סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | קיסינג'ר מפתיע את ישראל – "אני לא מבינה מה בוער להם, במה איימו עליו..."

ב-21 באוקטובר נמשכה מתקפת צה”ל בדרום  וקרבות קשים התנהלו עם “הכוחות המצריים שממשיכים לנהל קרב בלימה עיקש במטרה למנוע בעד כוחותינו להשתלט על ציר קהיר-סואץ ולנתקו”, כפי שדיווח גזית לדיניץ בערבו של היום (מברק ול/992, א-4996/5, עמ’ 90-88). לאחר ימים ארוכים שבהם כמעט שלא נדון המצב בחזית הסורית, החל הבוקר של ה-21 באוקטובר בלשכת ראש הממשלה בדיווחים על תכנית לכבוש באותו הלילה את מוצבי החרמון, וכי בחזית זו מתפתחת מלחמת התשה שמתאפיינת בירי ארטילרי מסיבי.

 

 

 

 

בישיבת הממשלה שהתכנסה ב-11:00 סקר שר האוצר פנחס ספיר את הפעולות שנעשו לשם גיוס כסף למימון המלחמה בארץ ובתפוצות. בדרך האופיינית לו מתובלת בהומור דיווח ספיר על מסעותיו בקרב הקהילות היהודיות בעולם. הוא סיפר על ההיענות העצומה בעולם היהודי לבקשותיו וייחס אותה לחרדה הגדולה שפקדה את היהודים באשר לגורלה של מדינת ישראל שקודם נתפסה בעיניהם כבלתי מנוצחת, ולפתע מצאו אותה נלחמת על חייה.

אולם בשולי דבריו של ספיר כבר נשמעו הדי הוויכוח שהחל להתפתח בעניין הימים שקדמו למלחמה. ספיר הכחיש מכל וכל ידיעה שעמדה להתפרסם בעיתון בניו יורק, ושלדברי עורכו הגיעה ממקורות מוסמכים בישראל, לפיה גולדה וספיר התנגדו לגיוס המילואים ערב המלחמה. ספיר גם שלל לפרוטוקול שמועה שנפוצה על פגיעה בכושר הלחימה של צה”ל עקב קיצוצים שיזם שר האוצר בתקציב הביטחון וברכישת נשק. ספיר הנסער הגדיר את כל השמועות האלו כ”עלילת דם”, ושאל: “הייתי מרים יד נגד רכישת מטוס? צריך היה שדבר כזה יישמע על ידי ההורים שבניהם נפלו במלחמה או על ידי הנשים שבעליהן נפלו במלחמה?”. דבריו הנסערים של ספיר היו עדות לעוצמת הרגשות שליוותה פולמוס זה. גולדה הגיבה לדבריו ואמרה שעם תום המלחמה יתבררו הדברים, אך הבהירה שבכוונתה להסיק מסקנות ולקחים באופן קולקטיבי ולא לחפש שעיר לעזאזל, והציעה  לא לעסוק בנושא זה לפי שעה.

אחרי ספיר דיבר בישיבה שר החוץ אבא אבן. הוא פתח בדיווח מעודד על פנייתו של הנשיא ניקסון יום קודם לכן לקונגרס לסיוע מיוחד בסך 2.2 מיליארד דולר לישראל, שחלקו יוגדר כמענק. הוא שיתף את השרים בהפתעה המוחלטת שלו ושל האמריקאים עם פרוץ  המלחמה, ובביטויים שנשמעו מפי האמריקאים בימים הראשונים למלחמה כאילו ישראל “אכזבה אותם” ביכולותיה הצבאיות. בהמשך דבריו  תיאר אבן את הדיונים במועצת הביטחון בסוגיות כגון: מי אשם בפרוץ המלחמה ושאלת הפסקת האש. ביחס למעמד ישראל בעולם הציג שר החוץ נתונים לפיהם האהדה לישראל במדינות העולם המערבי  גבוהה בהרבה מן האהדה כלפי הערבים. הדבר עומד בסתירה למדיניותן של כמה ממשלות מערביות, בעיקר באירופה, שאימת הנפט גרמה להן להטיל אמברגו על משלוחי נשק. לדעתו של אבן ימשכו השיחות במוסקבה  כמה ימים בטרם תקבל ישראל מידע על  תוצאותיהן, והוא הביע ביטחון שהאמריקאים “לא יסכימו לשום דבר מבלי להתייעץ עם ישראל” (פרוטוקול ישיבת הממשלה, 21/10/1973). 

ואכן בהתנהלות בלשכת ראש הממשלה לא ניכרה כל בהילות בכול הקשור למהלכים המדיניים. בשעות הבוקר נשלח אל קיסינג’ר עדכון על המצב בחזיתות ובמשך היום נשלחו אליו עדכונים נוספים. דיניץ התבקש להעביר לקיסינג’ר בקשה ישראלית שיאמר לסובייטים שיזהירו את סאדאת מפני כל ניסיון לשגר טילים לעומק שטח ישראל (מברק ול/982, א-4996/5, עמ’ 106).  לאחר מכן דיווח ישראל ליאור ללשכת ראש הממשלה על התקדמות איטית בדרום תוך קרבות קשים, ועל תחילת ההכנות לקרב לכיבוש מוצבי החרמון שאותו יבצעו חטיבות צנחנים וגולני. כמו כן מסר ליאור על הצורך להחליט אם לכבוש את פורט פואד ושדה הנפט מורגן, פעולה שדדו מעוניין לבצע בסמוך מאוד למועד הפסקת האש. ליאור דיווח על הערכת אמ”ן שיש אך סיכוי קטן להפסקת אש בזמן הקרוב, דבר שנתן תחושה שאין בהילות בביצוע הדברים שתוכננו לרגע האחרון. בחילופי הדברים בלשכה לא חסרו גם דיונים בעניינים אישיים כמו הדיון בטענות של דיין, ליאור ואחרים נגד ביקוריו התכופים של יגאל אלון בחזיתות וניסיונותיו להתערב במהלכים הצבאיים חרף אי הבנתו וחוסר הסמכות שנתונה בידיו. גם גולדה הביעה מורת רוח מכך וביקשה שגלילי יתערב כדי לשים סוף לעניין.

ב-19:00 ערכה גולדה התייעצות עם דיין. דיין דיווח שבלילה הקרוב תתבצע ההתקפה בחרמון ומסר מידע, שאותו הגדיר כמפוקפק למדי, על פיו נמצאים עדיין במוצב החרמון 40 חיילים ישראלים מבוצרים שלא נכנעו, ושמשום כך נמנע חיל האוויר מלתקוף את המוצב בפצצות כבדות. דיין סקר את התכניות הישראליות באשר לחזית הדרום וציין שהמצרים אינם נשברים ואינם מוכנים להפסקת אש, ויש להם כבר היום יותר טנקים מאשר היו להם ביום פרוץ המלחמה. גולדה אמרה שעל פי המידע שהגיע מראש המוסד המצרים אכן אינם נוטים להסכים הפסקת אש (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7049/31, ע’ 2 – 8).

אולם בתוך שעות ספורות התברר עד כמה טעו גולדה, אבן, דיין ואחרים לגבי מועד הפסקת האש ומהלכיהם של האמריקאים בעניין זה. התברר שהאמריקאים מתכוונים לעשות את מה שמנהיגי ישראל העדיפו להדחיק מאז החל הסיוע הצבאי המסיבי של ארצות הברית – לגבות על סיועם מחיר מדיני שתואם את האינטרסים שלהם. בשעה 20:00 דיווח דיניץ על מידע מקוטע שמסר לו סקוקרופט, עוזרו של קיסינג’ר, בדבר הסכמת המעצמות שהושגה במוסקבה על תנאי הפסקת האש. כשעה מאוחר יותר דיווח השגריר על מלוא ההצעה שהתקבלה בהפתעה רבה בישראל. ההצעה כללה שלושה סעיפים: 1. קריאה להפסקת אש בתוך 12 שעות; 2. ביצוע של החלטה 242 על כל חלקיה; 3. מיד לאחר מכן ומשא ומתן בחסות מתאימה להשגת שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון. סקוקרופט מסר מפי קיסינג’ר שמדובר לדעתו בהישג גדול לישראל מאחר שאין בהצעה דרישה לנסיגה ישראלית מכיבושיה האחרונים, האזכור של 242 הוא מצומצם ביותר וכלולה בה קריאה למשא ומתן ישיר לשלום כפי שדרשה ישראל (מברקים בתיק א-4996/5: לו/223, עמ’ 365; לו/ 225, עמ’ 363-361; לו/233, עמ’ 344-338). הנהגת ישראל הופתעה הן מתוכן ההצעה, הן מלוח הזמנים המאוד קצר שנקבע לביצועה. אולם לא פחות מכך הם הופתעו מכך שבניגוד להבטחות קיסינג’ר התקבלה ההחלטה ללא כל התייעצות עם ישראל. ישראל נדרשה להסכים לה מיידית והובהר לה שהצעת שתי המעצמות עומדת לעלות לדיון במועצת הביטחון של האו”ם כבר באותו הלילה (יומן לשכת ראש הממשלה, 21/10/73, א-7487/24 ע’ 2 – 12). 

תגובתה הראשונית של גולדה הייתה לנסות ולהרוויח זמן. היא השיבה  לנשיא האמריקני באמצעות השגריר דיניץ שאינה יכולה להשיב להצעה מיידית, משום שעליה לכנס את הממשלה לשם כך דבר שלא יוכל לעלות בקנה אחד עם לוח הזמנים שהציבו האמריקאים (מברק לו/226, א-4996/5, עמ’ 359-357). היא בקשה שקיסינג’ר יגיע להתייעצויות בישראל והביעה את אכזבתה מהתנהלותו. בישראל לא ידעו באותה השעה שהסיכום שהושג במוסקבה היה בעיקרו הצעה אמריקנית, וכי תאם את כוונותיהם של קיסינג’ר ועוזריו עוד קודם שהחלו השיחות (1). גולדה תמהה: “אני לא מבינה מה בוער להם, במה איימו עליו… עשרים פעם הוא הבטיח שלא יסכים לשום דבר בטרם אנו נראה את זה”, אמרה באכזבה לעוזריה בלשכה ולשגריר דיניץ בשיחת טלפון ב-21:35. אולם בסתר לבם הבינו מנהיגי ישראל שהפור נפל ושהפסקת האש היא עתה עניין לשעות לא רבות. גולדה שיתפה במידע את ספיר ודיין. דיין התקשר מלשכתה לבר-לב והבהיר שבנסיבות אלה יש לעשות מאמץ אחרון ומהיר להשיג הישגים צבאיים, משום שסיום הקרבות קרוב יותר ממה שנדמה מלכתחילה.

בעקבות ההודעה הדרמטית על הסיכום שהושג במוסקבה נערכו בלשכת ראש הממשלה שורה של דיונים והתייעצויות שנמשכו כל הלילה והסתיימו רק ב-06:30 בבוקר המחרת ה-22 באוקטובר. לקראת חצות נקראו השרים בבהילות לישיבת ממשלה דחופה ועוד קודם לכן, ב:22:15, נערכה התייעצות של כמה שרים שאליה הצטרפו מאוחר יותר הרמטכ”ל וראש המוסד. ראש הממשלה סקרה את ההתפתחויות המדיניות ואת ניסיונותיה לקנות זמן. התפתחו חילופי דברים כלליים שעניינים מדיניים וצבאיים שמשו בהם בערבוביה. דדו דיווח על התקדמות הקרב בחרמון ועל רקע הידיעות על הפסקת האש המתקרבת אמר: …”נאמר להם עכשיו בכול מחיר, והם ייקחו זאת”, אמירה שסחטה מגולדה תגובה: אוי זה נורא”. באשר  לקיסינג’ר הועלתה השערה שאיימו עליו בהכנסת צבא סובייטי לזירות הקרבות כדי שיסכים למתווה כזה. ראש המוסד שיתף את המשתתפים בהערכתו שהמצרים לא יסכימו להפסקת האש (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7049/31, ע 10 – 24).

(1) Kissinger, Years, pp. 553-556; קיסינג’ר, משבר, עמ’ 258-256.