סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | מרוץ נגד הזמן בצל מחלוקת עם האמריקאים – "שישכח [קיסינג'ר] את התביעות על נסיגה של 300 או 200 מטר לכיוון זה או אחר"

בבוקרו של ה-24 באוקטובר מסר מנכ”ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית במסגרת הדיווחים השגרתיים שלו לדיניץ (עבור האמריקאים) על המצב בחזיתות, שלראשונה מאז תחילת הלחימה “כללית שרר הלילה שקט בחזית המצרית” ועל מצב דומה בחזית הסורית (מברק ול/9, א-4996/5, עמ’ 53). אמנם בהמשך היום עוד התפתחו קרבות קשים בחזית הדרום, אולם ככלל הלכה החזית הצבאית ונרגעה, ולעומתה הלכה החזית המדינית והתקרבה לנקודת רתיחה.

כל שעות הבוקר המוקדמות של ה-24 באוקטובר נמשכו בלשכתה של גולדה מאיר, תחילה בכנסת בירושלים ואחר כך בלשכתה בתל אביב, התייעצויות ודיונים בשאלה האם וכיצד להיענות להחלטת מועצת הביטחון 339. התייעצויות אלו פתחו יומיים של דיונים אינטנסיביים ובמהלכם נמשך המיקוח החריף בין ישראל לממשל האמריקני (יומן לשכת ראש הממשלה,  24.10.73, א-7488/15 ע’ 2 – 45).  הנהגת ישראל בראשות גולדה הציגה עמדות נוקשות ביותר בעניין הנסיגה לקווי ה-22 באוקטובר שמשמעותה המעשית היא הסרת הכיתור מעל הארמיה השלישית. מכיוון שיחידות התחזוקה ומאגרי התחמושת, הדלק והמזון העיקריים של הארמיה נמצאו ממערב לתעלה בחלק שנכבש על ידי צה”ל, משמעות הכיתור היה הפיכתה של הארמיה השלישית האדירה לכוח שאין לו יכולת לחימה מעבר לימים אחדים. ישראל נקטה אפוא בטיעון לפיו באה ההתקדמות הישראלית בעקבות ההפרה המצרית של  הפסקת האש. לכן הורתה גולדה לדיניץ, בשיחת טלפון ב-02:05 לפנות בוקר, שיעביר לקיסינג’ר את המסר שאם המצרים יכבדו את הפסקת האש: “תגיד לו שיש לו מילה שלי שלא יהיה שום דבר”. בו בזמן דחתה ראש הממשלה בהמלצת שר הביטחון כל היענות לתביעותיו של קיסינג’ר למחווה כזה או אחר של נסיגה סמלית מתוך חשש שהדבר ישמש פתח לתביעות רחבות  יותר. “תגיד לו לא!”, אמרה לדיניץ בהחלטיות בשיחת טלפון. לשאלת המשך פעילותו של צה”ל נתנה גולדה הנחייה ברורה – “אם הם לא יורים גם אנחנו לא. בסופו של דבר יש גבול. הממשלה לא יכולה להגיד שקבלה הפסקת אש ויחד עם זה נעים ויורים”, אמרה לראשי הצבא.

 

 

ב-3:30 התכנסה התייעצות בעניין זה בנוכחות: גולדה, דיין, גלילי, הרמטכ”ל, ראש אמ”ן והאלוף יריב, קודמו של זעירא בתפקיד ששימש כעוזר מיוחד לרמטכ”ל לימי המלחמה. גולדה פתחה את הדיון באמירה ברורה: “שישכח [קיסינג’ר] את התביעות על נסיגה של 300 או 200 מטר לכיוון זה או אחר” ודבריה זכו להסכמה כללית. דיין הציע הפסקת אש מ-07:00 והעלה את האפשרות  שהוא יקבע עם ראש משקיפי האו”ם, הגנרל אנציו סילסיו, את הצבת משקיפי האו”ם. אבל בו בזמן הוא גם הבהיר שלאחר מכן יימשכו פעולות מקומיות של צה”ל לשיפור העמדות אם כי ללא הפעלת חיל אוויר וארטילריה. הצעתו של דיין התקבלה ודיניץ הונחה לפעול לקבלת אישור לכך. בשעה שהארמיה השלישית מכותרת, מצב שהוגדר על ידי דיין כ”מאורע היסטורי”, והמצרים משדרים פניקה, שרר בדיון מצב רוח מרומם ואף הוחלפו הלצות בין המשתתפים. כדרכו היה זה גלילי שניסה למתן את ההתלהבות ולהציג את הקשיים המדיניים שבדרך ואת והלחץ האדיר שיופעל קרוב לוודאי על ישראל. דדו סקר את מצב הכוחות הישראלים ודיווח שצה”ל ניתק שניים מתוך שלושת הכבישים שמוליכים מהתעלה לקהיר. הועלו שאלות כמו טיפול באוכלוסייה המקומית בשטחים שכבשה ישראל ושאלת גורל הארמיה השלישית. בסיום הדיון העירו כמה מן המשתתפים הערות לעגניות  על דבריהם של אנשי האופוזיציה בכנסת, כמו על דבריו של אלימלך רימלט מגח”ל שהמדינה ולא הממשלה היא שנצחה במלחמה (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7244/14 ע’ 96 – 102).

 

 

צה”ל המשיך בהתקדמותו בדרום ונשיא מצרים אנואר סאדאת שלח שדרים בהולים לנשיא ניקסון בטענה על המשך ההתקפה הישראלית. הוא ביקש להבטיח אספקה לארמיה השלישית המכותרת ואף לשלוח כוחות אמריקאים וסובייטים כדי להבטיח את קיום הפסקת האש, ובעצם להגן על מצרים מפני הישראלים. הממשל האמריקני הבין עתה שלמעשה הופך כיתורה של הארמיה השלישית את המצרים לתלויה בו ונותן ביד האמריקאים הזדמנות בלתי חוזרת להשפעה רבה על סאדאת בתהליך המדיני שיבוא לאחר המלחמה. לשם ניצול הזדמנות זו היה על הממשל להביא בראש וראשונה לריסונה של ישראל. קיסינג’ר תבע מדיניץ בכעס להעביר לגולדה מסר תקיף ובו דרישה לשים סוף ללחימה לאלתר. דיניץ מסר לגולדה שהאמריקאים שניזונים מן הדיווחים בתקשורת הישראלית על הנעשה בחזית המצרית, ממשיכים בלחץ אגרסיבי על ישראל להפסיק את האש. בה בשעה המשיכו הסובייטים להגביר את איומיהם אם לא תיפסק הלחימה מייד.

ב-16:00 התכנסה התייעצות נוספת לדון בתביעה החד משמעית של קיסינג’ר. בישיבה טענו המשתתפים שהכעס של קיסינג’ר נובע מאי הבנה של המצב כי ישראל רק מגיבה לתוקפנות המצרית. גולדה סיפרה למשתתפי ההתייעצות שסאדאת שלח שדר לאמריקאים ובו בקשה שהם ישלחו צבא להגן על מצרים מפני ישראל, וכי “בכול חמש דקות יש חמישה טלפונים מהבית הלבן ונפתלי [קיסינג’ר] צועק שהוא מאבד את הקרדיביליטי שלו בעיני הנשיא, הפנטגון ועוד”. המשתתפים העלו רעיונות כיצד לשכנע את האמריקאים בנכונותה של הגרסה הישראלית לאירועים כמו שיחה שתנהל גולדה עם השגריר האמריקני קיטינג, הזמנת הנספח הצבאי האמריקני לראות במו עיניו מי מפר את הפסקת האש והפסקת הפעילות האווירית הישראלית. גולדה הבהירה שהיא רוצה שקט מוחלט בגזרה המצרית וגם בגזרה הסורית (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7244/14, ע’ 87 – 95).

הנשיא ניקסון החליט להטיל את מלוא כובד משקלו לזירה ותבע הפסקה של הפעילות ההתקפית הישראלית. השגריר דיניץ זומן לשיחה עם הגנרל אלכסנדר הייג, ראש הסגל בבית הלבן, שנערכה בלשכתו של הנשיא. דיניץ דיווח לגולדה על השיחה עם הייג בשיחת טלפון וגם שלח דיווח מפורט במברק. הייג מסר שהנשיא דורש הפסקה מיידית של הקרבות, וכי אם תמשיך ישראל את פעילותה המלחמתית, תשקול ארה”ב לנתק את עצמה ממנה (dissociating himself from Israel because the things is of very serious nature). בתגובה להסבריו של דיניץ שוחח הייג עם ניקסון, ומסר שהנשיא שמח לשמוע שישראל אינה יוזמת וכי הקרבות הולכים ופוחתים, אך שב לאיים שאם יתברר שלא כך המצב ינקוט הנשיא צעדים מרחיקי לכת כפי שמסר בתחילת השיחה (מברק לו/267, א-4996/5, עמ’ 274-272). המסר החריף של ניקסון נקלט היטב בישראל והועבר למפקדי הצבא שהתבקשו לחדול מכל פעילות.

אחר הצהריים נפגשו ראש הממשלה וראש אמ”ן אלי זעירא עם השגריר האמריקני קיטינג. גולדה מסרה לו שישראל מחויבת להפסקת האש, ורוצה לשמור מכל משמר על ידידותה עם ארצות הברית ועל האמון של הממשל האמריקני בה (סיכום פגישת גולדה – קיטינג, א-7049/25 ע’ 16 – 17). בעקבות הפגישה העביר דיניץ שדר מגולדה לקיסינג’ר ובו חזרה על מה שנמסר לשגריר קיטינג. גולדה אף בקשה באופן אישי ממזכיר המדינה עצה “מה עוד אנו יכולים לעשות כדי לחזק את האמינות שלנו או כדי לתרום להקלת המתיחות [עם האמריקאים]” (מברק לו/268, א-4996/5, עמ’ 271-270). מיד לאחר מכן ערכו ראש הממשלה, ראש אמ”ן והשר גלילי התייעצות קצרה שכונסה כדי לדון בעניין השבויים אבל מטבע הדברים עסקה ביחסים המתוחים עם האמריקאים. גלילי העלה לראשונה מפיו של חיים בר-לב את הרעיון להציע למצרים החלפת שטחים – ישראל תיסוג משטחים שכבשה ממערב לתעלה והמצרים משטחים זהים במזרחה. המשתתפים בפגישה דנו גם במניעת קידומם של טילי נ”מ על ידי המצרים ובהפסקת האש עם סוריה (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7244/14, ע’ 83 – 86). בשעה 19:15 הודיע דיניץ לגולדה בטלפון ש”הרוחות (בעניין היחסים עם הממשל) נרגעו”.

כל אותו זמן לא הייתה ברורה עמדתה של סוריה בעניין הפסקת האש. עמדתה התבררה בהתייעצות נוספת בלשכתה של ראש הממשלה ב-20:45, עם שר החוץ אבן, עם אלון, גלילי הרמטכ”ל, ראש אמ”ן ועם מנכ”ל משרד החוץ אברהם קדרון. אבן מסר שעל פי דברי שגריר ישראל באו”ם, יוסף תקוע, הסורים הודיעו למזכ”ל האו”ם קורט ולדהיים שהם מקבלים את הפסקת האש ומבקשים שמשקיפי האו”ם יתייצבו בקו הכוחות החדש כדי לפקח עליה. רוח הדברים בדיון הייתה שיש להיענות לבקשתם של הסורים והוחלט להנחות את תקוע ברוח זו. באשר למצב בחזית הדרום הסביר הרמטכ”ל שצה”ל ימנע כל העברה של אספקת מים ומזון לארמיה השלישית. זו תוכל להחזיק מעמד שלושה ארבעה ימים לכול היותר. אחר כך יביא הדבר, להערכתו, לנכונותן של יחידות שלמות מתוכה לצאת ללא נשק לכיוון קהיר, מהלך שצה”ל יאפשר, או לחילופין יביא הלחץ לכניעה של בודדים (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7244/14, ע’ 77 – 81).

ב-22:00 התכנסה הממשלה לדון בסוגיות האלו. הרמטכ”ל סקר את מצב הפסקת האש ואת פריסת הכוחות בחזית הדרומית עד למבואות העיר סואץ, אליה לא נכנסו כוחות צה”ל לפי שעה מחשש לאבדות רבות. הוא סיפר על האבדות הכבדות שספג הצבא המצרי עד כה וכי זה תוגבר ביחידות לוביות ומרוקניות. הוא סקר את כמויות השלל והעריך ש”יש סיכוי סביר שנוכל להקים דיוויזיה עם ציוד רוסי”, ובה 400-300 טנקים. שר החוץ אבן חזר על ההחלטה בדבר  מימוש הפסקת האש עם סוריה כפי שסוכם בהתייעצות. התפתח דיון האם  תוכל ישראל למנוע אספקת מזון לארמיה השלישית. דיין הציע שגישת הממשלה לשאלת הארמיה השלישית תהיה שישראל תאפשר את יציאתם של חיילי הארמיה ללא נשק ממזרח התעלה למערבה. “לא שהאוכל יבוא אליהם אלא שהם יבואו אל האוכל”, אמר. אסור לאפשר מעבר אספקה לארמיה השלישית, אמר דיין, כי אזי תהפוך זו שוב לכוח לוחם. התקיים דיון בשאלת השבויים ובאשר להצבת משקיפי האו”ם ולטענות שישראל מעכבת את פריסתם. שרים אחדים העלו את הדרישה שהפסקת האש תכלול תנאי שהמצרים לא יזיזו  טילי נ”מ, כדי לא לחזור על המקרה של אוגוסט 1970 (הסכם הפסקת האש בתעלת סואץ שהמצרים הפרו אותו וקידמו סוללות טילי נ”מ לקרבת תעלת סואץ). הממשלה קבלה כמה החלטות ובמרכזן לאפשר את יציאת הארמיה השלישית ללא נשק אל מעבר לשטח המוחזק בידי צה”ל, וכי כוחות צה”ל לא ייסוגו מן העמדות הנוכחיות (ישיבת הממשלה, 24/10/1973, ב-21:30).

בשעות הלילה התברר שברית המועצות הגיבה בחריפות רבה להמשך הקרבות. הסובייטים חששו שהמשך המלחמה וההצלחות הצבאיות הישראליות יביאו לקריסת המשטרים בני חסותם במצרים ובסוריה או לכל הפחות להחלשה משמעותית בהשפעתם עליהם, והחליטו שלא לחסוך במאמצים לשים לה קץ, והפעם באופן סופי. הם הגישו למועצת הביטחון הצעת החלטה ובה סעיפים כגון גינוי לישראל והצבת כוחות בין לאומים שיפקחו על הפסקת האש. קיסינג’ר שדיווח על כך לדיניץ, מסר שארצו תטיל וטו על סעיפים אלו. לאחר שדיניץ שיבח את עמדתו אמר מזכיר המדינה בצחוק שלא נעדרה ממנו עקיצה לישראל: “חשבתי שאולי תרצו שיבוא איזה צבא קונגולזי מאלה שאתם הדרכתם אותם…” (מברק לו/274, א-4996/5, עמ’ 254). אלא שהסובייטים לא הסתפקו בכך. במכתב ששלח נשיא ברית המועצות לאוניד ברז’נייב לנשיא ניקסון בליל ה-24 באוקטובר (25 בבוקר על פי שעון ישראל) חזר על הצעה שכבר נשמעה על ידם להציב באזור כוחות משותפים סובייטים – אמריקנים כדי לכפות את ביצוע החלטות מועצת הביטחון, ורמז שאם לא כן תשקול ברית המועצות פעולה צבאית חד צדדית כדי להביא ליישום ההחלטה. בצעד חסר תקדים ובלתי מקובל ביחסים הבין-לאומיים מסרו האמריקאים העתק של המכתב ששלח ברז’נייב לדיניץ, וזה שלח אותו ללשכתה של גולדה (מברק לו/276, א-4996/5, עמ’ 251- 253). באמצעות דיניץ העבירו האמריקאים לישראל את המסר שבכוונת ניקסון לשלול בתשובתו לברז’נייב הן את ההצעה הסובייטית והן פעולה חד צדדית מצדם, ולאיים כי פעולה כזו עלולה להוביל לתוצאה שחומרתה בל תשוער. כמו כן כינס הנשיא ניקסון בדחיפות את “המועצה לביטחון לאומי”. על פניו נראה שהאיגרת הסובייטית והרמזים הכלולים בה על אפשרות של התערבות צבאית למען מצרים, ומנגד העמדת הכוחות המזוינים האמריקאים בכוננות גבוהה, כולל יחידות הנשק הגרעיני, ותגבור כוחות הצי השישי בים התיכון הביאו את סכנת ההתנגשות הגרעינית הבין-מעצמותית לנקודת שיא חסר תקדים מאז פרצו הקרבות.