנות את פניה של המערכה בצפון, וחלקן אף נכנסו לקרבות עם צה”ל, ההערכה שהאפשרות להדוף את המצרים מעבר לתעלה באותה השעה היא חסרת סיכוי, בייחוד לאור העיכובים באספקה הצבאית והמחסור המסתמן בכלים ותחמושת, החשש ממעורבות סובייטית ועוד.

נושא המעורבות הירדנית במלחמה לא ירד מעל סדר היום. גזית ביקש מדיניץ לדווח לקיסינג’ר שמעורבות ירדנית במלחמה תהיה תחילתה של התדרדרות מסוכנת “ולפיכך לא יכולות להיות כל התחייבויות מראש”, לגבי תגובתה של ישראל (מברק ול/860, א-4996/4, ע’ 185).

נושא אחר שעלה בדיונים מדי פעם הייתה שאלת ההסברה. מהיומן עולה שלמרות טענות מצד שרים על פנייה לא מספקת לתקשורת, המשיכה גולדה להסתגר בלשכתה ולעסוק בנושאים שקבעה לעצמה. לאחר ההופעה הבלתי מוצלחת בתקשורת ב-10 באוקטובר, נמנעה מפעולות דומות. שר הביטחון טען שצריך למנות מישהו מיוחד שיעסוק בהסברה כיוון שנושא ההסברה  אינו מטופל כראוי ולכן שורר בציבור בלבול, חוסר ידיעה אמיתית על המתרחש ומתרוצצות ושמועות משמועות שונות. על כך השיבה גולדה: “ההסברה לא טובה גם בימי שלום”, ולפי שעה לא נקטה כל צעד בעניין זה. (יומן לשכת ראש הממשלה, 12/10/1973, א-7488/13 ע’ 2 – 26)