סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

ג.1 | "הצבא המצרי והצבא הסורי עומדים לפתוח בהתקפה על ישראל בשבת 6.10.73 לפנות ערב"

בבוקר יום שבת ה-6 באוקטובר בשעה 3:50, בעיצומו של יום הכיפורים, העיר צלצול הטלפון את ראש הממשלה גולדה מאיר משנתה שגם כך נדדה רוב אותו הלילה. מזכירה הצבאי ישראל ליאור, סיפר לה על דיווח שהגיע מראש המוסד צבי זמיר, ולפיו שמע מן המקור המצרי רם הדרג שעמו נפגש בלונדון, והיום כבר ידוע כי היה זה אשרף מרוואן, שמצרים וסוריה עומדות לפתוח בהתקפה צבאית משולבת על ישראל לפנות ערב. הדיווח המלא של זמיר שהגיע כמה שעות לאחר מכן, כלל מידע מפורט  על התכנית המצרית, שלדברי המקור סיכוייה להתקיים מתקרבים ל 99% (מרוואן הותיר סיכוי של 1% לאפשרות שסאדאת יתחרט ברגע האחרון). ההתקפה תיפתח בהרעשה ארטילרית ואווירית על מטרות ישראליות בסיני, ותמשך בחציית התעלה וכיבוש רצועה לאורך תעלת סואץ, התקפות אויר, ים, קומנדו ועוד. הצבא המצרי ינסה לכבוש רצועה של כ-10 קילומטר וההחלטה אם להתקדם מעבר לכך תקבע על פי תוצאות ההתקפה. הצבא הסורי מצדו יפתח בה בשעה בהתקפה על רמת הגולן במטרה לכבשה מידי ישראל (המברק שנמסר למזכיר הצבאי של ראש הממשלה, 6/10/1973, א-7047/7). תוכן דבריו של ישראל ליאור בטלפון לא הפתיע את גולדה ולעדותו תגובתה הייתה: “ידעתי שזה יהיה, ישראל – מה עושים עכשיו”.

הידיעה שהתקבלה מהמוסד הכניסה את המערכת הצבאית והמדינית כולה לתזזית של הכנות לקרבות העומדים לפרוץ. זמן קצר לאחר מכן, כבר עשתה גולדה את דרכה ללשכתה ברחובות תל אביב השוממים כשאנשים ספורים בלבד מפרים את הדממה המוחלטת בדרכם לבית הכנסת. ב-7:30 בבוקר הגיעה ללשכתה וקיבלה מליאור את פרטי הדיווח המלא של זמיר. לאחר שנפל הפור החלה גולדה בפעולה בכמה מישורים מקבילים – וידוא ההכנות הצבאיות להיערכות הצבא ופעולה מדינית נמרצת שנועדה להביא את האמריקנים לקבל את ההערכות והעמדות של ישראל, ואולי להביא למניעת המלחמה, ולהחיש אספקת נשק חיוני לישראל. על פי הוראתה נשלח מברק לשגרירות בוושינגטון ולאבא אבן בניו יורק ובו פרוט הידיעות והוראה לדווח לקובעי המדיניות בארצות הברית על המתרחש (ראו מברק תא-14).

ב-08:05 בבוקר התכנסה בלשכת ראש הממשלה בתל אביב התייעצות של ראש הממשלה  עם משה דיין שר הביטחון, דוד אלעזר (דדו) הרמטכ”ל, אלי זעירא ראש אמ”ן, והשרים ישראל גלילי ויגאל אלון שהוזעקו מבתיהם בנען וגינוסר. במרכז הישיבה עמדו שני נושאים. הראשון שאלת היקפי גיוס המילואים שהייתה נתונה במחלוקת. הרמטכ”ל צידד בגיוס רחב של המערך הלוחם, ושר הביטחון הציע בשלב זה גיוס חלקי בלבד. הנושא השני הייתה האפשרות לפתוח במכה צבאית מקדימה. הרמטכ”ל הציג את היתרונות הגלומים במהלך כזה שיביא להשמדת חיל האוויר הסורי, יפגע במערך הטילים נגד מטוסים ויאפשר חופש פעולה לחיל האוויר בפרוץ הקרבות. ההכרעה בשתי הנקודות האלו הוטלה לפתחה של ראש הממשלה. בעניין הגיוס הכריעה גולדה בעד עמדתו של הרמטכ”ל משום שלדבריה “אם באמת תהיה מלחמה, אנו צריכים להיות במצב הטוב ביותר”. לגבי מכה מקדימה היא הציגה את הקשיים המדיניים הכרוכים בה ברוח דבריו של דיין, אך דחתה את ההכרעה להמשך היום. למעשה החליטה גולדה מאיר שלא לאשר מכת מנע. בהניחה שישראל תזדקק בימים הקרובים לעזרה אמריקנית משמעותית, מדינית וצבאית, עמדה לנגד עיניה עצתו של מזכיר המדינה הנרי קיסינג’ר שניתנה לשגרירי ישראל בוושינגטון יצחק רבין ושמחה דיניץ – לעולם לא להגיע למצב שבו תואשם ישראל כמי שפתחה במלחמה, ולעמוד עקב כך במצב בלתי נוח בעליל לגבי קבלת סיוע מדיני וצבאי מארצות הברית (סיכום התייעצות אצל ראש הממשלה, 6/10/1973 ב-8:05, א-7117/1, ע’ 18 – 28).

ב-10:15 נפגשה גולדה מאיר עם שגריר ארצות הברית בישראל קנט קיטינג ועדכנה אותו במתרחש. בתשובה לשאלה מפורשת של השגריר התחייבה גולדה שישראל לא תפתח במכת מנע “אם כי הדבר היה מקל עלינו מאוד”, אך על מצרים וסוריה לדעת שישראל יודעת על כוונותיהם ומתכוונת להדוף את ההתקפה ולהנחית עליהם מכות כואבות. היא הביעה ביטחון שישראל תנצח במערכה. גולדה הציעה שהאמריקנים ינסו בכול זאת לדבר עם המצרים והסובייטים כדי לנסות למנוע את פרוץ המערכה, כפי שדווח במברק לשגרירות ישראל בוושינגטון, (מברק ול/762, א-4996/3 ע’ 98,  ול/762A).  שגרירים של מדינות נוספות הוזמנו לדיווח ועדכון במשרד החוץ. גולדה הורתה לדיניץ, ששהה בארץ לרגל מות אביו, למהר ולחזור לוושינגטון ולעשות כל שבידו כדי להחיש אספקת ציוד צבאי לישראל. בשעות הבאות התקבלו דיווחים מהציר בוושינגטון, מרדכי שלו, שמסר שלאחר קבלת השדר הראשוני הבהול מקיטינג התקשר אליו קיסינג’ר ודיווח שפתח במהלכים דיפלומטים נמרצים למנוע מלחמה. מזכיר המדינה ביקש להודיע מייד לראש הממשלה שדבריה במברק מה-5 באוקטובר (ראו לעיל) הועברו לידיעת הסובייטים, שאף הסכימו לשתף פעולה, ולידיעת המצרים, והזהיר את ישראל מפני הנחתת מכת מנע. כ-45 דקות מאוחר יותר דיווח שלו שקיסינג’ר התקשר שוב והודיע שהדיווח המלא מקיטינג הגיע, וההודעה שישראל אינה מתכוונת להנחית מכת מנע הועברה לידיעת הסובייטים והמצרים: “בכך נטלנו אחריות על עצמנו שאמנם לא תהיה פעולה יזומה מצדכם” אמר קיסינג’ר (מברקים לו/954, לו/955, א-4996/3 ע’ 5, 7). 

 

 

ב-12:00 החלה ישיבת ממשלה שכונסה בדחיפות. שרי הממשלה הובהלו אל הישיבה מבתיהם בעיצומו של יום הכיפורים. בישיבה סקר שר הביטחון את הידיעות בדבר פרוץ המלחמה הצפויה בשעה 18:00 ואת הכנותיו של צה”ל להתקפה הערבית. על כמה שרים שלא היו בסוד העניין בימים שקדמו ל- 6 באוקטובר נפל הדבר בהפתעה. בהמשך הסבירה גולדה את השיקולים המדיניים שגרמו לה להחליט שלא להנחית מכת מנע, כדי שישראל לא תצטייר כמי שפתחה במלחמה וכדי להבטיח תמיכה מדינית בהמשך, וזאת למרות “שאני מודה ומתוודה שלבי נמשך לזה מאוד”. במהלך הוויכוח שהתנהל בישיבה כיצד לנהוג כלפי הסורים אם רק המצרים יפתחו באש, הפתיעה ראש הממשלה את השרים באומרה שכלל לא בטוח מתי תפתח המלחמה ויתכן שהמידע על השעה 18:00 מוטעה והכוונה היא בכלל לשעה 16:00. בעודה מדברת נשמעה אזעקה עולה ויורדת, ותת אלוף ליאור נכנס ומסר שהסורים פתחו באש והמצרים כנראה גם כן. תגובתה של גולדה: “אז הם בכל זאת הפתיעו אותנו… מרגיז אותי שהם הפתיעו אותנו”, ושבה וחזרה על כך מספר פעמים בשעות הבאות (פרוטוקול ישיבת הממשלה, 6/10/1973 ב-12:00).

מרגע שהגיעה גולדה מאיר אל לשכתה בתל אביב ב-07:30 בבוקר ה-6 באוקטובר 1973 החל מנהל לשכתה, אלי מזרחי, לרשום במחברת נייר את כל מה שהתרחש בלשכה ואת כל מה שנאמר בה. הנוהג הזה נמשך לאורך כל ימי המלחמה ויומן לשכת ראש הממשלה במלחמת יום הכיפורים, שמובא במלואו בפרסום זה, מספק תיעוד נדיר של מה שהתרחש בלשכה בעצם ימי המלחמה, ושל ניהול המלחמה על ידי הדרג המדיני. היומן מאפשר הצצה אל הדרמות, התחושות, ההתלבטויות והיחסים האישיים שליוו את המהלכים האלו. קטע היומן מן ה-6  באוקטובר מתאר את ההכנות המדיניות שנערכו מיד עם התקבל הידיעות על המלחמה שעומדת לפרוץ. כמון כן יש בו ביומן תיאור מפורט של הדיווחים שקיבלו השרים, שנותרו מכונסים בלשכה לאחר תום ישיבת הממשלה על המתרחש בחזיתות בשעות הראשונות לקרבות.

האזעקה שנשמעה בשעה 14:00 קטעה את השקט של יום הכיפורים. תושבי צפון הארץ שמעו היטב את קול התותחים הסוריים שנשמע כמו רעם מתגלגל מתמשך. ממדינה ששקועה בענייני צום יום הכיפורים, הפכה ישראל באחת למדינה אחוזת תזזית של מלחמה. שידורי הרדיו שחודשו מסרו על פרוץ הקרבות וסיסמאות הגיוס למילואים ששודרו ברדיו השרו על הכול את אווירת מלחמה. ב-18:00 שודרה הודעתה של ראש הממשלה ברדיו ובטלוויזיה. בדבריה מסרה גולדה על פרוץ הקרבות, על כך שישראל לא הופתעה, על הידיעות המוקדמות שהצטברו על כוונות הערבים לתקוף ועל גיוס המילואים שנמצא בעיצומו. היא הביעה ביטחון בניצחונה של ישראל, פנתה אל האזרחים בבקשה לקבל בסבלנות ובהבנה את הקשיים שייווצרו ולפעול איש ואיש כמיטב יכולתו, וסיימה: “אנו בטוחים בכול לב ברוחו ובכוחו של צה”ל להכריע את האויב” (ראו: השידור של גולדה לאומה, Golda radio 6.10.73 ).

עם פרוץ הקרבות החלה גם המערכה המדינית לפעול במלוא המרץ. שר החוץ אבא אבן ולשכת ראש הממשלה פעלו כדי להזים את טענות המצרים שישראל היא שפתחה בהתקפה ימית על כוחות ימיים מצריים באזור מפרץ סואץ. מברקים בעניין זה הוחלפו עם מרדכי שלו, ציר ישראל בוושינגטון (מברקים לו/956, לו/959, א-4996/3 ע’ 9, 13).  עוד פעלו מדינאי ישראל כדי למנוע את כינוס מועצת הביטחון וקבלת החלטה על הפסקת אש בטרם הונחתה מכה ניצחת על התוקפים, ולהבטיח אספקת נשק חיוני מהאמריקאים. “לא תהיה הפסקת אש עד שהמצב יחזור לקדמותו”, קבעה ראש הממשלה. במברק שנשלח מלשכת ראש הממשלה אל השגרירות בוושינגטון ואל שר החוץ בניו יורק בליל ה-6 באוקטובר, נמסר שאין להסכים בשום פנים ואופן להצעות שנשמעו לכינוס מועצת הביטחון כדי לקבל החלטה על הפסקת אש: “בשתי החזיתות בכוונתנו להכות עד שנגרש את אחרון החיילים הסורים והמצרים אל מעבר לקווי הפסקת האש” , נאמר במברק. שלו מסר שהאמריקנים אכן פועלים כדי לטרפד כינוס של המועצה (מברקים ול/765, לו/965, א-4996/3 ע’ 102, 15). בדיונים בלשכה, וכך גם בישיבת הממשלה הנוספת שהתכנסה עוד באותו ערב בשעה-22:00, שררה תחושה בטוחה למדי שצה”ל שולט במצב, וכי הוא עתיד להנחית בקרוב מכה ניצחת על הצבאות הערבים שעוד ייווכחו איזו שגיאה עצומה עשו בצאתם למלחמה. הרמטכ”ל תאר בישיבת הממשלה את המצב כך: כל “ההתקפות הסוריות נבלמו ואין להם שום הצלחה מהותית”, למעט מצב מדאיג ובלתי ברור במוצב החרמון. ולגבי המצב בכללו הוסיף “אנו עומדים בקרב הבלימה כפי שחשבנו שאנו צריכים לעמוד בו… אם נמשיך לבלום כפי שבלמנו עד עתה – נהיה במצב טוב”, לקראת התקפת הנגד של צה”ל שתתחיל לדעתו בתוך יומיים שלושה. הממשלה החליטה להמשיך בפעולה הצבאית כדי להדוף את צבאות ערב ולהחזיר את המצב לקדמותו ובהמשך לפעילותה המדינית באותו יום – לא לבקש את כינוס מועצת הביטחון (פרוטוקול  ישיבת הממשלה, 6/10/1973 ב-22:00). תחושה דומה שררה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שהתכנסה אף היא בשעות הערב בהשתתפות ראש הממשלה. בשעות הערב נשא שר הביטחון דיין דברים בשידור טלוויזיה ורדיו. הוא הצביע על מספר הצלחות מקומיות לצבאות סוריה ובעיקר מצרים, והסביר מדוע לא נקטה ישראל במכת מנע ולא גייסה מילואים בטרם הייתה בטוחה שתפרוץ מלחמה. הוא הביע את ביטחונו שגם בדרך זו אנחנו “נוכל להכות אותם שוק על ירך”, וסיים באמירה בוטחת: “ואני מאמין שאפשר לומר בביטחון גמר חתימה טובה” (ראו: דבריו של דיין בטלוויזיה וברדיו Dayan radio 6.10.73).

 

סיומו של היום הראשון למלחמה מצא אפוא הנהגה בוטחת בעצמה ומשוכנעת ביכולתו של צה”ל להדוף את צבאות מצרים וסוריה ולהנחית עליהם מכות קשות וכואבות בתוך זמן לא רב. לאחר תום ישיבת הממשלה השנייה לאותו היום, מתאר יומן הלשכה את הדיווחים על ההתקפה המצרית והסורית שזרמו אל לשכת ראש הממשלה, ואלו שידרו תמונת מצב מעודדת למדי מבחינתו של צה”ל, תמונה שלא תאמה כלל את המצב בפועל בחזיתות ונבעה מנתק בין מוסרי הדיווחים לכוחות בשטח. (יומן לשכת ראש הממשלה, 6/10/73, א-7487/3 ע’ 17 – 43).