סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | על סף משבר כלל עולמי ועימות בין מעצמתי – " אני צריכה לומר לו [לניקסון] שיסתכן מול ברית המועצות או לא"

ב-09:10 דיווח דיניץ לגולדה שהאמריקאים “מתחילים להזיז כוחות, מזיזים אוניות מלחמה ומטוסים, שמים דיביזיות של צנחנים במצב הכן” וצעדים נוספים. “בתוך מספר שעות הרוסים ידעו זאת מהאזנה”, הוסיף דיניץ.

המצב הבינלאומי החמור שנוצר בבוקר ה-25 באוקטובר הביא להגברת הלחץ האמריקני על ישראל. ישראל הועמדה בפני ברירה חדה – להסכים  לחזרה לקווי ה-22 באוקטובר או להסתכן בהתערבות סובייטית ובסכנה לשלום העולם כולו. האמריקאים הודיעו שלא ישלחו כוחות למזרח התיכון למרות בקשתו של  סאדאת, אבל הבהירו לישראל שהם תומכים עתה בדרישה הסובייטית לנסיגה ולא יכנסו לעימות עם הסובייטים סביב שאלת האספקה לארמיה השלישית. בניסיון להתגבר על המתח עם האמריקאים הציעה ישראל שני פתרונות חלופיים: חילופי שטחים עם המצרים – הכוחות הישראלים יחזרו למזרח התעלה והמצרים למערבה עם שטח מפורז ביניהם, או מתן אפשרות ליחידות הארמיה השלישית לחבור ללא נשק לכוחות המצריים בחלק המערבי של התעלה. אולם בשיחת טלפון עם גולדה ב-05:40 לפנות בוקר מסר השגריר דיניץ שקיסינג’ר חושב שהצעות אלו לא יהיו מקובלות על ברית המועצות ובכול מקרה בקרוב תדון בכך “המועצה לביטחון לאומי” האמריקאית. הוא חזר על הדברים במברק אל גזית (ראו: מברק לו/278, א-4996/5 ע’ 248). 

נושאים אלה נדונו בישיבת הממשלה שהתכנסה בשעה 06:00 בבוקר. בישיבה חזרה ראש הממשלה על הצעתה של ישראל לחילופי כוחות עם שטח מפורז ואמרה: “אנחנו מדברים על אזור מפורז, נניח 10 קילומטרים מכל צד, כלומר 20 קילומטרים בין הצבאות, והתעלה באמצע. ואם ירצו – יפתחו את התעלה, לנו לא אכפת”. גולדה מסרה שצמרת הממשל האמריקני דנה כרגע בהצעה זו. שר הביטחון, הרמטכ”ל ושרים נוספים  התנגדו לנסיגה לקווי ה-22 באוקטובר בטענות שזו תביא לפגיעה מורלית קשה בחיילים ששלמו מחיר כה יקר כדי להגיע לעמדות בהן נמצא צה”ל עתה. הנסיגה גם תעמיד את ישראל במצב בלתי נוח בעליל לקראת המשך לחימה אפשרי. “גם הקו שאנחנו נמצאים בו עכשיו איננו נוקאאוט”, אמר שר הביטחון והוסיף: “את המכה הסופית לא נתנו להם כי הייתה הפסקת אש”. הרמטכ”ל דיבר במרירות רבה על המצב שבו יש למצרים “תנאים נפלאים של ניהול מלחמה. כל זמן שמצליחים – הכול בסדר; כאשר אתה מפסיד – עוצרים את המלחמה”. את האפשרות של נסיגה לקווי ה-22 באוקטובר והסרת הכיתור מעל הארמיה השלישית הגדיר דדו: “זה גובל בקטסטרופה שאנחנו לא נוכל לעמוד בה”. לדבריו יצור צעד כזה מצב שבו ראש הגשר הישראלי הצר ימצא את עצמו מאוים משני צדדיו על ידי שתי ארמיות מצריות שיזכו לתגבור וישובו ליכולת לחימה מלאה.

גולדה וממשלתה ניצבו בפני דילמה קשה ובישיבה שררה אווירה של מבוכה ותחושה של כמעט חוסר מוצא. בדברי השרים ניכר חשש גדול ביותר מהתייצבות כוח סובייטי גדול בגבולות ישראל. השר שמעון פרס קרא לעשות כל מאמץ כדי למנוע מכוחות סובייטיים להגיע לאזור. בתשובה לדבריו של משה קול שיתכן שכל האיום בהתערבות סובייטית הוא “בלוף”, אמרה ראש הממשלה: “אני צריכה לומר לו [לניקסון] שיסתכן מול ברית המועצות או לא. אני לא יכולה להגיד… שזה אולי בלוף. זו הדילמה”. ראש הממשלה אמנם לקחה בחשבון שהאפשרות של התערבות סובייטית אינה מוצקה, וכי האיום במלחמה עולמית שתסכן את שלום כל העולם אין לו אחיזה אמיתית במציאות, כפי שאכן התברר לימים, אולם היה עליה  להביא בחשבון גם את האפשרות שמדובר באיום אמיתי.

לקראת סוף הישיבה שוחחה גולדה בטלפון שוב עם השגריר דיניץ. הוא מסר לה את נוסח התשובה האמריקנית התקיפה של ניקסון לאגרתו של ברז’נייב ודיווח שהאמריקאים מניעים כוחות גדולים לאזור הים התיכון והעמידו דיביזיות של צנחנים במצב הכן. מהלכים אלה מצביעים על עמידה נחושה של ארצות הברית לצד ישראל מול האיום הסובייטי. גולדה שבחה את העמידה הנחושה של ארצות הברית לצד ישראל, דבר שהביא לשיפור גדול באווירה ששררה בישיבה. היא שיתפה את השרים בידיעה שניקסון והאחרים לא דנו כלל בהצעה הישראלית והישיבה התפזרה ללא החלטה (הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה, 25/10/1973 בשעה 06:00).

מאוחר יותר מסר דיניץ שהאמריקאים החליטו שלא להעביר את הצעתה של ממשלת ישראל לחילופי שטחים לסובייטים מפני שאין הזמן מתאים להצעות מסובכות, ומפני “שממילא אין סיכוי שהיו [הסובייטים] מקבלים את הצעתנו” (מברק לו/285, א-4996/5 ע’ 242).  בתום ישיבת הממשלה קבלה ראש הממשלה בלשכתה את נוסח המכתב ששלח ניקסון לברז’נייב (מברק לו/280, א-4996/5 ע’ 244 – 246).

כל אותו זמן שיחקו האמריקאים מעין משחק כפול. מחד תבע קיסינג’ר נסיגה ישראלית חלקית ומאידך מסר דיניץ לגולדה שקיסינג’ר ביקש הערכה כמה זמן דרוש לישראל כדי לחסל את הארמיה השלישית לפני שההתערבות הסובייטית תעמיד את האזור במצב חדש. הוא העריך שאם הסובייטים יחליטו להתערב, הרי שהמצרים יתקפו למחרת היום ויום לאחר מכן יכנסו הסובייטים למערכה (מברק לו/283, א-7050/30 ע’ 72 – 76). 

אלא שהאיומים הסובייטיים והחשש מעימות עולמי בין מעצמתי עשו את שלהם. גם  שדרים שהעביר סאדאת לאמריקאים בדבר נכונותו לאמץ את עמדת האמריקאים בשאלת הכוח הבינלאומי, שכנעו  את קיסינג’ר שמצרים קשרה את גורלה במדיניות האמריקנית. קיסינג’ר דרש מישראל תשובה מיידית בעניין הסכמתה להצבת כוח בינלאומי. כמו כן העלה מזכיר המדינה לראשונה את שאלת האספקה לארמיה השלישית, ושאל אם ישראל תוכל למצוא פתרון שיאפשר העברת אספקה לא צבאית לארמיה באמצעות האו”ם. מאוחר יותר העביר דיניץ שדר מקיסינג’ר לגולדה ובו כתב שניקסון הוא זה שתמך בסעיף שמדבר על נסיגה לקווי ה-22 באוקטובר, וכי נוכח סכנת העימות הבין מעצמתי המתפתח לא ניתן לפעול אחרת (מברק לו/287, א-4996/5 ע’ 236 – 238). ישראל הסכימה להצבת כוח בינלאומי, אך התנגדה להכללת משקיפים מברית המועצות ולנסיגה אל קווי 22 באוקטובר. בתשובתה לקיסינג’ר הביעה גולדה הערכה לעמידתה של ארצות הברית מול מהלכי ברית המועצות. גולדה הביעה את צערה על חוסר יכולתה של ארצות הברית להתנגד לחזרה לקווי ה-22 באוקטובר, וכתבה שממילא מקומם המדויק של קווים אלו אינו דבר מוחלט אלא נתון לפרשנות ולדיונים בין הצדדים (מברק לו/288, א-4996/5 ע’ 232 – 234). האמריקאים הבטיחו ששגרירם באו”ם סקאלי ידגיש את הנקודה הזו.

 

 

הסיום הקרוב של המלחמה הציף ביתר שאת גם את היחסים העכורים בפיקוד הצבא בגזרה הדרומית. מזכירה הצבאי של ראש הממשלה מסר בלשכה שדדו ודיין החליטו ששמואל גונן (גורודיש) אלוף פיקוד הדרום אינו יכול להישאר עוד בתפקידו וכי הם מחפשים לו מחליף. אחר כך אמר תא”ל ליאור שבר-לב ודדו דורשים את הדחתו של אריק שרון מפיקוד על אוגדה 143: “הוא מחבל בעבודת הפיקוד”, אמר והוסיף “שר הביטחון פוחד פחד מוות בקונסטלציה הנוכחית”, שבה מנהיגי הליכוד בגין ורימלט נתנו לשרון גיבוי ואף טענו שמפקדים אחרים זוכים לפרסום רב משלו. גולדה שוחחה עם דיין שטען שהרמטכ”ל אכן פנה אליו בעניין שרון וטען שעוקפים אותו והוסיף “אולי אני צריך להסיק מסקנות”. דיין דחה הן את הרמז של דדו והן את הדרישה להדיח את שרון, והבטיח לעשות סדר לאחר המלחמה. אולם גולדה לא ויתרה: “איך מתפטרים מאריק בלי רעידת אדמה?” שאלה והוסיפה: “צריך להזהיר את המפקדים בצבא, לא יכול להיות שהמפקדים יעסקו בתוך האש ב-Public Relations”.

ב-21:15 נפגשו ראש הממשלה וגלילי עם חיים בר-לב שביקש לסיים את תפקידו ולחזור לממשלה. בר-לב העריך שמבחינה צבאית ההתערבות הסובייטית לא תהווה איום משמעותי על הישגי ישראל בטווח הקרוב. כדי להדוף את ישראל לקווי ה-22 באוקטובר הם יזדקקו להרבה טנקים ומטוסים ולא סביר שהם ישלחו כלי נשק כאלו למזרח התיכון, ובוודאי שלא בימים הקרובים. “אפילו אם הרוסים ייקחו צוותות וישלחו אותם למצרים ויתנו להם טנקים מצריים, נסתדר אתם”, אמר בר-לב. בר-לב המליץ שלא להיכנע לתביעה לסגת  לקווי ה-22 באוקטובר. הוא חשב שישראל צריכה לטעון שעוד לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה הגיעו הכוחות הקדמיים של צה”ל לקווים שבהם הם מחזיקים כעת. למעשה רק החבירה אליהם של כוחות גדולים יותר נעשתה לאחר מכן, וגם זה בתגובה להפרות המצרים את הפסקת האש. בר-לב העריך שלארמיה השלישית יש מזון ותחמושת ליום אחד בלבד, אך הפתיע בהצעתו להשאיר אותם במקומם ולאפשר העברת מים ומזון אליהם כשהם במצב של חוסר יכולת לחימה “כי אם הם יצאו, יתנו להם טנקים חדשים”.

היום הסתיים בדיון הלשכה בשאלה האם לאפשר העברה של תרופות לכוח המצרי המכותר. בשעות הצהריים כתב גזית לדיניץ שישראל הסכימה להעברת תרופות לבית החולים בעיר המכותרת סואץ, אך סירבה לאשר את העברתן במסוק  לארמיה השלישית (מברק ול/23, א-4996/5, ע’ 24). עתה סיפר ליאור ששיירה ובה 12 משאיות של הצלב האדום נושאות תרופות ופלזמה עבור הארמיה השלישית והעיר סואץ נעצרה בדרכה. ליאור אמר שהרמטכ”ל ושר הביטחון ממליצים שלא להעביר את התרופות עד שלא נקבל את רשימת השבויים הישראליים ועד שלא יתאפשר לצלב האדום לבקרם. אולם ראש הממשלה החליטה בניגוד לדעתם ואמרה: “אני לא יכולה לעמוד מול העולם שאנו לא מאשרים העברת תרופות… לא נוכל לעמוד בזה אפילו נגד הקהל שלנו” (יומן לשכת ראש הממשלה, 25.10.73, א-7488/7 ע’ 2 – 30). 

בשעות אחר הצהריים, שעון וושינגטון, התברר שהעמדה האמריקנית הנוקשה כלפי ברית המועצות עשתה את שלה. באותו יום קיבלה מועצת הביטחון החלטה נוספת, 340, ובה, מלבד הסעיפים שנכללו בהחלטה הקודמת ובכלל זה דרישה לחזרה לקווי 22 באוקטובר, כלולה גם החלטה על הקמת כוח חירום של האו”ם שיפקח על יישומה. אך בניגוד לדרישה המקורית של הסובייטים לא ישרתו בכוח כוחות אמריקניים וסובייטים, ולא כוחות מצבאות של מדינות שהן חברות קבועות במועצת הביטחון. החלטה זו שמה קץ למשבר העולמי והכוננות בצבא האמריקני רפתה. החלטה 340 שקיבלה את תמיכת ארצות הברית נתפסת בהיסטוריוגרפיה כסיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים.