סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | תחילת שיחות עם המצרים בעיצומו של משבר עמוק – "לא נוכל שלוש פעמים ביום לעמוד במשבר אמון עם האמריקאים"

כל שעות הבוקר המוקדמות של ה-27 באוקטובר נמשכו בלשכת ראש הממשלה הדיונים המתוחים שקיים קבינט המלחמה בהשתתפות הרמטכ”ל, ראש אמ”ן וראש המוסד בעניין הדרישה האמריקנית לאפשר העברת אספקה לארמיה השלישית, כשכל אותו הזמן סיכל צה”ל ניסיונות של צבא מצרים להעביר אספקה אל הארמיה הנצורה. האמריקאים תבעו מישראל לספק תשובה לדרישתם עד שעה 14:00 (שעון ישראל) וצירפו הבהרה של הנשיא ניקסון שלא יאפשר לישראל להשמיד את הארמיה השלישית וכי ארצות הברית לא תניח לישראל לתמרן אותה לעימות צבאי עם הסובייטים. אם לא תיאות ישראל להיכנע לדרישה האמריקנית, תיאלץ ארצות הברית להצביע נגדה באו”ם ולתמוך בהחלטות הקוראות לחזרה לקווי ה-22 באוקטובר, שלה התנגדה ישראל בכל תוקף, קבע קיסינג’ר בשמו של ניקסון. בלשכת ראש הממשלה הועלו הצעות פשרה שונות כמו ההצעה לאפשר לחיילי הארמיה לסגת עם רכבם ונשקם האישי, לאפשר העברת מים ופלסמה, הוצאה של הפצועים וכיוצא באלו הצעות.

בדיונים בלשכת ראש הממשלה שרר תסכול רב ועלו טענות קשות לגבי עמדותיו הקשוחות, שלא לומר עוינות, של מזכיר המדינה קיסינג’ר. תסכול זה בלט במיוחד בדברי ראש הממשלה גולדה מאיר: “הוא מתחיל לעשות עלי רושם של איש נורא לא רציני. מה הוא באמת רוצה מאתנו?”, אמרה גולדה בכעס רב בשעה-00:45. הדוברים העלו את האפשרות שיתכן שאנשי צבא רוסיים נמצאים בשטח המכותר וזו הסיבה ללחץ הגדול מצד האמריקאים. כמו כן עלתה ההשערה שהאמריקאים לוחצים משום שהם רוצים להביא להפסקת אמברגו הנפט, ו”רוצים להוכיח לערבים שהם הגורם היכול להביא להסדר במזרח התיכון”. מכאן התפנית המאכזבת במדיניותם כלפי ישראל, פרשו ב-02:05 משה דיין וישראל גלילי. בלשכה התגבשה הדעה שיש להציע לאמריקאים שישראל תיכנס באופן מיידי למשא ומתן עם המצרים כדי להביא לפתרון מכובד של הבעיה. השגריר דיניץ שטח בפני מזכיר המדינה את הצעת ישראל להיכנס מיד למשא ומתן עם מצרים כדי “למצוא פתרון מכובד לבעיה”. (ראו מברק לו/312). אולם קיסינג’ר הגיב על כך בלעג והמשיך לתבוע “אספקה ופתיחת הדרך”, “כלומר חזרתנו למצב של ה-22 באוקטובר”, כפי שהבין זאת  דיין.

כל הלילה נמשכו גם המגעים בין וושינגטון למוסקבה בעניין המשבר המתפתח. בסביבות השעה 04:00 בבוקר מסר קיסינג’ר לדיניץ שברז’נייב, מזכיר המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות שלח שדר קשוח לאמריקאים, אותו העבירו במלואו לדיניץ ששלח אותו ללשכת ראש הממשלה. בשדר האשים ברז’נייב מפי סאדאת את ישראל בהפרה גסה של הפסקת האש וטען שבקשתו של סאדאת לאפשר אספקה לא צבאית לארמיה השלישית לא נענתה. בלשון מאיימת טען המנהיג הסובייטי כי צעדי ישראל מסכנים את שלום העולם ואת יוקרתן של המעצמות הגדולות, והאשים את ארצות הברית כי הצעדים הצבאים שנקטה והעמדת הצבא האמריקני בכוננות ללא צורך, הם שמאפשרים לישראל להמשיך במדיניותה ההרפתקנית. הוא תבע מן האמריקאים לדאוג באופן מיידי להפסקת התוקפנות הישראלית ולהעברת אספקה לארמיה השלישית (ראו מברק לו/317) (ראו גם: בעיית האספקה לארמיה השלישית – האמריקאים ואיום האספקה לארמיה השלישית, 28-24 באוקטובר 1973, א-7023/1 ע’ 44 – 48).

ב-08:15 לקראת ההכרעה בישיבת הממשלה התכנס הקבינט להתייעצות מקדימה כדי לדון בדרישה האמריקאית. דיין סקר את המצב ואת הדרישות שיש להציג לאמריקאים אם תקבל הממשלה את תביעתם. בחדר שררה אווירה קשה ותחושה שהישגי המלחמה שגבו מחיר כה יקר עומדים לרדת לטמיון. בייחוד ניכר הדבר בדברי גולדה מאיר שביטאה תסכול רב ומרירות נפש: “במצב עניינים זה יכול להיות שהאמריקאים רוצים שבעוד שלושה חודשים נמצא בגבולות 1967”, אמרה. היא אמרה לנוכחים בפגישה שלמעשה אין לישראל ברירה אלא להיענות לדרישה האמריקאית והניחה שדרישה זו אינה סוף פסוק ובעקבותיה תבוא דרישה לחזור לקווי ה-22 באוקטובר. מן הדיון עולה שגולדה הכתיבה לדיניץ שדר עבור קיסינג’ר שנוסח בתקיפות רבה (ראו להלן). ניכר היה שמשתתפי הדיון  מחפשים דרך לרצות את האמריקאים אך בד בבד למנוע בכל מחיר נסיגה אל קווי ה-22 באוקטובר. הנוכחים בדיון הביעו נכונות להסכים להעברה מוגבלת של מים מזון וציוד רפואי לארמיה השלישית לתקופה הקרובה, לפי הצעת הרמטכ”ל ל-48 שעות, ולדרוש כניסה מיידית למשא ומתן עם האמריקאים או המצרים על הסדרי הפסקת האש על כל היבטיה – שבויים, נפט, קווי הפסקת האש ועוד. משתתפי ההתייעצות פסלו את הצעת  סאדאת לנסיגה לקווי ה-22 באוקטובר תמורת חילופי שבויים וחזרו על התביעה הישראלית לחילופי שבויים מיידיים ללא כל תנאים. הדוברים העלו השערה שקיימים סעיפים סודיים בהסכם בין קיסינג’ר לברז’נייב שישראל אינה יודעת עליהם (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7046/8, ע’ 389 – 409).

ב-10:00 התכנסה הממשלה כדי לדון בהתפתחויות הצבאיות והמדיניות. בתחילת הישיבה סקרה ראש הממשלה את  ההתפתחויות בנוגע לשאלת הארמיה השלישית. היא דיווחה  על הדרישה, ולמעשה האולטימטום, שהעמיד קיסינג’ר בפני ישראל להציג עד השעה 14:00 את תשובתה בעניין הארמיה השלישית. גולדה העריכה שהוא נתון לאיום סובייטי שאם לא תיענה ישראל יעבירו הם את האספקה בכוחות עצמם. האווירה בחדר הישיבות הייתה כבדה. גולדה קראה באזני השרים שדר חריף שהכתיבה לדיניץ עבור קיסינג’ר. השדר נוסח בשפה תקיפה מאוד ובו האשימה גולדה את האמריקאים שמדיניות המעצמות הגדולות נועדה לאפשר למצרים להכריז על ניצחון כתוצאה מתוקפנותם. בהמשך השדר, שניכר בו כעסה העצום, כתבה גולדה:

There is only one thing that nobody can prevent us from doing and that is to proclaim the truth of the situation – that Israel has been punished not for its deeds, but because of its size and because it is on its own.

במהלך הישיבה, בשעה שהמשבר נראה כנתון במבוי סתום, נקראה ראש הממשלה לשיחת טלפון עם השגריר דיניץ. דיניץ סיפר שמסר את השדר למזכיר המדינה והלה ביקש לדחות את ישיבת הממשלה כדי שיספיק להעבירו  לנשיא ניקסון וזה ימסור את תשובתו עד לשעה 14:00 (שעון ישראל). אולם בשיחה הסתמן גם מפנה מפתיע במשבר סביב האספקה לארמיה השלישית. הסתבר שקיסינג’ר בכל זאת העביר למצרים את הצעת ישראל לקיום שיחות, וחאפז איסמעיל, יועצו הבכיר של סאדאת, השיב שמצרים מוכנה לקיים פגישה של נציגים צבאיים משני הצדדים בדרגת אלוף בשעה 15:00 בקילומטר ה-101 על כביש סואץ-קהיר, תחת פיקוח משקיפי האו”ם. איסמעיל מסר לקיסינג’ר שמטרת הפגישה בעיני המצרים היא דיון ביישום האלמנטים הצבאיים של החלטות מועצת הביטחון בדבר הפסקת אש. המצרים דרשו שתוכרז הפסקת אש בשעה 13:00. מצרים העמידה כתנאי לקיום הפגישה הסכמה ישראלית להעברת שיירת אספקה בלתי צבאית לארמיה השלישית שתגיע ליעדה בשעה שבה תתחיל הפגישה (ראו גם: מברק לו/318, א-4996/6 ע’ 576). דיניץ אמר שקיסינג’ר מגדיר את ההסכמה המצרית “כנס” וממש מתחנן שישראל תסכים לקיום הפגישה ולא תתעקש על עניין שיירת האספקה שהיא לא יותר ממחווה חד פעמי של רצון טוב (ראו גם: מברק לו/319, א-4996/6 ע’ 577).

כצפוי עסק  הדיון בממשלה מעתה ואילך בעיקר בשאלה של העברת שיירת האספקה. מה יהיה היקפה ואילו סוגי אספקה יכללו בה? שאלו שרים כשברקע עמד כל הזמן העימות המדיני הקשה הצפוי עם האמריקאים אם תשיב ישראל בשלילה. אחר כך החל דיון מקדים לקראת הפגישה עם המצרים. דיין הציע מסגרת להסכם הפרדה בין שני הצבאות – ישראל ממזרח לתעלה והמצרים ממערב לה כשאזור הפרדה מפורז חוצץ ביניהם. דדו אמר שזו הצעה מצוינת עבור ישראל אך העריך שהמצרים לא יקבלו אותה והציע להכין לה מראש חלופות. לשרים כמו ספיר וגלילי שטענו שהדיון מוקדם מדי, השיבה גולדה שהיא מצדדת בהבאת הצעה כזו לפגישה בהנחה שזו לא תהיה הפגישה האחרונה, משום שישיבה בקווים הנוכחיים אינה נוחה לישראל ויש להתחיל לחפש פתרון כבר עתה. בסיום הישיבה הוחלט רשמית לקבל את ההצעה לפגישה ולאשר את מעבר שיירת האספקה. הוחלט שנציג ישראל לשיחות יציג את הצעת דיין, לפיה ייסוגו כוחות ישראל לצד המזרחי של התעלה והמצרים לצד המערבי עם אזור מפורז בן 10 ק”מ מכל צד. כמו כן הוחלט לדרוש חילופי שבויים ושיט חופשי במפרץ סואץ ובמצרי באב אל-מנדב שנחסמו על ידי הצי המצרי בתחילת המלחמה. הנציג הישראלי לא יהיה מוסמך לדון בדרישת מועצת הביטחון לנסיגה לקווי ה-22 באוקטובר, החליטה הממשלה (הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה, 27/10/1973 ב-10:00).

מיד בתום ישיבת הממשלה בשעה 12:10 כינסה גולדה התייעצות נוספת  עם דיין, גלילי, הרמטכ”ל ואהרון יריב שנקבע כנציגה של ישראל לפגישה עם אנשי צבא המצרים. בהתייעצות הודרך יריב באשר לעמדות שעליו להציג בפני המצרים ובאשר לטקטיקה שבה עליו לנקוט. ברוח ההחלטות שהתקבלו בישיבת הממשלה הונחה יריב להתמקד בנושא העברת האספקה לארמיה המכותרת ולהימנע מכניסה לדיון מהותי על נסיגה לקווי ה-22 באוקטובר, גם אם הנציג המצרי יעלה זאת. גולדה אמרה שהיא מסכימה עם גישה זו אך צריך למצוא את הדרך לדון על הכול ולהגיש הצעה “שפותרת לא דבר מהיום למחר, אלא את הבעיות עד שיהיה שלום – אנו מוכנים ללכת מיד גם לשלום”, אמרה. היא הציעה לקבוע מנגנון להמשך ההידברות בין הממשלות ולא להסתפק בפגישה אחת. יריב הונחה גם להתעקש על עניין חילופי השבויים (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-7046/8, ע’ 411 – 417).

 

 

ההחלטה הישראלית שיפרה באחת את האווירה במגעים בין ישראל לאמריקאים. במברק מוושינגטון דיווח דיניץ בשעות אחר הצהריים (שעון וושינגטון) כי שוחח עם לאונרד גרמנט, יועצו המיוחד של הנשיא ניקסון ומהאנשים המקורבים אליו ביותר, ש”שמח [גרמנט] ללמוד בינתיים שמערכת היחסים בינינו חזרה לתקנה” (למשל: מברק לו/325, א-4996/6 ע’ 567).

בשעה 15:00 הגיע יריב לנקודת המפגש המתוכננת אך לא מצא בה את הנציג המצרי. גם שיירת האספקה התעכבה. מהדיווחים בלשכה התברר שהתיאום עם משקיפי האו”ם בעניין הזה לקה בחסר וכי מדובר בתקלה חמורה של צה”ל. למחרת דיווח יריב על השתלשלות העניינים והדיווח הועבר לשגרירות בוושינגטון לידיעת האמריקאים (מברק לו/51, א-4996/6 ע’ 151). בשיחת טלפון בין גולדה לבין קיסינג’ר הסבירה לו ראש הממשלה את מהות התקלה והוחלט לדחות את הפגישה לשעה 06:00 בבוקר למחרת. אולם המצרים דרשו לקיים את הפגישה עוד באותו הלילה ב-22:00 ואחר כך שינו דרישתם  לחצות הלילה.

בשעה-19:20 התכנסה התייעצות נוספת בלשכה לשם דיון בשיבוש שחל בפגישה עם הקצין המצרי. גולדה מסרה לנוכחים שקיסינג’ר לוחץ על ישראל להיענות לדרישה המצרית. הוא טוען שבממשל האמריקאי מאשימים את ישראל בדחיית הפגישה ובמניעת שיירת האספקה, וכי יש בגופי הממשל הלכי רוח אנטי ישראליים. מזכיר המדינה דיווח לה כי עולות הצעות, בניגוד לדעתו, שהאמריקאים יעבירו בעצמם באופן ישיר את האספקה לארמיה השלישית. יש אף “חבר’ה שמתחילים לחשוב איך לעשות לנו צרות בקשר לרכבת האווירית”, מסרה גולדה מפי קיסינג’ר. גולדה הביע כעס רב על התקלה בתיאום עם משקיפי האו”ם אך הציעה להתמקד בעתיד. הרמטכ”ל ושר הביטחון הביעו הסכמה לקיום הפגישה בחצות הלילה חרף אי הנוחות הרבה הכרוכה בעניין והסכנה בקיום פגישה כזו בלילה חשוך באזור לוחמה. הישיבה הסתיימה בדיווח ששיירות האספקה כבר יצאו לדרכן (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות: א-3046/8, ע’ 377 – 387).

לאחר הישיבה טען המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, ישראל ליאור בלשכה כי ביצוע הדברים ייקח זמן רב לאור מורכבותם וספק אם הפגישה תתקיים בזמן. גולדה המותשת מלילה ללא שינה ויום גדוש דיונים, שתבעו ממנה אנרגיה רבה ומהפכים רגשיים תכופים, דרשה לעמוד בסיכומים: “לא נוכל שלוש פעמים ביום לעמוד במשבר אמון עם האמריקאים”, אמרה. אלא שליאור התעקש שהקשיים אמיתיים והוסיף שיש “התנגשות בין הדרג המדיני ודרגי השדה” (יומן לשכת ראש הממשלה,  27/10/73, א-7488/17 ע’ 2 – 45). 

דיניץ נפגש עם קיסינג’ר ודיווח לו כי הפגישה ומעבר השיירה יבוצעו כמתוכנן. הוא הדגיש שוב עד כמה חשוב עניין חילופי השבויים בישראל בכלל ובעיני ראש הממשלה בפרט: “מאות משפחות מתהלכות בארץ מבלי לדעת גורל יקיריהם”, אמר השגריר למזכיר המדינה, והוסיף כי לכשתתפרסם למחרת הג’סטה הישראלית כלפי הארמיה השלישית מבלי שנפתרה בעיית השבויים, חוששת גולדה “למרד ציבורי בשאלה זו”. קיסינג’ר השיב שהוא מודע לעניין וכי לא ישקוט עד שעניין השבויים יבוא על פתרונו. הוא הכחיש מכול וכול את הידיעה לפיה תיפסק הרכבת האווירית והתחייב כי זו תמשך עד שתוחלף ברכבת ימית (מברק לו/326, א-4996/6 ע’ 565).