סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | הלחימה נמשכת חרף הפסקת האש – "אם המצרים יפסיקו לירות, גם אנחנו נפסיק לירות"

ב-23 באוקטובר לא נערכו ישיבות קבינט או ממשלה והפעילות של ההנהגה תועדה רק ביומן לשכת ראש הממשלה(היומן, 23/10/1973, א-7487/26 ע’ 2 – 16) עולה שבבוקר ה-23 באוקטובר, למרות ההחלטה על הפסקת אש, נמשכה למעשה הלחימה בשתי החזיתות. מפקדי צה”ל היו מעוניינים מאוד לנצל את ההצלחה להישגים נוספים ועל כן קיוו שהלחימה לא תפסק מיידית. גישה זו הקרינה גם על לשכת ראש הממשלה. בשעות הבוקר אישרה גולדה לצה”ל להפציץ מאגר של מכלי דלק במרחק לא גדול מדמשק כצעד מנע לקראת התקפה סורית צפויה. דדו קיווה שיוכל למשוך שני ימי לחימה נוספים בחזית הדרום כדי להשלים את כיתור הארמיה השלישית המצרית שישבה ממזרח לתעלה בגזרה הדרומית שלה מול מעברי המיתלה והגידי, ושלח את חיים בר-לב לשכנע את ראש הממשלה לאשר זאת.

 

 

ב-13:15 הגיע חיים בר-לב ללשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב ונפגש עם גולדה. בר-לב הביע תמיהה מדוע מופעל לחץ על צה”ל לסיים את הלחימה ובעצם רמז לשאלה מדוע הסכימה ישראל להפסקת אש בעוד צה”ל נמצא בתנופה גדולה לאחר ששמע מגולדה מדוע לדעתה האמריקאים פעלו כפי שפעלו ומדוע נענתה ישראל לדרישותיה, הציג בר-לב את הבעייתיות בהפסקת הלחימה בשלב הנוכחי כשצה”ל נמצא בקווים ארוכים ובלתי נוחים להגנה מול צבא עצום, ולפני שהמצרים חטפו מכה ניצחת שתשפיע על מעמדה של ישראל בטווח הארוך: “הם מהמלחמה הזאת צריכים להסיק שלא עוזר כלום, שהם לא יכולים להרוס את ישראל”, אמר. בר-לב המליץ לאשר כמה ימי לחימה נוספים כדי להשלים את הכיתור. ראש הממשלה נעתרה למעשה לבקשת הצבא על בסיס הפרה של  הפסקת האש על ידי המצרים ונתנה לפיקוד העליון של צה”ל חופש פעולה להמשיך בהתקפה לשיפור עמדות בחזית הדרום. נושא ששב ועלה בשיחות בלשכה היה עניין השבויים ודרישת ישראל לחילופי שבויים בהקדם.

 

 

ב-18:03 מסרה ראש הממשלה הודעה בכנסת, בנוכחות נשיא המדינה, על החלטת הממשלה לקבל את החלטת מועצת הביטחון 338 בדבר הפסקת אש. היא סקרה את סעיפי ההחלטה ואת תגובת ישראל להם. בהתייחסה למצב הצבאי אמרה שבזירה הסורית עומדת ישראל בקווים טובים יותר מאלו שבהם עמדה ב-6 באוקטובר, ובחזית המצרית זכו אמנם המצרים להישגים, אך פריצת צה”ל לגדה המערבית של התעלה מעניקה לישראל יתרונות גדולים ומנטרלת את האיום המצרי. היא סקרה את המהלכים המדיניים ואת הסיוע הצבאי האמריקני והדגישה ש”הסכמנו להפסקת האש לא מתוך חולשה, אלא בעיצומה של יזמה ותנופה”. עתה שהמלחמה הגיעה למעשה לסיומה הרשמי נפרצו חומות הריסון שהטילו על עצמם חוגי האופוזיציה, כל עוד נמשכו הקרבות, והחלטת הממשלה זכתה לביקורת נוקבת מפי דובריה (הדיון במליאת כנסת, 23/10/1973 ב-18:00). 

בהמשך אותו היום כבשו כוחות צה”ל את האזור ממערב לתעלת סואץ בחלקה הדרומי והגיעו לפאתי העיר סואץ. בכך ניתק צה”ל את הארמיה השלישית המצרית ממקורות האספקה שלה. כמו כן התייצבו הכוחות על כביש קהיר-סואץ בקילומטר ה-101. המשך הלחימה וההצלחות הצבאיות הישראליות עורר זעם מצדה של ברית המועצות וגם האמריקאים הזעיפו פנים. מחשש מקריסת מעמדה של ארצות הברית בעולם הערבי ומעימות עם הסובייטים, החליט קיסינג’ר לבלום את המתקפה הישראלית. הוא אף פנה למזכ”ל האו”ם ולסובייטים בהצעה לגבש החלטה נוספת במועצת הביטחון שתקרא לצדדים לכבד את הפסקת האש ולקבל משלחת של משקיפים שיפקחו על קיומה. ישראל מצדה עשתה כל מאמץ לשכנע את האמריקאים שתנועותיה הצבאיות נעשו בתגובה להפרה של  הפסקת האש על ידי הערבים, ושהם האשמים בהתמשכות הקרבות. מברקים ברוח זו נשלחו לדיניץ שהעביר את המסר לגנרל סקוקרופט עבור קיסינג’ר ( מברקים ול/2, לו/252, א-4996/5, עמ’ 61, 312). הסובייטים מצדם לקחו את ההצעה צעד אחד רחוק יותר. הם הפעילו לחץ כבד על האמריקאים ברמזם שהם פועלים בשיתוף פעולה עם ישראל, ועשו לכינוס מיידי של מועצת הביטחון כדי לקבל החלטה נוספת על הפסקת אש. הם הוסיפו תביעה מן הצדדים הלוחמים לחזור למקומות שבהם היו בעת קבלת  ההחלטה על הפסקת האש יום קודם, וזו כוונה כמובן לכוחות הישראליים. ישראל התנגדה לסעיף זה בכול תוקף, אך במגעיו של דיניץ עם קיסינג’ר הבהיר הלה שארצות הברית אינה יכולה להתנגד לו ולא תטיל וטו על ההחלטה, אם כי תבהיר שביצוע הנסיגה אינו מעשי (מברקים לו/256, לו/257, א-4996/5, עמ’ 304, 310). כעבור זמן לא רב פנה קיסינג’ר בשמו של ניקסון בתביעה לישראל להפסיק מיד את האש או לפחות את פעולותיה ההתקפיות (מברק לו/258, א-4996/5, עמ’ 300).

התפתחות זו וניסיונה המר של הנהגת ישראל מן הימים האחרונים, הדליק אצלה נורות אדומות. היא חששה שמתפתח דפוס פעולה לפיו המצרים והסובייטים יסכמו את הצעדים הנוחים להם, ולאחר שהאחרונים ישיגו את הסכמת הממשל האמריקני תעמוד ישראל פעם אחר פעם  בפני עובדות מוגמרות ותכתיבים בלתי נוחים לה. גולדה הורתה לדיניץ בשיחת טלפון להעביר לקיסינג’ר שדר שנוסח בנימוס, אם גם בתקיפות רבה. בשדר הבהירה למזכיר המדינה מדוע אין ישראל יכולה להסכים למה שהיא תופשת כתכתיב סובייטי בהסכמה אמריקנית, ואינה מוכנה לדפוס הפעולה שמתפתח לנגד עיניה, ולכן לא תוכל להסכים להסגת כוחותיה לקווי ה-22 באוקטובר (מברק לו/259, א-4996/5, עמ’ 296 – 298).  הנוסח החריף של השדר מעיד על משבר האמון שהחל להתפתח בין גולדה לקיסינג’ר בעקבות נסיעתו של המזכיר למוסקבה ודרך התנהלותו שם. המזכיר מצדו חש בכך ועשה כל מאמץ לרכך את פני הדברים. בשיחתו עם דיניץ ושלו ובשיחה נוספת עם דיניץ בארבע עיניים, חזר וטען בדרכו האופיינית שפני הדברים היו יכולים להיות גרועים בהרבה עבור ישראל ללא התערבותו. הוא דיבר בחום על ביקורו בישראל ועל התרגשותו “מפגישתו עם העם בארץ וחש שנפגש עם עם גדול”. הוא הסביר שההחלטה נובעת מאינטרסים אמריקאים שישרתו בסופו של דבר גם את מדינת ישראל. קיסינג’ר הזכיר את תמיכתו בהמשך המתקפה הישראלית, וטען כי להחלטה אין בעצם משמעות מעשית משום שאינו מצפה מישראל לחזור לקווי ה-22, אלא לכול היותר לעשות מחווה טריטוריאלית קטנה כלשהי, ובלשונו: “הוא בטוח שנוכל למצוא 200 או 300 יארד בלתי חשובים שמהם נוכל לסגת”. (מברקים לו/260, לו/261, א-4996/5, עמ’ 295-292, 290-284). אולם בשיחה טלפונית עם דיניץ דחתה גולדה את ההצעה למחווה סמלי כזה או אחר ונתנה את דברתה: “שאם המצרים יפסיקו לירות, גם אנחנו נפסיק לירות”, כפי שמסר השגריר לקיסינג’ר (מברק לו/264, א-4996/5, עמ’ 276).   

ב-23 באוקטובר קבלה מועצת הביטחון החלטה נוספת, החלטה 339, בדבר הפסקת אש ובה תביעה לחזרה מיידית של הכוחות לעמדות בהן החזיקו ב-22 באוקטובר ושיגור משקיפים לאזור הלחימה לפקח על יישומה.