סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | אחרית דבר – הכנות לנסיעת ראש הממשלה לארצות הברית – "אני רואה שאנו הולכים להיאבקות קשה עם האמריקאים והתוצאה תהיה תלויה באורך הנשימה שלנו"

29 באוקטובר

לאחר שהושגה הסכמה לביקורה בארצות הברית היה ה-29 באוקטובר היום הרגוע ביותר בלשכתה של גולדה מאיר מאז פרצה מלחמת יום הכיפורים. ביום זה יצאה ראש הממשלה לראשונה מאז פרצו הקרבות לביקור בחזית ושמה פעמיה לחזית הדרום. תחילה נפגשה עם אלוף פיקוד הדרום גורודיש. היא ביקשה ממנו לענות לה על שתי שאלות שהיו רבות חשיבות להמשך המגעים המדיניים: א. היכן היו כוחות צה”ל ב-22 באוקטובר בשעה 18:52 שבה הייתה אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת האש; ב. האם המצרים פתחו באש לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה.

אלוף הפיקוד הציג לה על גבי מפה את פריסת הכוחות ב-22 באוקטובר ואישר שהמצרים אכן פתחו באש לאחר כניסתה לתוקפה. אחר כך סיפר גורודיש על הבעיות שמעכבות את העברת האספקה לארמיה השלישית ותיאר את מצבה הקודר מבחינת מים, מזון ותחמושת (לרישום של עיקרי השיחה: יומן לשכת ראש הממשלה, 29/10/1973, א-7488/19 ע’ 2). לאחר מכן יצאה גולדה לביקור אצל חיילי צה”ל בגדה המערבית של תעלת סואץ כשנלווים אליה שר הביטחון, הרמטכ”ל והשר גלילי. היא נפגשה עם מפקדי האוגדות ושוחחה עם חיילים. בתשובה לשאלות הסבירה ראש הממשלה את מניעי ישראל בקבלת הפסקת האש ואת החלטתה לאשר אספקה מוגבלת לארמיה השלישית. איש אינו חושד בכם שאינכם מסוגלים לטפל בארמיה השלישית כראוי, אמרה לחיילים שקיבלו את פניה בהתלהבות.

בשעות הערב מסר דיניץ לגזית שקיסינג’ר הודיע לו שהנשיא ניקסון ישמח להיפגש עם ראש הממשלה מאיר וכי הביקור יצא אל הפועל ביום חמישי 31 באוקטובר. בפגישה ידונו כל הנושאים והמחלוקות שמעיבים על יחסי ישראל וארצות הברית, כתב (מברק לו/342, א-4996/6 ע’ 510).  אולם היה זה הסימן החיובי היחידי ולמעשה כל אותן השעות נותרו המחלוקות בין ישראל לאמריקאים כמעט כפי שהיו. יתר על כן, התברר שקיסינג’ר אינו מוכן לתמוך בשלב זה בהצעה הישראלית לחילופי שטחים וכוחות בטענה שסאדאת לא יוכל לקבל זאת.(למשל מברקים לו/340, לו/341, א-4996/6 ע’ 516, 512 – 514).

באותו יום נפגשו בוושינגטון השר המצרי פהמי וקיסינג’ר. פהמי טען שזו נקודת מפנה ראשונה מזה 25 שנה – כלומר מאז 1948 – ושסאדאת, עם מדינות ערב ואפריקה, יכול לחולל שינוי. פהמי הדגיש את חשיבות הביצוע של החלטה 338 של מועצת הביטחון ובמרכזה הפסקת אש על פי המצב בחזית ב-22 באוקטובר. קיסינג’ר השיב שהוא מבקש לכונן הפסקת אש של ממש, אך חשוב יותר הוא שהפסקת האש תביא לשיחות שלום תוך 6-3 חודשים – אחרת, טען, נעמוד בפני מלחמה חדשה. פהמי ענה שבמשך 13 הימים הראשונים למלחמה דרשה מצרים את אותו הדבר. מצרים לא ביקשה לזרוק את ישראל לים או לפלוש לישראל למרות הבעיה הפלסטינית. אולם האספקה האמריקנית המסיבית חוללה תפנית במלחמה. בשלב זה של השיחה  החל דיון “היסטורי”: קיסינג’ר טען שהאספקה האמריקנית החלה רק לאחר שב-13 באוקטובר סירבה מצרים (בניגוד לישראל) להפסקת אש “במקום” – זו האינפורמציה שהבריטים העבירו לאמריקאים בשם המצרים. אולם פהמי הכחיש זאת והביע צער על שהאמריקאים לא דיברו אז במישרין עם המצרים. כמו כן טען פהמי? שסאדאת התקשר לאסד ושאל אותו אם הוא רוצה בהפסקת אש “במקום” – ונענה בשלילה (אפשר וזו הייתה הסיבה האמיתית לסירוב המצרי). לאחר מכן עסקו השניים בהכנות לביקורו הקרוב של קיסינג’ר במצרים.  מדברי פהמי השתמעה  נכונות מצרית לתת רשימה של שבויי מלחמה ולדון בהחלפת שבויי מלחמה פצועים. קיסינג’ר הציג את ההתנגדות האמריקנית לחיסול הארמיה השלישית והשניים הסכימו שיש לאפשר למצרים לשלוח אספקה לא צבאית לחיילי הארמיה.

לאחר פגישתו של קיסינג’ר עם השר המצרי פהמי מסר מזכיר המדינה לדיניץ שהנשיא ניקסון מבקש שישראל תסכים למחווה נוספת לקראת ביקורה של גולדה, ותיענה לבקשה לאשר העברת שיירת אספקה נוספת “שזו יכולה להיות יותר קטנה, נאמר 50 מכוניות”. דיניץ השיב שאם הוא רוצה שישראל תתייחס להצעתו ברצינות אולי ישכנע את המצרים “לעשות גם כן מחווה מיוחד ולפחות להתחיל בשחרור השבויים (נוסף לפצועים)” (מברק לו/350, א-4996/6 ע’ 504 – 506). 

 

30 באוקטובר

בתחילתו של יום ה-30 באוקטובר דיווח גזית לדיניץ על כך שהמצרים ממשיכים להפר את הפסקת האש וכי הסורים ממשיכים להתארגן מחדש ו”כמות הטנקים הסורים שאותרה בחזית ובמרחב שעד דמשק עולה כבר על 750″ (מברק ול/59, א-4996/6, ע’ 137 – 139).

אולם עיקרו של היום הוקדש לעניינים מדיניים. בערבו של היום (שעון ישראל) פורסמה בוושינגטון ובירושלים הודעה רשמית על יציאתה של גולדה מאיר למחרת היום לביקור עבודה בארצות הברית שבמהלכו תיפגש עם הנשיא ניקסון ועם מזכיר המדינה קיסינג’ר (מברק לו/352, א-4996/6, ע’ 499).  אולם הוצאת ההודעה הייתה החלק הקל. בניגוד למקובל בביקורים קודמים של גולדה בוושינגטון, שהוכנו במשך שבועות וחודשים, היה הפעם על הצמרת המדינית בישראל להכין את הביקור הקריטי הזה ואת הדיונים הרי הגורל שייערכו במהלכו בתוך יום אחד.

כל היום הוקדש אפוא לעריכת דיונים בעניין יציאתה של גולדה לארצות הברית. בשעה 10:10 התכנס הקבינט לדיון שאליו הצטרפו שר החוץ אבא אבן, הרמטכ”ל דוד אלעזר, ראש המוסד צבי זמיר ואהרון יריב. תחילת הדיון הוקדשה לסקירה של ראש המוסד שדיווח שהמצרים קבלו הבטחה סובייטית לביצוע מהלך מדיני שיביא לנסיגת ישראל לקווי 1967 והוסיף: “המצרים טוענים שיש לסובייטים לעניין הזה הבטחה אמריקאית, הסכמה אמריקאית שמדובר בנסיגה בשלבים”. בהמשך השיחה אמרה על כך גולדה: “נפתלי [קיסינג’ר] הוא אמנם בנו של אב [יהודי] דתי מאוד, אבל הוא עצמו מצטלב שלוש פעמים ביום וטוען שאין שום הסכם על כך”. בניגוד למה שנאמר בדיונים קודמים? ציין זמיר שהמצרים אינם מתרגשים יתר על המידה ממצב הארמיה השלישית. חיזוק לדבריו מסר דיין עוד קודם וציין שבשלוש משאיות האספקה הראשונות הועברו לחיילי הארמיה השלישית סיגריות וביסקוויטים ורק מעט מים….

יריב סיפר  על שיחתו אמש עם הנציג המצרי,בה הושגה אך  התקדמות מעטה בעניין השבויים ואמר שפגישה נוספת צפויה להתקיים  עוד באותו ערב. גולדה מסרה את תמצית הדיונים עם דיניץ בעניין השיחות עם ההנהגה האמריקנית וסיפרה על מגעיו של השגריר עם קיסינג’ר בעניין הזה. היא הציגה את הנושאים שיעלו בשיחותיה בוושינגטון :

1. עניין הארמיה השלישית

2. קווי הפסקת האש והדרישה לנסיגה לקווי ה-22 באוקטובר

3. הצעת ישראל לחילופי שטחים

4. שאלת  השבויים והקשר שלה לנושא הסיוע ההומניטרי לארמיה השלישית.

ראש הממשלה הציעה להציג בסעיף הרביעי מדיניות נוקשה ולא להסכים לשום צעד לפני שיוסדר עניין השבויים. אם יוסדר עניין הפצויים והשבויים ופתיחת מצרי באב אל-מנדב, תסכים ישראל לאספקה שוטפת לארמיה השלישית.

כל אותו הזמן נמשכה בקצב אטי פריקת האספקה לארמיה השלישית מהמשאיות של השיירה שעמדו על הגדה המערבית של תעלת סואץ, והאספקה שנפרקה הועברה על גבי סירות לחיילי הארמיה השלישית ממזרחה. לנוכח הלחץ הציבורי הציע דיין להודיע בכנסת על הפסקה בהעברת המזון מהשיירה עד שיתקבל מידע על השבויים ויוסדר עניין העברת הפצועים לישראל. אולם הצעתו זכתה להתנגדות נחושה מצדה של ראש הממשלה שאמרה שתהיה בכך משום שבירת כלים מול האמריקאים, ואזי “לפי מיטב תחושותיי – אין לי מה לנסוע לארה”ב”. בהמשך אף אמרה בכעס: “אם כן, אז לא אסע לוושינגטון. לא אעשה את עצמי לאידיוט” .

בהמשך הדיון נדונה שאלת התקדמותן של  השיחות עם המצרים באותו היום, והתשובה שהם צריכים (או: אמורים) לתת  בעניין החזרת השבויים הפצועים. סוכם שאי מתן תשובה בעניין השבויים יביא להפסקת השיחות. לקראת ישיבת הממשלה הצפויה בהמשך היום התמקד סופו של הדיון בעניין המדיני. ראש הממשלה אמרה שתדגיש באזני ניקסון וקיסינג’ר את הצעת ישראל “לחילופי מגרשים”. היא הבהירה שקבלת ההצעה של ישראל לחילופי שטחים תייצב את המצב ו”יווצר מצב שבו אפשר יהיה להיכנס למו”מ על שלום”, ושבה והדגישה את העניין הזה. דיין אמר שאי הסכמה על חילופי שטחים (הפרדה) יביא בהכרח להתפוצצות ולחידוש הלחימה. יש לדבר על המשך המהלך המדיני שילווה בהכרח בהרבה הסכמי ביניים, אמר. לגבי הסורים הציע דיין לחדש את האש ולאיים עליהם כדי שיסכימו לחילופי שבויים. לאחר “הוצאת קיטור” על האמריקאים התפזרה הישיבה (התייעצות עם קבוצת שרים והמטכ”ל, 30/10/1973, א-7046/8, ע’ 303 – 339). סיכום ממצה של הדברים שנאמרו בישיבה ושל העמדות שתציג גולדה מאיר בוושינגטון נשלח אל דיניץ (מברק ול/66, א-4996/6 ע’ 130).  דיניץ חלק על כמה מההנחיות שנשלחו אליו מירושלים וביקש לפעול קצת אחרת (מברק לו/356, א-4996/6 ע’ 494). 

התחושה ששררה בדיונים הייתה שביקורה של ראש הממשלה בוושינגטון  ילווה בדיונים קשים ואולי אפילו בעימותים עם ההנהגה האמריקנית ובייחוד עם קיסינג’ר. עדות לכך נמצאת בהתייעצות שזימנה  גולדה בלשכתה עם יצחק רבין, עתיר הניסיון במגעים עם הנרי קיסינג’ר, ושמתוארת ביומן הלשכה. “אני לא מבינה איך הוא פועל”, אמרה גולדה לרבין ואחר כך הוסיפה: “האמון המלא שלי אליו נשבר”. רבין, שהייתה זו הופעתו הראשונה בלשכה מאז ה-7 באוקטובר, ניתח את צעדיו של קיסינג’ר והסביר שההסבר למדיניותו מצוי ביחסים עם הסובייטים וכי “מבחינת ניקסון השמדת הארמיה השלישית היא בראש ובראשונה משבר בכל מערכת היחסים שבין ברה”מ לארה”ב”. הוא הסביר את שיטות הפעולה המפותלת ואת התכסיסנות שבה מתמחה קיסינג’ר וטען שלשיטתו  “אם יש צרות למצרים צריך שיהיו צרות לשני הצדדים”. קיסינג’ר יבקש לקדם משא ומתן מדיני שתנאיו לא יהיו בהכרח נוחים לישראל, העריך רבין ולכן “אני רואה שאנו הולכים להיאבקות קשה עם האמריקאים והתוצאה תהיה תלויה באורך הנשימה שלנו” (ראו: יומן הלשכה 30.10.73).

באותו זמן (או: בד בבד) בוושינגטון, קיימו קיסינג’ר ופהמי שיחה נוספת. השניים התקרבו בעמדותיהם בכל הנוגע לקווי ה- 22 באוקטובר, החלפת שבויים, פתיחת מצרי באב אל מנדב ואספקה לא צבאית עבור חיילי הארמיה השלישית. אחת מנקודות המחלוקת שנותרו ביניהם הייתה דרישתו של פהמי שגם האספקה הישראלית לכוחותיה שממערב לתעלה תוגבל לציוד לא צבאי. כמו כן נפגשו בקמפ דייוויד הנשיא ניקסון והשגריר הסובייטי דוברינין. אף הוא, כמו פהמי, מתח ביקורת על רכבת האוויר האמריקנית לישראל. ניקסון השיב שזו הייתה תגובת אמריקנית לרכבת האוויר הסובייטית שהובילה אספקה למצרים ולסוריה – למרות ההתנגדות האמריקנית. הוא הדגיש שבעתיד יש למנוע עימותים כאלו בין שתי המעצמות.

ספיחי המלחמה, הביקורת בממשלה על דרך ניהולה והמתחים שנוצרו בין חבריה שבו ועלו בתחילת ישיבת הממשלה שהתכנסה ב-14:30 ובסיומה. כמה מחברי הממשלה מתחו תחילה ביקורת חריפה על התבטאויות של שרים אחדים, ובעיקר השר זרח ורהפטיג, שהביעו באזני עיתונאים ביקורת על החולשה שמגלה הממשלה, לטענתם, באשר לטיפול בעניין השבויים והאספקה לארמיה השלישית.

עיקר הדיון הוקדש לענייני הפסקת האש ולנסיעתה של ראש הממשלה לארצות הברית. שר הביטחון דיווח על מגעיו עם ראש מטה משקיפי האו”ם הגנרל סילאסוו (זה השם?) לגבי פעולתם של המשקיפים וענייני הפסקת האש. בהמשך דיווח על הפגישה השנייה של יריב עם הנציג המצרי והנושאים שהעלו המצרים: נסיגה לקווי ה-22 באוקטובר, העברה קבועה של שיירות אספקה לארמיה המכותרת וסידורים להחשת פריקתה של השיירה הראשונה.   דיין שיתף את השרים בדיווחים שהגיעו לידיו מתוך הפגישה השלישית עם המצרים שהתקיימה באותה השעה ממש:המשלחת המצרית הסכימה להחזרת 45 שבויים פצועים ישראליים, אולם טרם מסרה מידע על השבויים האחרים, אמר שר הביטחון. עוד סיפרדיין על גישושים ראשונים מצד המצרים בעניין ההצעה הישראלית להפרדת הכוחות. בסיום דבריו סקר שר הביטחון את הניסיונות המצריים להקים קשר פיזי בין העיר סואץ לכוחות הארמיה השלישית ואת המאמצים שעושה ישראל למנוע זאת מהם. בדיון תמכו השרים במדיניות צה”ל שלא לאפשר בשום אופן את הקמת הקשר הזה.

שר החוץ אבן מסר שהצלב האדום עתיד לקבל בקרוב רשימות של שבויים ישראליים במצרים ולבקר את הפצועים שביניהם. התפתח דיון על השבויים בסוריה והאם יש לקשור בין שחרורם לבין שחרור השבויים במצרים.

חלקו האחרון של  הדיון הוקדש לדיווח של ראש הממשלה לקראת נסיעתה לוושינגטון. גולדה דיווחה בקצרה על מטרת נסיעתה ועל הנושאים שיידונו במהלכה ברוח הדברים שנאמרו בהתייעצות שקדמה לישיבת הממשלה. הממשלה אשרה את הנסיעה.

בטרם התפזרה הישיבה שבו המחלוקות שליוו את הממשלה במהלך המלחמה להסעיר את משתתפיה.  שר המשפטים יעקב שמשון שפירא הודיע לשרים על החלטתו להתפטר מן הממשלה (אלא אם כן לא הוא עצמו הודיע), מכיוון שדרישתו לפטר את שר הביטחון דיין לא נענתה. בתשובה להצעתו של ורהפטיג לראש הממשלה לפעול לדחיית התפטרותו של שר המשפטים  עד לאחר הבחירות, הסבירה ראש הממשלה מדוע קבלה את התפטרותו של שפירא: היא טענה נגד  שפירא על שהחל “בעריפת ראשים” עוד בטרם נדמו קולות המלחמה. היא ספרה שאמרה לשר המשפטים שיש לחכות עד לסיום הקרבות ואז “נתפנה לדון בכך בצורה אחראית. נשב כולנו יחד ונלמד כדי לדעת. אך כאן קודם כל צריך לבחור ראש, והראש הזה צריך להתגלגל, והכול בפומבי לאוזני העם, לאוזני כל הארץ”, אמרה והמשיכה:  “אני לא מבינה אותו עד היום הזה. הוא בדרך כלל איש חכם. מה הוא עשה פה?” (הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה, 30/10/1973 ב-14:30).

בשעות הערב נערך דיון רווי רגשות בכנסת בעניין השבויים. לאחריו עמדה ראש הממשלה לקבל משלחת של הורי שבויים לשיחה שעמדה להיות קשה ומתוחה. באווירה ציבורית כזו לא רצתה ראש הממשלה לאשר העברת שיירה של אספקה נוספת לארמיה השלישית  כמחווה כפי שביקש הנשיא ניקסון. אולם מאידך לא רצתה גולדה להצטייר כמי שמסרבת לבקשה של נשיא ארצות הברית ערב ביקורה במשכנו. הפתרון שגובש היה להודיע לאמריקאים  שמכיוון ששיירת האספקה הראשונה התרחבה הרבה מעבר למאה משאיות וגם נוספו מאז כמה משאיות עם ציוד רפואי, הרי שבקשתו של ניקסון מישראל למחווה ישראלית של העברת 50 משאיות אספקה נוספות כבר התבצעה למעשה. במברק לדיניץ הוא התבקש להעביר את המידע הזה לקיסינג’ר ובאמצעותו לנשיא  והודגשה שוב בקשתה של ראש הממשלה שניקסון יסייע בעניין השבויים (מברק לו/68, א-4996/6 ע’ 128).  דיניץ העביר את הדברים לידיעתו של קיסינג’ר וביקש שניקסון “ידרוש מפהמי לבצע חילופים כלליים של כל השבויים – במהירות המכסימלית” (מברק לו/355, א-4996/6 ע’ 495)

 

31 באוקטובר

בשעות הצהריים המריא מטוסה של ראש הממשלה גולדה מאיר בדרכה לוושינגטון. הפעם ידעה ראש הממשלה כי לא מצפה לה ביקור רווי מחמאות והסכמות כפי שהיו במידה רבה ביקוריה הקודמים שם כראש הממשלה. לגולדה ועוזריה הבכירים היה ברור כי לא רק סוגיות הפסקת האש וגורל הארמיה השלישית יעמדו לדיון, אלא שקיסינג’ר ירצה בוודאי לדבר גם על עניין המשך המשא ומתן לשלום על פי סעיפי החלטה 338. כל עת שעניין המשא ומתן לשלום נמצא  על שולחן הדיונים, נלוותה לו שאלת נסיגתה של ישראל לקווי  ה- 4 ביוני 1967. מאז מלחמת ששת הימים התנגדו ממשלות ישראל בתוקף להתניית הסכם  שלום בנסיגה לקווים אלו, וגם עתה חששו בהנהגת המדינה שהעניין יעלה על הפרק.

בשעות הבוקר שקדמו לטיסתה קיימה ראש הממשלה התייעצות בלשכתה עם ישראל גלילי ויגאל אלון. “צריך להוציא מראשם שזה יהיה חזרה ל-67” אמרה גולדה בתחילת ההתייעצות. עיקר הדיון נסב על דברים שאמרו המצרים בפגישתם עם המשלחת הישראלית בק”מ ה-101, לפיהם מוכנים המצרים לשקול הפרדת כוחות שתתבסס על  נסיגה של צה”ל מהגדה המערבית של התעלה וגם על נסיגתו למרחק של 30 ק”מ ממזרח לתעלה. בחלק המזרחי יישארו כוחות מצריים סמליים וכוחות או”ם יחצצו בין הצבאות ואחר כך יתחיל משא ומתן לשלום, הציעו המצרים. גלילי מסר שסגן הרמטכ”ל ישראל טל, ולמעשה גם הרמטכ”ל מציעים שלא לשלול את ההצעה הזו על הסף, מכיוון שהחלופה היא מלחמת התשה בקווים הנוכחיים שתטיל על ישראל מעמסה בלתי נסבלת.

ראש הממשלה הגיבה באומרה “זאת יכולנו להשיג בלי מלחמה”, ורמזה שזו הייתה למעשה ההצעה הישראלית להסדר ביניים בתעלה שהוגשה לאמריקאים לפני המלחמה, אבל הביעה דאגה “מה תהיינה ההשלכות על הגולן והירדן?”. יגאל אלון טען ש”לא אלך להסדר חלקי כזה בלי שנלך במקביל להסדר כולל”. גולדה סיכמה ואמרה שהייתה מלחמה שלא הוכרעה ולכן אם המצרים נשארים ממזרח לתעלה גם ישראל צריכה להישאר ממערב לה. “אם תיקו אז תיקו, אז גם אנחנו במערב, אם לא – זו הודעה בתבוסה” (ראו: יומן הלשכה 31.10).