סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | "עכשיו מתחיל מרוץ עם הזמן" – המוקד עובר לפעילות מדינית

בתחילת היום השלושה-עשר למלחמה דיווח המזכיר הצבאי לראש הממשלה על קרבות קשים שמנהל צה”ל באזור ציר עכביש שבסיני שמטרתם להרחיב את ראש הגשר מעבר לתעלת סואץ, ועל התקדמות הכוחות. דדו פועל מתוך תחושה ש”עכשיו מתחיל מרוץ עם הזמן” ומבקש ללחוץ חזק קדימה, אמר ליאור. לדיווחים על הקרבות בדרום נלווה דיון בשאלת תפקודו של אריק שרון, שלפי הדיווחים של אלוף פיקוד הדרום “עושה מה שהוא רוצה”. ב-17.10 חלק לו דיין שבחים על הצלחת הצליחה אך הגדיר אותו כ”טיפוס” וקבע ש”יש הרבה דברים בגנותו, יש הרבה דברים בשבחו”. ביום למחרת, ב-18 באוקטובר, אמר ישראל ליאור לראשונה בלשכת ראש הממשלה שהרמטכ”ל מתלבט האם “לסלק את אריק”. המזכיר הצבאי השיב לדבריו שאין לעשות זאת משום ש”שמו הולך לפניו, זה משבר ביישוב”.

לאחר ימים אחדים שבהם כמעט שלא נדון העניין המדיני, החל נושא זה לתפוס שוב את מקומו במרכז הפעילות של ראש הממשלה ועוזריה. האמריקאים נקטו במדיניות של השהייה בתשובתם לסובייטים בעניין הצעתם להפסקת אש. מטעמים מובנים התנגדה עתה ישראל להחלטה על הפסקת אש כל עוד לא הושלמה הפעולה בחזית הדרום. למעשה ישראל ניהלה מעתה מדיניות שתכליתה לקנות זמן לשם השלמת המהלכים הצבאיים. מדיניות זו נתקלה ביחס של חוסר הבנה מצדו של שר החוץ אבא אבן שהיה ממודר ולא עודכן בכול המהלכים המדיניים. שר החוץ כתב לגולדה שהוא סבור שיש לקבל בלית ברירה אזכור כלשהו של החלטה 242 ככלול בהצעת הסובייטים, אך להתנגד לכול תוספת או פרשנות של ההחלטה. אבן אף הציע שלא להמתין להצעת ברית המועצות ולנקוט בעניין זה יזמה משותפת עם האמריקנים להגשת הצעה משותפת להם ולסובייטים שישראל תסכים לה. הוא התכוון להגיע לשם כך לוושינגטון לדיונים עם קיסינג’ר בנדון (מברק נש/85, א-7047/12 ע’ 36). השגריר דיניץ והציר בוושינגטון שלו ביקשו למנוע את הגעתו של אבן לוושינגטון לשיחות עם אנשי הממשל משום שיש בשיחות כאלה כדי לעורר תנופה מדינית בשעה שמבקשים דווקא להנמיך פרופיל בכל העניין המדיני.

אולם למעשה חשף מברקם של דיניץ ושלו את מערכת היחסים הרגישה ששררה לאורך כל ימי המלחמה בין השגרירות בוושינגטון לבין אבן בניו יורק, שלא אחת הושאר בצל, לא קיבל את מלוא הדיווחים ונוטרל במידה רבה מניהול העניינים מול הממשל האמריקני. גם אנשי הממשל האמריקני הפגינו מורת רוח מן האפשרות של מעורבותו של אבן בכל הקשור לניהול העניינים המדיניים, למעט בנושא האו”ם. “נפתלי [שם הקוד של קיסינג’ר] אמר שלא יגיד לאבן מילה לגבי המהלכים עם הרוסים או כל התפתחות אחרת מפני שהוא חייב לשמור זאת בצינור הנשיא-ראש הממשלה”, הבריק דיניץ בדיווח על שיחתו עם קיסינג’ר (מברק לו/169, א-7047/12 ע’ 19). בכך ניתן להבין  היטב שהממשל האמריקני ראה את השגרירות ככפופה ישירות לראש הממשלה ולא לשר החוץ, ולאמתו של דבר כך ראתה זאת גם גולדה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה ביקשו אנשי השגרירות בוושינגטון  למנוע את הגעתו של אבן לוושינגטון, מבלי שידע על כך וגם הפעם ביקשו מראש הממשלה שתעשה למניעת בואו של שר החוץ אך ללא אזכור התנגדותם, משום ש”אנו גם חייבים לשמור על שלום בית ועל המשך יחסים תקינים”, בלשונו של שלו (מברק לו/155, א-7047/12 ע’ 8).

בהתייעצות בלשכת ראש הממשלה בבוקר ה-18 באוקטובר סוכם שהדרך לנטרל את אבן היא “שאבן יבוא ליום יומיים ארצה להתייעצויות, וזה ייתן לנו זמן”, כפי שקבעה גולדה. גולדה שלחה מברק לאבן ובו כתבה שאין כל צורך למהר בעניין ההחלטה על הפסקת האש. היא בקשה ממנו להגיע לארץ להתייעצויות בנדון בממשלה. היא ציינה שאזכור החלטה 242 במסגרת החלטה על הפסקת אש  אינו נראה לה אך על כך תדון עמו בבואו (מברק ול/A947, א-7047/12 ע’ 56). לנוכחים בלשכתה אמרה גולדה: “לפלג את העם עתה על אזכור של 242 אני לא מוכנה”. עם זאת הוסיפה: “ירצו [הערבים] מו”מ רציני לשלום זה דבר אחר”. אבן ביטל את נסיעתו לוושינגטון וענה שבכוונתו לצאת  למחרת היום לישראל.

 

 

במברק לדיניץ הורתה לו גולדה להיפגש בארבע עיניים עם קיסינג’ר ולדווח לו על התנגדותה לאזכור של החלטה 242 משום שהערבים עלולים לפרש אותה כמרמזת לקווי 1967. היא בקשה למסור את עמדתה ולפרוט על נימי נפשו של קיסינג’ר בעזרת ביטויים רגשיים מעומק הלב אותם שלחה לשגריר בוושינגטון:

“הקרב עוד לא הסתיים וכבר מנסים הסובייטים להכתיב לישראל מהלכים מדיניים המכוונים לא רק להציל אלא אף להעניק פרס למדינות החסות שלהם. לכך לא ניתן ידינו. מלחמה זו הייתה איומה. אבידותינו בהרוגים, אם נחשב אותם לפי מספר התושבים בארצות הברית, הן בסדר גודל של אבידות ארצות הברית בקוריאה או בוייטנאם, במלחמות שנמשכו זמן רב. זו הייתה מלחמה אכזרית ביותר והיא טרם נסתיימה. ראש הממשלה בטוחה שנפתלי [קיסינג’ר] יבין ללבה ויאמין לה כאשר היא אומרת לו שוב מה שהיא אמרה לו בהזדמנויות אחרות, כי בעת מו”מ רציני על שלום היא לא תירתע מלהביא בפני הממשלה, הכנסת והעם כל הכרעה קשה שתידרש. ואולם בטרם קיימת בכלל הצעה רצינית אפילו של הפסקת אש, ובעוד אנו רחוקים ממו”מ של שלום – היא אינה רואה כל הצדקה לאזכור של 242″.

דיניץ מסר לקיסינג’ר את תוכן הערותיה של גולדה בפגישה שקיימו הוא ושלו  עם מזכיר המדינה ועם סקוקרופט. אולם בפגישה הבהיר קיסינג’ר שאין לו ספק שהנשיא ניקסון יקבל בשתי ידיים הצעה סובייטית ברוח זו עם אזכור של החלטה 242 וללא פירושים, ולא יבין סרבנות ישראלית להחלטה שכבר זכתה בעבר להסכמה ישראלית. כשנותר בארבע עיניים עם דיניץ אף טען קיסינג’ר שהתנגדות ישראלית למהלך כזה תביא לקרע ישיר עם הנשיא ניקסון, שרוצה להצטייר כעושה שלום, והדבר עלול לפגוע ברכבת האווירית לישראל. עם זאת הביע קיסינג’ר שביעות רצון מההתפתחויות בחזיתות, והדגיש  יותר מפעם אחת במהלך השיחה  ש”בסופו של דבר מה שמכריע הוא מה שתעשו בשטח. אם תצליחו לחסל את מרבית הצבא המצרי, ואני מקווה שתצליחו, הרי לעובדה זו יש הרבה יותר משמעות מאשר לנוסחה זו או אחרת” (מברקים לו/169, לו/171, א-7047/12, ע’ 19 – 23). (ראו גם : ארצות הברית – ישראל – סיכום המגעים בין המדינות, 22-17 באוקטובר 1973, א-7023/1, ע’ 63 – 66, 57).

נושא שעלה בכול הדיונים באותו היום היה נאומו של נשיא מצרים סאדאת ב-16 באוקטובר. בנאום קבע סאדאת שהוא מוכן להפסקת אש אם ישראל תודיע על נכונותה לחזור לגבולות ה-5 ביוני 1967 ושהוא נכון לכינוס של ועידת שלום לאחר מכן. בנוסף איים לתקוף את ישראל בטילי קרקע-קרקע ארוכי טווח שכבר עומדים על כנם, אם תפגע ישראל במטרות אזרחיות במצרים. בצהרי היום נערכה התייעצות עם ראש המוסד זמיר שבה נדונה המעורבות הירדנית במלחמה. בעניינים כלליים דיווח זמיר ש”סאדאת את המלחמה שלו  כבר ניצח… הוא איחד את העולם הערבי”. הוא העריך שהמצרים לא יישברו  אבל יהיו מוכנים להפסקת אש אם ירגישו מאוימים. בתגובה לאיומיו של סאדאת דיווח זמיר שהמצרים רכשו טילי סקאד ארוכי טווח. המצרים אינם מסוגלים להפעילם, ואם יירו – יהיו  אלו הסובייטים שיירו אותם עבור המצרים, אמר ראש המוסד. גולדה בקשה שדיניץ ידווח על כך לקיסינג’ר.

בערב דיווח הרמטכ”ל לראש הממשלה בהקלה גדולה ש”מבצע הצליחה הצליח” וכעת היוזמה כולה בידי צה”ל. הוא דיווח שבתחילה לראש הגשר ,”בקושי היה לו ראש ולא היה לו גשר”.  אולם עתה יש לנו שני גשרים והוא העריך שעד מחר בבוקר יהיו 250 טנקים מעבר לתעלה. הוא סיפר שצה”ל מצא בציוד השלל גשר סובייטי  “וכך המצרים באמת מקימים לנו עוד גשר”. (יומן לשכת ראש הממשלה, 18/10/73, א-7487/16 ע’ 2 – 13).

מלשכת ראש הממשלה המשיך הרמטכ”ל לישיבת הממשלה שהתכנסה ב-21:00 כדי לדון בהתפתחויות הצבאיות והמדיניות. הרמטכ”ל סקר בפני הממשלה את המצב בחזיתות. הוא דיווח על הצלחות בחזית הדרום אך עדיין ללא התפתחויות דרמטיות, וכאלו שעולות לצה”ל במחיר כבד. הוא ציין שישנם מראות מוכרים של חיילים מצריים בורחים, אך אמר  שלא מדובר בצבא של 1967 ולא מאפיינים אותו אותם ביטויי בהלה כאז. בתשובה לשאלות על האפשרות של ירי טילי סקאד לעומק שטחה של ישראל, השיב דדו שאין לישראל יכולת לפגוע בטיל לאחר שיגורו והדרך להרתיע את המצרים משימוש בו היא להבהיר שהתגובה תהיה כואבת מאוד. גולדה סקרה את המצב המדיני אולם מאחר ואבן עדיין לא הגיע, לא פרסה את מלוא התמונה ולא דנה בשאלת תנאי הפסקת האש. היא שיתפה את השרים בהתקדמות משלוחי הנשק מארצות הברית ובחוויה שעברה עליה כשבקרה בשדה התעופה הצבאי שאליו מגיעים מטוסי התובלה האמריקנים. יש בין הטייסים גם יהודים, ציינה והוסיפה: “אומרים שלפעמים  פונים אליהם באנגלית והם משיבים בעברית של תלמוד תורה”.

כמה שרים התייחסו לאיומיו של סאדאת ולשאלה האם להגיב עליהם בפומבי והאם להזהיר את סאדאת מפני ירי כזה. גלילי אף שאל את דיין אם  איומיו של סאדאת לא מחייבים  זהירות רבה יותר  מצד צה”ל לגבי פגיעות במטרות אזרחיות במצרים. במהלך הישיבה דיווח דיין על תגובת ישראל לירי מלבנון על יישובים ישראלים, גולדה ענתה לשאלות השרים בכמה נושאים ובכללם: אפשרות הצטרפותה של ירדן למלחמה משטחה, סכנת חרם הנפט מצד מדינות ערב, יחסן של מדינות אירופה לישראל עקב כך ואמברגו הנשק שהטילו צרפת ובריטניה, טענות בדבר אי העברת מידע לשרים ועוד. בסיום דבריה התייחסה לאיומים שהשמיע הנשיא סאדאת. גולדה אמרה, כפי שטען בפניה זמיר קודם לכן,  שטיל כזה אמנם קיים במצרים אך יכול להיות מופעל רק על ידי הרוסים והציעה שלא להתרגש יתר על המידה ולא לפרסם לפי שעה תגובה ישראלית יזומה ( הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה, 18/10/1973, ב-21:00). 

סמוך לחצות הליל שבין ה-18 ל-19 באוקטובר שלח דיניץ את נוסח ההצעה שקיבל קיסינג’ר מן הסובייטים שדיברה על הפסקת אש מיידית במקומות שבהם הצבאות נמצאים, ועל נסיגה ישראלית מיידית מהשטחים הערבים הכבושים לקווים שתואמים את החלטה 242 של האו”ם. קיסינג’ר ביקש למסור לגולדה שלא תתרגש מהנוסח הזה שלחלוטין אינו מקובל על האמריקנים, ושהוא מסכים שהערבים והסובייטים “חיים בעלטה של הזיות ואשליות ולא של מציאות” (מברק לו/173, א-4996/4 ע’ 467 – 469). בפועל לא דיווח קיסינג’ר לדיניץ על סעיף שלישי בהצעה הסובייטית שדיבר על פנייה כללית לצדדים – לפתוח בהתייעצויות מתאימות כדי להשיג שלום צודק. לדבריו, משום שחתר לכלול בו מאוחר יותר התייחסות למשא ומתן ישיר בין הצדדים. תשובתה של גולדה דחקה בקיסינג’ר שלא להיכנס למגעים עם הסובייטים על בסיס הצעה זו (ראו גם: סיכום עמדות ישראל, המעצמות והערבים במו”מ להפעלת מועצת הביטחון לצורך החלטה על הפסקת אש, 22-6 באוקטובר 1973, א-7023/1 ע’ 117 – 127).