סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | "חיוני בעינינו שמלחמה איומה זו לא תסתיים בהפסקת אש מפוקפקת בלבד"

ב-19 באוקטובר כבר נמצאו כ-260 טנקים ישראלים ממערב לתעלה והכוחות הישראלים החלו להרחיב את השליטה הישראלית בגדה המערבית של התעלה כשהם מטהרים את השטח כלפי צפון לכיוון איסמעיליה, ודרומה לעבר כביש סואץ-קהיר. בחזית בצפון נמשכו הקרבות אך לא חלו באותם הימים התפתחויות משמעותיות.

גם ביום זה לא נערכו ישיבות קבינט או ישיבות ממשלה, וידיעותינו על התפתחות העניינים מבוססת במידה רבה על יומן הלשכה. בבוקר ה-19 באוקטובר כבר אמרה גולדה לדיין ולשאר הנוכחים בלשכה: “אני רואה סימנים ראשונים של ניצחון. מתחילים ללחוץ עלינו. סימן שזה בסדר”… אולם המחיר הכבד ששלמה ישראל באבדות בנפש, שהיקפיו הלכו ותפחו ככל שנקפו הימים, העציב אותה מאוד, מה גם שאת חלקם של חללי המלחמה הכירה באופן אישי: “במעונות עובדים גרנו דלת על יד דלת עם אחיו של יוסף אבידר. בנו נפל”, ציינה גולדה.

בחוגי הצבא החלו גם להישאל שאלות בעניין מטרות ההנהגה לגבי סוף המלחמה וכפי ששאל אלוף פיקוד הצפון יצחק (חקה) חופי: “מה הממשלה רוצה, לאן רוצים ללכת?” בשאלות האלו דנה גולדה עם דיין בשעה 09:07 בבוקר. דיין מסר לגולדה ש”אנו מגיעים לקצה השחיקה במטוסים ובשריון”. עד לאותה השעה איבד צה”ל כמאה מטוסים, כ-700 טנקים (שאת חלקם ניתן לשקם) ולמעלה מאלף אנשי שריון. לפיכך, טען דיין, צריך להימנע מפעולות שעלולות לעלות באבדות כבדות בנפש וכלים, ולדון על המהלכים הבאים ועל השאלה באיזה קו להיערך, כך שההגעה אליו תעלה בכמה שפחות אבדות. הוא אישית מעדיף את קו התעלה, אמר. הוא תיאר את התכנית לכבוש כמה שיותר שטח ממערב לתעלה, אך טען שצריך לעשות זאת תוך הימנעות מקרבות שמחייבים מחיר כבד, כמו למשל להימנע מתקיפות אוויר של סוללות טילי נ”מ שמביאות לאבדן מטוסים.

ביום הארבעה-עשר למלחמה כבר חשו מנהיגי המדינה שהזמן לחשבון נפש ולמתן דין וחשבון על שהתרחש בראשיתה הולך וקרב. דיין, שחלק שבחים רבים לנשק ולשיטות הלוחמה של הסובייטים לעומת אילו של האמריקאים, הודה בפני גולדה בגילוי לב ששני דברים לא נצפו בוודאות לפני המלחמה: 1. אופן הפעלת הנשק הסובייטי בידי הערבים, שהיה טוב בהרבה מן ההערכות, 2. תפישת היסוד של קו בר-לב. הוא תהה כיצד הצליחו המצרים להניח גשרים על התעלה ולצלוח אותה כמעט ללא הפרעה בשעה שניתנה התרעה של כמעט יום מראש באשר לתוכניתם וזאת על אף  שבשטח היו 300 טנקים ישראלים וחיל האוויר פעל במלוא כוחו. ההסבר לכך לטענת דיין יכול להיות אחד משניים: או שהמפקדים לא פרסו היטב את הכוחות או שהערכת יכולתם של כוחות כאלו למנוע את הצליחה הייתה מוטעית. דיין הסכים עם גולדה שצריך לבחון היטב את האירועים ולהסיק מהם מסקנות לגבי העתיד. עד לאותה השעה לא ביקרה גולדה כלל בחזיתות. היא אף הציעה לדיין להפתעתו שלא “יסתובב במקומות שזה לא הכרחי”, משום שאם חס וחלילה יפגע יגרום הדבר לשמחה גדולה בצד השני.

 

 

 

בהמשך אותו יום נמסרו בלשכה דיווחים שהמתקפה ממערב לתעלה – אוגדת שרון לכוון צפון, אוגדת קלמן מגן לכיוון מערב, ואוגדת ברן לכיוון דרום – מתקדמת מהר ובצורה יוצאת מן הכלל. נוכח ההצלחה הישראלית הרבה בפעולת הצליחה וההשתלטות על שטחים ממערב לתעלה צפה ועלתה בכל חומרתה שאלת הפעלתם של טילי סקאד על ידי המצרים, ולמעשה על ידי מפעילים סובייטים, שריחפה בחלל האוויר כמעט מיום פרוץ המלחמה. המצרים קיבלו במהלך המלחמה טילי קרקע – קרקע מסוג סקאד לטווחים בינוניים של 300 ו-400 קילומטר בעלי ראש נפץ קונבנציונלי. בלשכה הובע החשש על סמך ידיעות מודיעיניות שאם תהיה התמוטטות מצרית עלול סאדאת להורות על ירי טילים לעומק ישראל או לעשות שימוש בנשק כימי רעיל בקרבות בחזית. למרות הערתו של גלילי שפנייה לאמריקאים בעניין זה “יכולה להתפרש במקצת כסימן בהלה מצדנו”, שררה תמימות דעים בלשכה שיש לפנות אליהם כדי שיזהירו את הסובייטים והמצרים מצעד כזה ומתגובה ישראלית חמורה ביותר. במברק לשגריר דיניץ דיווחה לשכת ראש הממשלה על איומיו של סאדאת  ונמסר ש”כאשר יתברר לו מהו המצב האמיתי הוא עלול לבצע מעשה טירוף ולהשתמש בטילים או בגזים דהיינו בנשק הסלמתי”. קיסינג’ר התבקש להעביר את אזהרת ישראל שצעד כזה יביא לתגובה חריפה מצדה (מברק ול/964, א-4996/5, ע’ 154). 

בפגישתה של ראש הממשלה עם סגן הרמטכ”ל ישראל טל ב-16:40 עלתה שוב השאלה מה הן מטרות המלחמה ואיך גומרים אותה. בפגישה זו דיווח טליק על התקדמות המתקפה בדרום ועל ניסיונות מצרים, אותם הגדיר כמעט “משימות התאבדות”, לפגוע בגשרים מן האוויר. “מתי זה יגמר, טליק?” שאלה גולדה את סגן הרמטכ”ל והוסיפה: “אפשר להסכים להפסקת אש כאשר יש עשרות אלפי מצרים אצלנו?” (כלומר בצד המזרחי של התעלה). סגן הרמטכ”ל השיב שהתשובה לשאלה זו תלויה בהגדרת מטרות המלחמה שבהתחלה היו ברורות מאוד – survival – ועכשיו עם התהפך הגלגל אינן ברורות דיין. תשובתה של גולדה: “עכשיו אנחנו רוצים to survive גם בעתיד”. בפגישה הוצגו גם תכניות שהכין צה”ל לכיבוש פורט פואד ושדה הנפט מורגן, והן חזרו ועלו בפגישה נוספת עם שר הביטחון מיד לאחר מכן.

ככל שהבינו הסובייטים שמצבו של הצבא המצרי הולך ומחמיר, כך הלכו ותכפו מגעיהם עם האמריקאים וגבר לחצם להחיש את המהלך המדיני להפסקת אש. ב-19 באוקטובר בשעה-18:50 מסר הציר בשגרירות ישראל בוושינגטון מרדכי שלו בשיחת טלפון עם לשכת ראש הממשלה מידע מפתיע אודות שדר מברז’נייב לבית הלבן, ובו דורשים הסובייטים בתקיפות להגיע להחלטה בתוך שעות בעניין הפסקת האש. קיסינג’ר זומן באמצעות השדר בבהילות למוסקבה כדי לדון עם הסובייטים על הפסקת האש. הנשיא ומזכיר המדינה החליטו להיענות להזמנה בתנאי שהשיחות יחלו ב-21 לחודש ויתמקדו בנושא הפסקת האש בלבד, ולא בדרישת הסובייטים לנסיגה של ישראל מכל השטחים הכבושים על פי החלטה 242 (שתחל מיידית  ותתרחש  בשלבים). בלשכת ראש הממשלה לא הבינו את חפזונו של קיסינג’ר. גולדה ניהלה שיחת טלפון ארוכה עם שלו שמסר שהאמריקאים סבורים שהבהילות נוצרה עקב הבנתם של הסובייטים את מצבם החמור של המצרים, וכי נסיעתו של קיסינג’ר דווקא עשויה לאפשר דחייה של המהלכים להשגת הפסקת אש. שר החוץ אבן דיווח במברק לגולדה שבשיחתו הטלפונית עם קיסינג’ר הסכים הלה שאין כל צורך למהר ואין לפי שעה כל הצעה מעשית להפסקת אש על הפרק (מברק ול/969, א-4996/3 ע’ 18). 

מיד לאחר מכן ב-19:45 נערכה התייעצות של קבינט המלחמה שמתוארת ביומן הלשכה. נמסר שם מפי עוזרו של קיסינג’ר סקוקרופט שייתכן שהסובייטים שוקלים אפילו פעולה צבאית מצדם אם לא יענו דרישותיהם. הדעה הרווחת  בהתייעצות הייתה שאמנם נסיעתו של קיסינג’ר למוסקבה קונה זמן עבור ישראל, אך עלולה להסתיים בהסכם הפסקת אש שיושג בין המעצמות ולא יהיה לרוחה של ישראל. במהלך הישיבה שוחחה גולדה בטלפון עם דיניץ ומסרה לו את עמדתה לגבי שיחות קיסינג’ר הצפויות במוסקבה. היא ביקשה שאחרי המחיר הנורא ששלמה ישראל במלחמה, לא יוחלט בשיחות מוסקבה שום דבר שהוא לטובת הערבים ולא יהיה קשר להחלטה 242: “כמעט ולא מכירים אדם שבנו לא נפל, זה בלתי אפשרי שהם יקבלו פרס כזה”, אמרה. גולדה קבלה ימים אחדים קודם לכן הערכת מודיעין לפיה מתקפה ישראלית שתיתפס כמאיימת על קהיר תגביר מאוד את הסבירות להתערבות צבאית סובייטית נגד ישראל. היא הבהירה אפוא שאין בכוונתה של ישראל לתקוף את קהיר ובלשונה: “שכמו שלא הלכנו לבירה בצפון, אין לנו כוונה ללכת לבירה השנייה. יש לנו בירה נצחית אחת וזה מספיק לנו”. בהתייעצות שררה תחושה ששעון החול עד להפסקת אש הולך ואוזל ויש להחיש אפוא את המהלכים הצבאיים.

 

 

בפגישת גולדה עם דיין ודדו ב-21:00, נעשה ניסיון להעריך לכמה זמן זקוק צה”ל כדי להשלים את המשימות שהציב לעצמו. דדו העריך שניקוי מערב התעלה כולל כיבוש פורט פואד ידרוש כשלושה ימים. דיין אמר שהוא מעדיף שהסכם הפסקת האש יקבע חזרה לקווי ה-5 באוקטובר כלומר – חזרה לגבולות 73 ולא גבולות ה-5 ביוני 67, כפי שדרשו המצרים, “יש לזה משמעות עצומה”, אמר. הנוכחים בפגישה העריכו שלצה”ל יש לכל היותר יומיים-שלושה נוספים ללחימה, ועם זאת  לא החליטו לפי שעה על הגברת קצב הלחימה מפאת עייפות הכוחות ושחיקתם הממושכת, ובשל הצורך לבצע הערכת מצב מסודרת.

ב-21:30 שבה גולדה ודברה עם דיניץ. גולדה חזרה על רצונה שלא ליצור זיקה בין הסכם הפסקת האש ובין החלטה 242 וכמובן שלא להתחייב לנסיגה לקווי 67. אולם המחיר הנורא של המלחמה עד לאותה השעה נתן את אותותיו, ומעצה ואילך נתנה ישראל ביטוי לרצונה שהמלחמה האיומה הזו תסתיים במשא ומתן לשלום. באותו ערב הביעה גולדה הסכמה להפסקת אש כשהכוחות במקום, החלפת שבויים וקריאה לצדדים לפתוח במשא ומתן לשלום. את עמדתה ניסח מרדכי גזית במברק לדיניץ. הוא פרס במברק את הכשלים שיש בהחלטה 242 וחתם אותו במילים אלו: “חיוני בעינינו שמלחמה איומה זו לא תסתיים בהפסקת אש מפוקפקת בלבד. אנו חותרים לכניסה למשא ומתן ולהשגת חוזי שלום. אזכור החלטה 242 יהווה מכשול. ניסוח פשוט בדבר הפסקת אש והקפאה [של המצב הצבאי] וקריאה לכניסה למשא ומתן ישיר לשלום הוא מה שנחוץ עכשיו” (מברק ול/968, א-4996/3 ע’ 235 – 236).

ב-23:30 דיווח דיניץ בטלפון על פגישתו עם קיסינג’ר ולורנס איגלברגר, עוזרו במחלקת המדינה, בה הציגו הוא ושלו את עמדתה של ישראל. קיסינג’ר הבהיר להם שיש בנסיעתו למוסקבה משום יתרון לישראל שתקבל לפחות עוד 48 שעות לפעולה צבאית, והביע את תקוותו והערכתו שעד אז יושמד חלק גדול מהצבא המצרי, “זה הדבר הגדול ביותר שאתם יכולים לעשות”, אמר. קיסינג’ר הבטיח שלא תתקבל כל החלטה ללא התייעצות עם ישראל, ואמר כי יפעל לנוסח מרוכך של החלטה על הפסקת אש, אם כי יהיה בה אזכור כלשהו לתחילתו של משא ומתן על ביצוע החלטה 242, משום שניקסון מחויב לה. עם זאת, בשיחה בארבע עיניים עם דיניץ אמר קיסינג’ר שינסה לפעול לפי רצונה של גולדה ולא להעלות כלל את 242, והסביר שאסור להביא את הסובייטים למצב נואש עקב תבוסת המצרים, דבר שעלול לגרור אותם למעורבות צבאית בלחימה. הוא פסל את האפשרות שהמצרים/סובייטים יירו טילי סקאד לעומק ישראל או יעשו שימוש בחומרי לחימה כימיים משום שפירוש הדבר עימות עם ארצות הברית. הוא ביקש את רשותה של ראש הממשלה להגיע לישראל בדרכו חזרה ממוסקבה ונענה שיתקבל בזרועות פתוחות. על השיחות האלו דיווחו דיניץ ושלו במברקים ללשכת ראש הממשלה (מברקים לו/184, לו/185, לו/188, א-4996/5 ע’ 396 – 408).  לאחר שיחת הטלפון עם דיניץ דווחה גולדה לדיין שעומדים לרשות צה”ל כנראה שלושה ימים וצריך להתאים את התכניות למסגרת הזמן הזו (יומן לשכת ראש הממשלה, 19.10.73, א-7487/21 ע’ 2 – 38).