סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | הפסקת אש – "ההכרח להשיג הפסקת אש בתנאים סבירים, היא חובה מוסרית של המדינה כלפי אזרחיה וחייליה"

על רקע הידיעות ממוסקבה על הסכם הפסקת האש הגביר צה”ל את התקפתו בדרום כדי להשיג הישגים קרקעיים רבים ככל האפשר בטרם זו תיכנס לתוקפה. כוחות צה”ל שעטו דרומה לעבר העיר סואץ תוך שהם מנתקים את כביש קהיר-סואץ. בחזית הצפון השלימו כוחות של חטיבת גולני בבוקר ה-22 באוקטובר את כיבושו מחדש של מוצב החרמון לאחר קרב קשה שתבע קורבנות רבים. במקביל השתלטו כוחות של חטיבת הצנחנים על שיא החרמון (החרמון הסורי).

 

 

כל אותן השעות הייתה המערכת הפוליטית אחוזה בתזזית של פעולה מואצת. קצת לאחר חצות הליל שבין ה-21 וה-22 באוקטובר החלה ישיבת ממשלה דחופה שנמשכה כארבע שעות והסתיימה סמוך ל-4:00 לפנות בוקר. ראש הממשלה דיווחה בישיבה על ההחלטה שהתקבלה במוסקבה וההתפתחויות המדיניות שבעקבותיה. בדבריה נתנה ביטוי לתחושת התסכול מהמצב שבו, בניגוד להבטחות, הועמדה ישראל בפני עובדות מוגמרות. היא חזרה על הערכתה כי הסיבה לכך נעוצה באיום סובייטי להתערב התערבות מעשית במלחמה. בהמתנה למידע מדיני מלא דיווחו שר הביטחון והרמטכ”ל על התפתחות הקרב בחרמון ועל המתרחש בחזית הדרום, שם מתנהלים קרבות קשים מאוד וההתקדמות איטית וקשה. במהלך הישיבה התקבל שדר מהנשיא ניקסון (שנשלח למחרת גם כמכתב פורמאלי), בו חזר על העמדה שמדובר בהצעה טובה לישראל ברוח הדברים שמסר סקוקרופט לדיניץ. הוא פירט את ההצעה, הסביר מדוע לא ניתן היה לדון בה ברוחב זמן יותר גדול ומדוע לא נועצו בישראל. ניקסון ביקש שממשלת ישראל תסכים להצעה ותתמוך בה והבטיח שמשלוחי הנשק ימשכו (מברקים לו/232, א-4996/5, עמ’ 348-346). שדר נוסף שהגיע, ושגולדה בחרה שלא לציין  ממי נשלח אם כי  ברור שנשלח על ידי קיסינג’ר, חזר על אותו מסר וחלק שבחים להסכם.

בישיבה זו נדונה, לראשונה מאז פרצה המלחמה, גם שאלת העתיד המדיני לאחריה. השרים סברו שאין לישראל ברירה אלא להיענות להצעה האמריקנית, גם משום שהיא באה, לדבריהם, מתוך עמדה של ניצחון. רבים מהשרים מצאו שבסעיפים 1 ו-3 בהחלטה (ראו לעיל בפרק על 21/10) יש גם יתרונות ופתח למשא ומתן מדיני עתידי. הדוברים תמכו בתביעתו של דיין לכלול בהסכם הפסקת האש את פתיחת מצרי באב אל-מנדב לשיט לישראל, ולהכיל אותה על כל המדינות הלוחמות – עיראק, ירדן לוב, אלג’יר, כווית, ערב הסעודית ועוד. כמו כן תבעו לכלול בהסכם חילופי שבויים. לגבי הסעיף ה-2 (שדן בשילוב החלטה 242 בהסכם) שררה מחלוקת בין החושבים שאין בניסוחו שוני מהותי לעומת העבר, לבין שרים כמו גלילי ודיין שסברו שחייבים לקבל הבהרות מפורשות למה מתכוונות המעצמות בדברן על החלטה 242 ושאין להסכים בשום אופן לפירוש הערבי שמדבר על נסיגה לקווי 5 ביוני 1967. מן הדברים שנאמרו בישיבה עולה שממשלת ישראל לא שינתה גם עתה את עמדתה הנחרצת נגד נסיגה לקווים אלו.

שרים אחדים ביטאו ציפייה שהפסקת האש המסתמנת תאפשר לחסוך באבדות, והיו אף שהשמיעו נימה של ביקורת על האבדות הרבות שגרמה חציית התעלה. זרח ורהפטיג טען: “מספר הקורבנות שהיו לנו מן הצד השני של התעלה, מתקרב כמעט לזה של מלחמת ששת הימים”. גם חבר הקבינט יגאל אלון מתח באזני הרמטכ”ל ביקורת מרומזת על ההתקפות על מתחמים מבוצרים שמחירן יקר, והביע משאלה שיעשה כל מאמץ לחסוך באבדות בקרבות שנותרו משום ש”מעמדנו בשיחות המדיניות לא ייקבע אם יהיו בידינו עוד 3 קילומטר או פחות 3 קילומטר”. אלון אף ציין שלאור העובדה שהמצרים חשים שהפעם הם יצאו ב”תיקו” עם ישראל, “יכול להיות שלערבים יהיה קל יותר לשאת ולתת” על הסדר מדיני.

הרמטכ”ל  הזהיר שהפסקת האש תקטע את תנופת ההתקפה ישראלית. הוא טען שהסכנה בהצעת ההסכם היא שהיא תיצור מצב של  הפוגה זמנית בלבד שבמהלכה יוכלו הצבאות הערבים להתארגן מחדש עם הנשק הסובייטי הרב שנשלח אליהם, ואחר כך תתחדש האש וישראל תעמוד במצב גרוע בהרבה מול כוחות רעננים, “ושוב נעמוד בפני קרב בלימה קשה”, כדבריו. בדברי הסיכום שלה חזרה גולדה על טענתה ש”הייתה כאן הפרת הבטחה מפורשת ללא כל מקום לאיזו שהיא אי הבנה” וממשלת ישראל הועמדה בפני עובדה  ופרטי ההצעה  נודעו לה רק  משידורי הרדיו. אולם בדבריה הסכימה שאין  לישראל למעשה כל ברירה ולא עומדת בפניה אפשרות להשיב בשלילה לפנייה הנשיאותית, משום שהיא תלויה בנשק האמריקני, מה גם שתנאי ההסכם אינם בלתי אפשריים עבורה. כן  כרכה גולדה את הסכמתה  בהשפעת האבדות הכבדות במלחמה על מורל העם שבו כולם מכירים את כולם. באשר  לאבדות התייחסה ראש הממשלה להערות שנשמעו במהלך הישיבה מפי ורהפטיג. היא אמרה ששתי ההחלטות המכריעות שקבלה הממשלה במהלך המלחמה – ההתרכזות תחילה בחזית הסורית וההחלטה לחצות את התעלה, התקבלו למרות שהיה ברור שיהיו כרוכות באבדות כבדות, אך הן שינו את פני המערכה והביאו לתהליך שמוביל להפסקת אש כשישראל במצב טוב בהרבה לו לא היו מתקבלות. היא תקפה בחריפות את השר ורהפטיג על דברי הביקורת שלו באמרה: “כאשר יורים, יש אבדות ומן הנמנע שיהיה אחרת”. הממשלה החליטה פה אחד להיענות לפניית נשיא ארצות הברית להסכם להפסקת אש  בתנאי שיכללו בו חילופי שבויים, ושביצועו מותנה בהדדיות. כמו כן הסמיכה הממשלה את ראש הממשלה לברר מספר שאלות  עם הממשל האמריקני ולקבל הבהרות לגבי שורה של נושאים שקשורים בהחלטה. לגבי התייחסות ההסכם להחלטה 242 – הוחלט שנציג ישראל באו”ם, יוסף תקוע, יבהיר בנאומו באו”ם  שישראל אינה מוכנה לחזור לקווי ה-5 ביוני 67 וכי זכותה  לגבולות בטוחים ומוסכמים אשר ייקבעו בחוזי שלום (פרוטוקול ישיבת הממשלה, הלילה שבין ה-21 ל-22 באוקטובר).

 

 

דיניץ העביר לאמריקאים בשמה של גולדה את החלטת הממשלה ומסר שראש הממשלה מכינה מכתב תשובה לנשיא. כמו כן דיווח לראש הממשלה שקיסינג’ר אישר את בואו לישראל בהמשך אותו יום. (מברקים לו/239, לו/240, א-4996/5, עמ’ 326, 328). בטיוטת המכתב לנשיא, שכנראה לא נשלח, פרסה גולדה את הסעיפים בהסכם שמדאיגים את קובעי המדיניות בישראל: שאלת הגבולות ביישום החלטה 242, קביעת הגדרות ברורות למיקום הצבאות, חילופי שבויים, מאזן הכוחות, המעורבות הסובייטית ועוד  (טיוטת תשובת גולדה מאיר לנשיא ניקסון, 22/10/1973, א-7050/22, ע’ 74 – 78)). סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר (שעון ישראל) ביום ה-22 באוקטובר 1973 התכנסה מועצת הביטחון לדיון חירום, ובסיום הדיון שארך כשעתים וחצי התקבלה החלטה 338 שחזרה על ההסכמות האמריקניות-סובייטיות בשלושה סעיפים: 1. קריאה להפסקת אש בתוך 12 שעות, 2. ביצוע של החלטה 242 על כל חלקיה ו-3. משא ומתן בחסות מתאימה להשגת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון.

בצהרי היום הגיע מזכיר המדינה האמריקני לישראל ממוסקבה, ושהה בה כשש שעות בטרם המשיך בדרכו לוושינגטון. השיחות עימו החלו במפגש בארבע עיניים עם ראש הממשלה, עליו דיווחה ראש הממשלה לאנשי לשכתה בשעה 17:00. דיווח על שיחה זו  נמסר גם במברקים לדיניץ ובישיבת הממשלה (ראו להלן). בתחילת השיחה עם קיסינג’ר שיתפה אותו גולדה בתחושה הכללית ששררה בקרב השרים שבמידה רבה ממשלת ישראל  “הולכה שלל”, וכי לוח הזמנים הצפוף שהוכתב לה מנע ממנה לקטוף את פירות הניצחון. קיסינג’ר הסביר שהדיווח המאוחר לישראל וחוסר התיאום המוקדם עמה נבע מקשיי תקשורת שהיו לו עם וושינגטון, אם כי יכול היה להניח מראש כפי  שאמר לחבריו: “שיש בן אדם אחד בעולם שלא יאמין לו, וזאת תהיה ראש ממשלת ישראל”. הוא אף טען שבצאתו למוסקבה לא היו המהלכים הצבאיים של ישראל נהירים לו. הוא ניסה להעביר לישראל מסר שאם נדרשות לה  כמה שעות נוספות של לחימה, הוא יוכל לדחות קצת את כניסתה של הפסקת האש לתוקפה, אך קשיי התקשורת מנעו את העברת המסר. בהמשך השיחה הסביר קיסינג’ר את פשר הבהילות בהתנהלותו במוסקבה בחששו מהתערבות צבאית סובייטית משום שהרוסים מצויים, לדבריו, ב”פניקה” ממצבם של המצרים ומחששם לגורלו של סאדאת.

קיסינג’ר הסביר באריכות מדוע נאלץ בסופו של דבר לשלב אזכור של החלטה 242 בהצעה, אם כי טען שזהו נוסח מרוכך לעומת דרישות הרוסים, וכי אין למעשה לסעיף משמעות מעשית ללא קשר לסעיף השלישי בהסכם שמדבר על משא ומתן ישיר לשלום. לגבי סעיף זה הסביר קיסינג’ר שמכל החלופות שעמדו על הפרק – חסות המעצמות היא הטובה ביותר. ללחצה של גולדה בעניין התחייבות מפורשת לחילופי שבויים בתוך זמן קצר, ובלשונה: “אנו לא נוכל לחיות עם מצב שבו לא יתבצעו חילופי שבויים”, ענה שיובהר פומבית שיש התחייבות כזו, אם כי הודה שאין כרגע התחייבות סובייטית מובהקת בנדון וסרב לדרישת ישראל לכרוך את הפסקת האש בכך. הוא הבטיח שכל עוד נמשכת האספקה הרוסית למדינות ערב, תמשך גם הרכבת האווירית האמריקנית לישראל למרות הקשיים הרבים שצפויים בעניין זה מצד גורמים אמריקאים. בהיבט הצבאי רמז מזכיר המדינה לגולדה שאם יש דברים דחופים שעדיין יש להשיג ניתן יהיה להמשיך עוד קצת בלחימה ולשפר עמדות בדרום גם זמן מה לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה: “אני אהיה באווירון וכשאגיע לוושינגטון אשלח מחאה”, ציטטה גולדה מפיו. קיסינג’ר דחה מכול וכול שמועות כאילו הוא סיכם כבר עם הרוסים את עניין הגבולות, ובסיום השיחה אמר לה בנימה אישית שאין הוא רואה את ישראל כמדינה זרה, ושנים-עשר מבני משפחתו נרצחו בשואה. למרות השגותיה על התנהלותו של קיסינג’ר לא יכולה הייתה גולדה להתעלם מהעזרה האמריקנית העצומה שקיבלה מדינת ישראל במהלך הקרבות ושהועברה בטיסות ישירות שמספרן באותה השעה כבר עמד על כ-150, ומחלקו האישי העצום של קיסינג’ר בכך (לדיווחים על שיחת גולדה מאיר-קיסינג’ר: יומן לשכת ראש הממשלה, 22/10/73, א-7487/25 ע’ 2 – 10; מברקים ול/997, ול/998, א-4996/5, עמ’ 72-68, 74 – 78).

לאחר מכן נפגשו מזכיר המדינה האמריקני, עוזרו ג’וזף  סיסקו והשגריר האמריקני בישראל קיטינג לארוחת עבודה עם ראש הממשלה גולדה מאיר, יגאל אלון, משה דיין, אבא אבן ויצחק רבין. לאחר חילופי הלצות הדדיים, עסק המפגש בהסדרי הפסקת האש ובאפשרות המגעים עם המצרים בעניין זה, ובשאלת המשך התהליכים המדיניים לפי סעיפי הפסקת האש. המשתתפים הישראלים העלו את עניין חילופי השבויים והדגישו את חשיבותו בעיני ישראל, וקיסינג’ר הבטיח לעשות כל מאמץ לשחרורם המיידי. דיין סיפר לאורחים על השיפור בלחימתם של המצרים כפי שבא לידי ביטוי במלחמה זו לעומת לחימתם במלחמת ששת הימים, וציין שגם  הפלסטינים לחמו בשירותם. בסיום המפגש לחצו הישראלים על מזכיר המדינה בנוגע לאופיו של המשא ומתן העתידי וקבלו הבטחה שמדובר במשא ומתן  ישיר (לרישום המלא של השיחה: א-7047/15, ע’ 4 – 24). 

בתום השיחה הצטרפה למפגש צמרת צה”ל: הרמטכ”ל דוד אלעזר, סגנו ישראל טל, מפקד חיל האוויר בני פלד וראש אמ”ן אלי זעירא. הרמטכ”ל סקר בפני הנוכחים האמריקאים את המצב בחזיתות ואת מפת הפרישה של כוחות צה”ל באותה השעה. מפקד חיל האוויר סקר את המשמעויות הקשות של הצבת  טילי הנ”מ הסובייטים במצרים, בעיקר ה-SA-6, עבור ישראל עד שהושמדו כמעט כולם, ואת אבדות החיל שהגיעו ל-102 מטוסי קרב. פלד פירט את אבדות חיל האוויר המצרי והסורי שהגיעו יחד לכ-460 מטוסים. ראש אמ”ן סקר את אבדות הערבים ואת האספקה הסובייטית המסיבית שהם קיבלו וממשיכים לקבל, שלפי הערכתו תביא לכך שבתוך כמה ימים יהיו מוכנים להכות שוב. היכולת ההתקפית של השריון ושל חיל האוויר המצרי פחות או יותר הושמדה. אולם הסורים בונים כוח שיכלול, להערכתו, 1,400 טנקים כולל כוחות עיראקים וירדנים, שנועד לכבוש מחדש, בסיוע טילי הנ”מ, את השטח שכבש צה”ל, אמר זעירא. לשאלת  קיסינג’ר העריך ראש אמ”ן שהצבא הסורי טוב מעט יותר מאשר המצרי. הרמטכ”ל ציין ששני הצבאות והפיקוד שלהם התגלו כטובים בהרבה מאשר במלחמת ששת הימים ביוני 1967.

לאחר עזיבת אנשי הצבא סיכם קיסינג’ר והציג את האירועים כניצחון צבאי ומדיני גדול עבור ישראל, שהושג בלחימה הרואית. גולדה הודתה במילים חמות לניקסון, קיסינג’ר והממשל האמריקני על מה שעשו עבור ישראל בימים “שעבורנו היו האיומים ביותר מעולם… והיו בהם שעות מרות מאוד מאוד”. “תמיד תוכלו לסמוך עלינו כידידים”, סיכם מזכיר המדינה את הפגישות (לרישום המלא של השיחה: א-7047/15, ע’ 25 – 39).

שתים-עשרה שעות בדיוק לאחר קבלת החלטה 338, בשעה 18:52, קבלו כוחות צה”ל הוראה לנצור את האש, וב-19:50 דיווח ישראל ליאור לראש הממשלה שהאש פסקה בחזיתות. (יומן לשכת ראש הממשלה, 22/10/1973, א-7487/25 ע’ 2 – 10).

למרות חוסר שביעות רצונה של גולדה מן הדרך שבה נכפתה הפסקת האש על ישראל, לא יכולה הייתה ראש הממשלה שלא לחוש גם תחושת רווחה רבה לנוכח העובדה שעם שוך הקרבות יפסיקו ליפול חיילים ישראלים. בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שנערכה ב-19:00 טענה גולדה שההכרח להשיג הפסקת אש בתנאים סבירים היא חובה מוסרית של המדינה כלפי אזרחיה וחייליה, ופרסה את היתרונות שיש בהפסקת אש ובראשם העובדה שיפסיקו להיפגע חיילים. היא שיתפה את חברי הוועדה בקושי שלה להשמיע דברי ניחומים למשפחות שכולות ואמרה: “אבל אני רוצה למען עצמי להיות מחוסנת, שאם אני נפגשת עם משפחה שכזאת – לדעת בליבי שבמידה שניסינו, אפילו בקצת ריסק, להציל את הבן – עשינו זאת” (ישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, 22/10/1973).

ב-22:00 התכנסה ישיבת הממשלה. הרמטכ”ל דיווח “שעדיין יורים פה ושם” אם כי הקרבות פסקו. כמו כן דיווח על השלמת הקרב בחרמון ועל אבדות ישראל בטנקים ובמטוסים. התפתח דיון על נהלי הפסקת האש שאינם ברורים דיים ובשאלה – מי מפקח עליהם. דיין דיווח שהמצרים, שאמנם הודיעו על הסכמתם להפסקת אש, ממשיכים לירות ואם  ימשך הדבר – צה”ל ינצל זאת כדי להשלים כיבוש של שטחים נוספים מעבר לתעלה בחלקה הדרומי. כך גם בחזית מול הסורים שטרם השיבו בעניין הסכמתם להפסקת האש. כמה שרים חלקו על דבריו וביקשו להימנע מיזמה שתביא לקרבות גדולים ולאבדות נוספות. אולם הממשלה קבעה שאם המצרים ימשיכו בלחימה, יהיה צה”ל מוסמך “להשלים את פעולת ההגעה של הכוחות אל התעלה בחלק הדרומי של האגם המר ודרומה ממנו (כיוון סואץ)”. החלטת הממשלה להיענות להפסקת האש גררה ביקורת מן האופוזיציה והממשלה החליטה לכנס את הכנסת כדי למסור הודעה בעניין הזה. בהמשך דיווחה ראש הממשלה על השיחות עם קיסינג’ר. השרים העלו שורה של שאלות בעניין התהליך המדיני, ואלו נענו על ידי גולדה המותשת מכמעט יומיים רצופים של דיונים ללא שינה, שעדיין מוקדם לענות על כך, ו”אם אין בעיות אחרות, אפשר ללכת לישון” (הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה, 22/10/1973, ב-22:00).