סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | ראשית השלב האחרון במלחמה: "זה ניצחון גדול לא רק לישראל ואמריקה אלא לכל שוחרי החופש העולמי"

ביום הלחימה החמישה-עשר, שבת ה-20 באוקטובר 1973, החל למעשה את השלב האחרון של מלחמת יום הכיפורים שנמשך עד ל-25 באוקטובר, ועיקרו מאמצים של צה”ל לשפר עמדות לקראת החלטה צפויה על הפסקת אש והמשך שיפור העמדות גם לאחר שזו התקבלה.

 

 

בבוקר אותו היום מסר דיין לגולדה שהוא מעוניין לבצע את כיבוש פורט פואד. אולם תוכניות אלו היו נתונות בסכנה עקב מחסור חמור בתחמושת. הלחימה המתמשכת הצריכה הפעלת שריון וארטילריה בהיקפים חסרי תקדים מבחינתו של צה”ל. מלאי התחמושת במחסני החרום היה קרוב לסופו. האמריקאים אמנם אישרו את כל בקשותיה של ישראל לתחמושת, אך נותרה בעיית הובלתה לישראל. בממוצע הגיעו לארץ מארצות הברית 20 טיסות אספקה ביום אך הן לא יכלו לענות על הצרכים המיידיים באופן מספק והאספקה המסיבית באניות לא יכלה להיות מיידית. ללא אספקה מסיבית של תחמושת, התריע הרמטכ”ל באזני גולדה, אנחנו עלולים להיות במצב שלא נוכל להילחם. במברקים הונחה השגריר דיניץ ללחוץ על האמריקאים להוסיף באופן בהול 20 טיסות עוד באותו היום ועליהן תחמושת, טנקים ובעיקר ארטילריה 155 מ”מ שעומדת לאזול, ומוטב לשלחה ממחסני הצבא האמריקני באירופה כדי לחסוך בזמן (מברק ול/970, א-4996/5, עמ’ 143).

גולדה נכנסה לעובי הקורה ואמרה לדיניץ בשיחת טלפון ב-11:20: “החבר שלנו [קיסינג’ר] הטיל עלינו משימה ואת זה אי אפשר לעשות בתפילה. אם אפשר להשיג טנקים מגרמניה אז גם פגזים אפשר. זה הבדל של שעות. 16 שעות זה נצח. תתקשר אתו עכשיו [5 בבוקר שעון וושינגטון], תגיד לסקוקרופט שאני מאוד מבקשת סליחה ממנו אבל שיבין שזה נורא חמור”. האמריקנים הבטיחו להחיש את אספקת התחמושת ולהעביר לישראל 20,000 פגזי ארטילריה ביומיים הקרובים.

שאלה נוספת שהוטלה לפתחה של גולדה הייתה השאלה בדבר מצב מלאי הדלק. שאלה זו הפכה דחופה עם הודעתה של סעודיה, ובעקבותיה הודעותיהן של מדינות ערביות נוספות, באותו היום על קיצוץ באספקת הנפט לארצות הברית ועם החשש שהסנקציות ילכו ויגברו. ב-13:00 נפגשה גולדה עם צבי דינשטיין, סגן שר האוצר, וקיבלה דיווחים על מצב מלאי סוגי הדלק השונים בארץ. למרות שעל פי הדיווח היה המצב בארץ בסדר, תמך דינשטיין בהצעה להשתלט על שדה הנפט המצרי מורגן בים סוף שהיה בבעלות משותפת מצרית-אמריקנית, וכמו כן על צינור הטפליין ברמת הגולן שהוביל נפט מערב הסעודית דרך ירדן, סוריה ורמת הגולן ללבנון. ההשתלטות נועדה להכין את ישראל לקראת משבר הנפט המתפתח וטבעת החנק הצפויה לישראל, לשחרר אותה מהתלות הבעייתית בנפט מאירן (שהובלתו לישראל נחסמה על ידי מצרים במצרי באב אל-מנדב – דבר שאילץ את מכליות הנפט להקיף את כל אפריקה) ואולי גם כקלף מיקוח לעתיד. גולדה לא נטתה לכך וטענה שבכל מקרה בעניין שדה מורגן צריך לקבל את אישור האמריקאים. מברק בעניין זה נשלח אל דיניץ. “באמצעות השתלטות על שדה מורגן נפתח סיכוי להבטיח לעצמנו מקורות הספקה של נפט”, כתב לו גזית (מברק ול/975, א-4996/5, עמ’ 124).

כל אותו הזמן נמשכו הדיווחים המעודדים על התקדמות המתקפה בדרום. ב-18:05 דיווח דיין לגולדה שהעסק מתקדם היטב, ואם הכול ילך כשורה לאוגדה של ברן “הרי שביום שני בערב אנו יכולים לקוות שנשב מן הסואץ עד איסמעיליה”. בהמשך דבריו התייחס שר הביטחון לעניין טילי הסקאד. דיין מסר שיש ידיעות שברשות המצרים 400 טילי סקאד, ורמז שכדאי להימנע מתקיפות של אזרחים בעומק מצרים כדי שלא לתת  לסאדאת עילה להפעיל את הטילים. לאחר שבאותו בוקר תמך בכיבוש פורט פואד, הסתייג עתה דיין מכך בנימוק שהדבר עלול לדרבן את סאדאת לבקש מהסובייטים לירות טילים על מטרות אזרחיות בישראל. “מה פתאום נתנו לו הרוסים 400 טילי סקאד? אנו יודעים שהיו לו רק 10. הרוסים עלולים להסית אותו”, אמר דיין.

ב-19:30 נפגשו גולדה ויגאל אלון בלשכתה עם שר החוץ אבא אבן ששב מניו יורק. אבן ניתח  את ההתפתחויות המדיניות וסיפר שקיסינג’ר מעודד מאוד מההצלחות הישראליות ובעצם מצפה להשלמת המהלך הצבאי כדי להתקדם מבחינה מדינית. השיחה הפכה להחלפת רשמים על המתרחש בעם היהודי ועל השינוי האדיר שחוללה המלחמה בישראל. אבן סיפר על רופאים יהודים בתפוצות שמבקשים להגיע לישראל, וגולדה על בנים של אנשים מוכרים שנפלו ועל השינוי שחל בעם: “העם הזה הוא ממש אחר ולא תכיר אותו”, אמרה גולדה לאבן, “אותם רופאים ששבתו ועובדי אל-על שהופכים עכשיו את העולם” (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7049/31, ע’ 34 – 42).

ב-21:00 הייתה אמורה להתכנס הממשלה, אבל עוד קודם לכן ב-20:30 נערכה התייעצות של ראש הממשלה ועוזריה עם השרים אבן, אלון וגלילי. ההתייעצות עסקה בעיקר בשאלה אם לכבוש את העיר פורט פואד בקצה הצפוני של התעלה, ולא התקבלו בה החלטות (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7049/31, ע’ 26 – 32). עוד לפני ישיבת הממשלה מסר הרמטכ”ל  לגולדה דיווח על המצב הצבאי. שר הביטחון סיכם את אבדותיה של ישראל בנפש שהגיעו ל-1,019 הרוגים ו-4,988 פצועים, ובציוד שכלל 99 מטוסים ולא פחות מ-1,180 טנקים. “לו לא הייתה ארצות הברית אינני יודע אנא היינו באים”, אמר. הוא חזר על דעתו שהקו הטוב ביותר לסיום המלחמה יהיה קו התעלה ומוטב שצה”ל יישב בשתי גדותיה.

“אני חושבת שיהיו אנשים בממשל האמריקני אשר יעשו כל מה שהם יכולים כדי שנגמור את המלחמה, פשוט כדי שיוכלו לישון בלילות”, אמרה גולדה בישיבת הממשלה שהתכנסה ב-21:00 והוסיפה: “איש אחד בבית הלבן [סקוקרופט] הוער הלילה בשעה 3:00 ועוד פעם בשעה 5:00, כדי שיטפל בעניין הובלת התחמושת. מגיע רגע מסוים, שבדרך אחרת אין הדברים מסתדרים”. היא הוסיפה שהעזרה האמריקנית הגיעה בעקבות הידידות בין העמים אך בעיקר משום ישראל הוכיחה שיש לה את הכוח להתאושש מהמכות שספגה: “לו חלילה היינו מתדרדרים, גם ההשקעה הזו בנשק ובציוד שאנו מקבלים, לא הייתה באה. זה בא כי ניתן לנו הקרדיט, שאם יעזרו לנו, נוכל להיעזר”.

קודם לכן מסר עוזר שר הביטחון צבי צור דוח מפורט לממשלה על הגעת האספקה הצבאית מארצות הברית – מה נכלל בבקשות שהציגה ישראל לאמריקאים, כמות הפריטים שכבר הגיעו ואלו שצפויים להגיע. הוא מסר שביחס למטוסים בקשות ישראל נענו בצורה טובה, אולם קיימת בעיה קשה של אספקת התחמושת עקב קשיי ההובלה שנבעו בין השאר מן האמברגו שהטילו מדינות באירופה על משלוחי נשק דרכן. כמו כן חששה ישראל מהתנכלות של צוללות מצריות לאניות הנושאות אספקה צבאית לישראל. במברק לדיניץ התבקש השגריר לברר אפשרות שהצי השישי יאבטח את אוניות האספקה, כפי שעושים הסובייטים לאוניות שלהם (מברק ול/980, א-4996/5, עמ’ 110).  

אחר כך דיווח הרמטכ”ל על התקדמות ההתקפה בדרום. שר הביטחון התייחס גם הוא למצב וקונן על קשיי האספקה במיוחד נוכח השפע שזורם אל מדינות ערב בליווי של חיל הים הסובייטי. לגבי הסקאדים אמר: “מה שברית המועצות נותנת להם מספיק כדי להרוס את תל אביב”. לגבי ירדן מסר דיין שיתכן וחטיבה ירדנית שנייה תכנס לקרבות, אך הסימנים מראים שתישלח גם היא לחזית הסורית ולא תתקוף את ישראל משטח ירדן. הוא טען שבהתחשב בתנאים שבהם החלה המלחמה, הרי מסתמן שהיא עתידה להסתיים בניצחון גדול.

סוף הישיבה הוקדש למגעים עם האמריקאים בנושא המדיני ובנסיעתו של קיסינג’ר למוסקבה. גולדה ואבן חלקו אמנם שבחים לקיסינג’ר, אולם ראש הממשלה הבהירה שאין לה אשליות בקשר למניעיו ושבסופו של דבר האמריקאים והסובייטים פועלים על פי האינטרסים שלהם ובהם גם אינטרסים משותפים. היא הבהירה שהיא לא “קונה” את סיפור ההזמנה הבהולה למוסקבה שקיבל קיסינג’ר וכנראה שהעניין תואם מראש בין האמריקאים והרוסים. “יש לנו רושם שהוא נסע לאו דווקא בבהילות. הוא לקח איתו פמליה גדולה, ואי אפשר לומר שנחפז לארוז ילקוט אל-על ולרוץ למוסקבה, כי במוסקבה אמרו לו לבוא מייד”, אמרה. עם זאת, טענה שקשה להניח שיושג הסכם בשיחות והביעה תקווה “כי לא יפתיעו אותנו…ולנו ייוודע על כך [על ההסכם] ברדיו”. בכל מקרה יבקשו את חוות דעתה של ישראל. גולדה הוסיפה שלדעתה יידרשו עוד שניים – שלושה ימים בטרם תצטרך ישראל להתמודד עם החלטה על הפסקת אש והממשלה אף החליטה להקים צוות בין-משרדי שיכין את תנאיה של ישראל למשא ומתן על הפסקת אש (הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה, 20/10/1973 ב-21:00).  

חיזוק לתחושותיה יכולה הייתה ראש הממשלה לשאוב מהמברקים ששלח לה דיניץ באותו יום. קיסינג’ר ביקש מדיניץ למסור לגולדה עם צאתו למוסקבה שבמצב הצבאי שנוצר אין לו שום הנחיות ברורות, והוא חש שהוא נמצא בעמדת כוח מאחר ש”אתם אפשרתם לי זאת. אתם גרמתם לזאת שאמריקה וישראל יוצאות מנצחות מהמערכה הזאת שנכפתה עלינו ע”י הערבים והרוסים. זה ניצחון גדול לא רק לישראל ואמריקה אלא לכל שוחרי החופש העולמי” (מברק לו/194, א-4996/5, עמ’ 388). הייתה זו הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שבה כרך מזכיר המדינה בצורה כזו את ישראל וארצות הברית בכרך אחד – כשותפות מלאות ובעלות ברית במערכה. לקראת יציאתו למוסקבה ציידה ישראל את קיסינג’ר בדיווח מפורט על המצב בחזיתות (מברק ול/974, א-4996/5, עמ’ 130-126) וסוכם שישראל תמשיך לעדכן את מזכיר המדינה באופן שוטף בהתפתחויות הצבאיות גם בעת שבתו במוסקבה. הדיווח הראשון שקיבל דיניץ ואותו העביר לישראל בליל ה-20 באוקטובר לגבי שיחותיו של קיסינג’ר במוסקבה, איששו כביכול את הנחותיה של גולדה. על פי הדיווח התקיימו  שיחות קשות בין קיסינג’ר למזכיר המפלגה הקומוניסטית הרוסית ליאוניד ברז’נייב, וההערכה הייתה שהמשך השיחות לא צפוי להיות קל יותר וגם יארך זמן לא קצר (מברק לו/212, א-4996/5, עמ’ 371 (ראו גם: יסוד הזמן בשיחות עם קיסינג’ר בימים 22-16 באוקטובר 1973 ותיאור מהלך הקרבות, א-7023/1 ע’ 53 – 56).

היום הארוך הסתיים בהתייעצות עם ראש המוסד צבי זמיר ב-23:45. זמיר דיווח שלפי הערכתו סאדאת לא יסכים בשלב זה להפסקת אש ועלולה להתפתח מלחמת התשה בקווים הקיימים לאורך זמן, תרחיש שישראל מאוד לא רוצה בו. מידע ועל פיו סאדאת לא יסכים בשום מקרה להפסקת אש התקבל גם ממקורות אחרים. זמיר מסר שנשק רב ממשיך להגיע למצרים והעריך שהמצרים לא ירו טילי סקאד אלא אם ירגישו מאוימים. זמיר טען שכפי שהערבים תופשים את  המלחמה – הם רואים בתוצאותיה את השבת כבודם משום שהפעם הערבים לא הובסו. (יומן לשכת ראש הממשלה, 20/10/73, א-7489/13 ע’ 2 – 20).