סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

ד.1 | השבר הגדול – "הם הגיעו איתנו למלחמה על ארץ-ישראל" – "יהודים בכלל לא אוהבים, יהודים חלשים עוד פחות. יזרקו אותנו לכלבים"

היום השני למלחמה, יום ה-7 באוקטובר, היה מהימים הדרמטיים ביותר במלחמת יום הכיפורים ואולי הקשה ביותר עבור הנהגת המדינה. הוא החל דווקא בתחושה אופטימית מבחינתה של ממשלת ישראל. ב-01:30 בבוקר נשלח מברק לשגרירות בוושינגטון ולשר החוץ בניו יורק, אותו ניסח סגן ראש הממשלה יגאל אלון, בו סיכם אלון עבור קיסינג’ר את  יום הקרבות הראשון. אלון סקר את המצב ואת הערכת ישראל כי המצרים מתכוונים להעביר כוחות גדולים לחזית כדי לחדור ללב סיני. נוסח המברק שידר אופטימיות לגבי יכולתו של צה”ל לבלום את התקפות הערבים. את הערכתו סיכם אלון במילים: “בשים לב לעובדה שלא פתחנו ב-preemptive strike [מכת מנע] והתרכזנו בשלב הבלימה, הרי למרות הצלחות קטנות בייחוד של המצרים, המצב משביע רצון” (מברק ול/769, א-4996/3 ע’ 108). בהתאם לתחושות האלו פעלה ישראל במרץ כדי להכשיל כל יוזמה להכרזה על הפסקת אש שתנציח את המצב הקיים. גולדה נסחה מברק נוסף, בו הביעה את הערכתה  לקיסינג’ר על הכשלת יוזמתו של שר החוץ המצרי זייאת לכינוס מושב מיוחד של העצרת. היא חזרה על דעתה שלא רצוי לכנס את מועצת הביטחון עד שנעקור את המצרים חזרה לאדמתם, תהליך שימשך לדעתה כשלושה ימים. היא הוסיפה שבדעת ישראל לתקוף מטרות אסטרטגיות בעומק השטח, אך הבטיחה שלא תהיה תקיפה של מטרות ובהם ריכוזי אזרחים (מברק ול/770, א-4996/3 ע’ 109). 

בשעות הבוקר המוקדמות התקיימו מגעים נמרצים בין שר החוץ ואנשי משרדו לבין מחלקת המדינה האמריקנית בראשות קיסינג’ר, בשאלת כינוס מועצת הביטחון. אבן דיווח שבשיחה טלפונית עם קיסינג’ר מסר הלה שהאמריקאים אינם יכולים להתנגד לכינוס מועצת הביטחון ולכן הם דווקא שוקלים לכנס את המועצה כדי לקבל החלטה על הפסקת אש וחזרה לקווי ה-6 באוקטובר, ולגרור את הדיון כמה שיותר זמן באופן שיאפשר לישראל לפעול צבאית. על כל פנים, לדברי קיסינג’ר הגשמת האסטרטגיה האמריקנית “מותנה בהסכמתנו” (מברק נר/46, א-7250/4 ע’ 164). מאוחר יותר באותו בוקר נמסר שהאמריקאים החליטו לדחות את פנייתם לכינוס המועצה לפי שעה וכי שגרירם באו”ם הצליח לדחות כל החלטה בנדון עד ליום המחרת בשעה 10:00. למעשה גם מצרים וסוריה שללו בשלב זה הפסקת אש לאור הצלחתם הצבאית.

אולם בשעות שחלפו התברר שהדיווחים האופטימיים על המצב בחזיתות אינם נסמכים על המציאות בשטח. במהלך הלילה שבין  ה-6 וה- 7 באוקטובר ובבוקר של יום המחרת הלך המצב הצבאי והתדרדר מבחינתה של ישראל. הצבא המצרי הרחיב את ראשי הגשר שהקים והחדיר כוחות נוספים אל מעבר לתעלת סואץ. במשך הלילה כותרו רבים ממוצבי “קו בר-לב” לאורך תעלת סואץ, וחלקם נכבש בידי הצבא המצרי. חמור מאוד היה גם המצב בצפון. במרכז רמת הגולן ובדרומה פרץ המאמץ הסורי העיקרי את קווי צה”ל וחדר עמוק לשטח הרמה כשמולו אך כוחות דלילים שלא היה בכוחם לבלום אותו.

 

 

ב-07:30 בבוקר חצתה ראש הממשלה את חלקת הדשא שהפרידה בין לשכתה  ובין מוצב הפיקוד של צה”ל (הבור) ושמעה עדכון מפי הרמטכ”ל: “עבר עלינו לילה לא טוב” אמר דדו והוסיף פרטים על המצב הקשה המסתמן ברמת הגולן בשעה שבתעלה “המצב קצת יותר טוב”. (תדרוך במוצב הפיקוד, 7/10/1973, 7:30 – 8:15). 

חומרת המצב באה לידי ביטוי בהתייעצויות שהתקיימו  ב”קבינט המלחמה” ובישיבות הממשלה שנמשכו כל אותו היום עד לשעות הלילה המאוחרות. ההתייעצות הראשונה התכנסה ב-09:10. המשתתפים  דנו בדרכים לשכנע את מזכיר המדינה האמריקני קיסינג’ר למנוע בכול דרך החלטה במועצת הביטחון של האו”ם על הפסקת אש כל עוד הכוחות נמצאים במקום, כדי לאפשר לצה”ל לעקור את צבאות ערב מהשטחים שכבשו. חרף הגדרתה ש”הלילה היה לילה רע”, הביעה גולדה מאיר ביטחון שהמצב אינו אבוד ועתיד להשתפר. אולם נוכח המצב הצבאי החמור, ובשל הקושי שהסתמן במאמצים להביא להחלטה נוחה לישראל במועצת הביטחון, אמרה גולדה דברים שמהם השתמעה לראשונה ובפעם היחידה לאורך כל ימי המלחמה מעין הכאה על חטא על כך שלא אישרה לצה”ל לפתוח במכת מנע: “אם חלילה נעמוד במצב כזה צריך ‘לצפצף’ על העולם ולתת לצבא לפתוח… הסוף הוא, וזה הדבר החשוב, שאנו רשומים לטוב רק אצל האמריקאים. קיסינג’ר לא יכול לגייס עוד שניים שלושה [מדינות] על מנת ש[המצרים והסורים] יחזרו למקומותיהם”, אמרה. (דיון אצל ראש הממשלה, 7/10/1973 ב-09:10, א-7117/1, ע’ 29 – 33).

עם תום ההתייעצות התכנסה מליאת הממשלה לישיבה קצרה של דיווחים מפי ראש הממשלה והרמטכ”ל. גולדה סקרה את מהלך העניינים המדיני והמאמץ של ישראל למנוע החלטה על הפסקת אש במועצת הביטחון. היא ציינה במיוחד  את המאמץ להביא את קיסינג’ר להכיר בכך שישראל נמצאת במצב שאליו נקלעה משום שלא נקטה בפעולת מנע, ועל כן יש להתחשב בה: “יש יתרון לכול הפחות שאמריקה אתנו – שאנחנו מחכים עד ליזמה שלהם… הוא מבין את זאת ומעריך את זאת”, אמרה. על עמדתה שהימנעות ישראל ממכת מנע מעמידה אותה במצב מדיני טוב יותר שבה ראש הממשלה וחזרה פעמים רבות בדיונים מעתה ואילך. בעניין המצב הצבאי המשיכה להפגין חוזק רוח, ורק מסרה שהמצב לא טוב, אך יש תקווה שישתפר בעתיד הקרוב. הרמטכ”ל סקר בפני השרים הנדהמים, שרק בליל אמש דווחו על מצב טוב באופן יחסי, את ההתדרדרות בחזיתות ובעיקר ברמה, הידרדרות שהביאה לשינוי במתן עדיפות לפעולת חיל האוויר בצפון על פני פעולה בדרום. למרות הדיווח הקשה המשיך דדו להפגין אופטימיות שאולי עוד באותו לילה ישתנה המצב לטובה. (הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה, 7/10/1973 ב-10:00).

כדי לאמוד את מצבו של צה”ל מבחינת הציוד והתחמושת נפגשה ראש הממשלה עם עוזר שר הביטחון צבי צור בשעה 13:40.  בפגישה מסר צור על הבקשות הדחופות למטוסי קרב ועל הניסיונות להשיג אמצעי התחמקות מטילי קרקע-אוויר סובייטים שהסבו לחיל האוויר אבדות קשות. בהמשך דבריו הודה שמערכת הביטחון אינה ערוכה להוריד לחזית את כל מערך השריון הלוחם בבת אחת. לגבי כלל ציוד הלחימה העיר שבידי מערכת הביטחון ציוד מספק לשבוע לחימה אחד בלבד: “אין אינדיקציות למחסור בציוד לחימה בשטח. אם זה יגמר בתוך שבוע, לא יהיה לנו מחסור. אחר כך תהיינה בעיות” (דיון אצל ראש הממשלה 7/10/1973 ב-13:40, א-7117/1, ע’ 34 – 35).

למרות החזות הקודרת שנמסרה לה, המשיכה ראש הממשלה לשמור על גישה אופטימית. בשדר לקיסינג’ר כתבה לו שאמנם הקרבות קשים אך אנשי הצבא מעריכים “שעם הכנסתם של המילואים… עומד לחול מפנה לטובתנו”. היא שבה והזכירה לו את החלטתה להימנע ממכת מנע שהייתה יכולה לשפר מאוד את מצבה של ישראל ודחקה בו לדחות את הדיון במועצת הביטחון  לימים רביעי או חמישי “שיש לנו יסוד להניח שהיינו אז במצב של התקפה במקום מצב של הגנה” (מברק ול/773, א-4996/3 ע’ 111 – 113).

כל השעות הללו המשיך המצב בחזיתות להחמיר. צה”ל החליט למעשה לוותר על קו המעוזים לאורך תעלת סואץ ושתי אוגדות המילואים שהגיעו באותו היום אל הגזרה, אוגדה 162 בפיקודו של אברהם אדן (ברן) ואוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון, החלו להתייצב בעמדות הגנה על ציר חת”ם, 10-8 קילומטרים מקו התעלה. בדרום הרמה ובמרכזה העמיקו הסורים את חדירתם ויחידות סוריות הגיעו כמטחווי קשת מגשרי הירדן שמוליכים לתוך אצבע הגליל ושטח מדינת ישראל, כשמולם אך כוחות דלילים ובלתי מספיקים כדי לבלום אותם. טילי הנ”מ מתוצרת ברית המועצות פגעו קשות במטוסי חיל האוויר, והטילים האישיים נגד טנקים עשו שמות בשריון הישראלי.

בשעה 14:50 התכנסה התייעצות נוספת של קבינט המלחמה. דיון זה מבטא את נקודת השפל של הנהגת ישראל לכל אורך ימי המלחמה. בדיון נפרשה במלוא חומרתה ההידרדרות במצבה הצבאי של ישראל. במרכז הדיון  עמד דיווחו של שר הביטחון דיין שחזר מודאג מאוד מסיור בחזיתות והשרה על הדיון אווירה קודרת ומיואשת. דיין ששמע בביקורו במטה של פיקוד הצפון מפי קציניו הבכירים כי יתכן והקרב על רמת הגולן אבוד, הציע לנסות ולייצב בכל זאת קו הגנה על הרמה, חרף המצב הקשה ולמרות תחושתו של אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי שספק אם הדבר אפשרי. ביחס לחזית הדרום  הציע לוותר על המוצבים, ובעצם להפקיד את גורלם בידם: “במקומות שאי אפשר לפנות – נשאיר את הפצועים; מי שיגיע – יגיע. אם יחליטו להיכנע – ייכנעו. אנו צריכים להגיד להם: ‘איננו יכולים להגיע אליכם. נסו לפרוץ או להיכנע”. הוא הציע לייצב קו הגנה שיתבסס על קו המצרים (המתלה והג’ידי) עשרות קילומטרים מן התעלה. למרות שאמר ש”זה לא הזמן לחשבון נפש”, החל דיין בהכאה על חטא על הערכותיו השגויות המוקדמות: “לא הערכתי די את כוח האויב, את המשקל הלוחמתי שלו, והגזמתי בהערכת הכוחות שלנו וביכולתם לעמוד. הערבים לוחמים הרבה יותר טובים מאשר קודם”, אמר, והוסיף שבמצב שנוצר גם מתן מכת מנע לא היה משנה ככל הנראה את מהלך העניינים. הוא פרס תחזית שחורה שעל פיה הערבים לא יפסיקו את התקפתם. הוא הביע את דעתו שלא צריך לחשוב עתה על התקפות נגד אלא על שמירה על ארץ-ישראל. הם “הגיעו איתנו למלחמה על ארץ-ישראל”, אמר ולכן “ירידה מן הגולן לא פותרת, כי זה ימשיך לעמק החולה…לכבוש את ישראל, לגמור את היהודים”. בניגוד לעמדת הממשלה הביע דיין תמיכה בהחלטה על הפסקת אש במקומות שבהם נמצאים הכוחות, גם משום שלא היה  לדעתו ולדעת המטה הכללי שום סיכוי לדחוק את המצרים חזרה מעבר לתעלה.

ההתייעצות המובאת לעיל הייתה הפעם היחידה שבה נגררה ראש הממשלה במידה מסוימת אחר הלכי רוח פסימיים. גולדה מאיר הביעה בדיון תסכול רב מהתבדות ההערכות שנמסרו לה בדבר יכולתו של צה”ל לפגוע קשות בערבים בכל מצב. נאמנה לתפיסתה שקיומה של ישראל מותנה בכוחה ובעליונותה הצבאית על הערבים, ביטאה גולדה דאגה רבה מההשפעה שתהיה לכישלון של צה”ל על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, ועל הצגתה כחלשה ממה שחשבו – ובלשונו של דיין כ”נמר של נייר”.  ראש הממשלה וסגנה יגאל אלון הסכימו עם הערכותיו של דיין לגבי מטרות הערבים וגולדה אמרה: “אין כל סיבה מדוע הם לא ימשיכו, לא רק עכשיו. הם טעמו דם… זהו הסיבוב השני מאז 1948”. הרוח הפסימית ואווירת הייאוש ששררו בישיבה, הביאו את ישראל גלילי ליזום את הזמנתו של הרמטכ”ל  דוד אלעזר (דדו) כדי לשמוע דעה נוספת ואולי חיובית יותר. רגע לפני שהתפזרה הישיבה באווירת נכאים, הציג דדו תמונה קצת אחרת, ובעיקר גישה יותר נחושה ורוח אחרת. הוא הציג מצב קצת טוב יותר בצפון ובדרום הציע שלא להיגרר למרה שחורה אלא להיפך – לחשוב כבר למחרת היום על התקפת נגד על ראשי הגשר המצריים. סוכם שדדו ייצא לחזית הדרום ואם יגיע למסקנה שזה אפשרי, ייתן פקודה לתקוף (דיון אצל ראש הממשלה 7/10/1973 ב-14:50, א-7117/1, ע’ 36 – 47).

.בישיבת הממשלה שנערכה ב-21:00 באווירה קשה מסר שר הביטחון דיווח על האבדות הכבדות של צה”ל, ועם זאת מסר תיאור מעט מעודד יותר על המצב בחזיתות. שרים אחדים כמו השר יגאל אלון החלו בעריכת חשבון נפש ובהפקת לקחים מוקדמת. אלון קבע שתקיפת מנע לא הייתה עוזרת באופן משמעותי כי הסורים כמעט שאינם מפעילים את חיל האוויר שלהם. הוא הציע לפתוח בהתקפה על הסורים ולאיים על דמשק. עיקר הישיבה הוקדש לדיווח של דיין ושררה בה אווירה מתוחה שכללה חילופי דברים לעיתים חריפים בין דיין לבין כמה מהשרים. השר נתן פלד אף השמיע דברי ביקורת על הכישלון בהערכות המודיעיניות והאיחור בגיוס המילואים. זה מה שעומד ביסוד המצב החמור, אמר, ואף השתמש במילה “מחדל”. גולדה יצאה חוצץ נגד דברי הביקורת  בשעה הרת גורל שכזו. “האם אתה רוצה שנמנה ועדת חקירה?” שאלה את השר פלד. דבריו של פלד היוו למעשה את פתיחתה של החזית השלישית, לצד הצבאית והמדינית, שעמה התמודדה הנהגת ישראל – זירת ההסברה הפנימית מול הטענות, הרינונים והשמועות על הכישלון הכבד בהערכות המודיעין ובהכנת הצבא למלחמה. התמודדות רגשית ונסערת זו תוסיף ותלווה את הממשלה לאורך כל ימי המלחמה.

בעת הדיון בהיבטים המדיניים  מסרה ראש הממשלה שחרף מאמצי ישראל יגישו כנראה האמריקנים הערב הצעה להפסקת אש, משום שזה עדיף בעיניהם ובעינינו על דיון בעצרת האו”ם, וכי נמשכים המאמצים להבטיח אספקה צבאית והסיכויים לכך טובים מאחר ש”יש לנו עכשיו קרדיט שלא אנחנו התחלנו במלחמה”. (הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה, 7/10/1973 ב-21:00). בישיבת הממשלה לא התקבלו החלטות אופרטיביות אך הלכי הרוח, כפי שנמסר במברק מגלילי לאבן בניו יורק על דעתה של ראש הממשלה, היו שהיעדים נשארו כשהיו: “א. הדיפת הצבא המצרי אל מעבר לתעלה, ב. הדיפת הצבא הסורי אל מעבר לקו הפסקת האש בגולן ו-ג. תוך כדי כך הנחתת מכות על שני צבאות האויב” (מברק ול/778, א-4996/3 ע’ 120). 

בעקבות הדיווחים על המצב הצבאי החמור שינתה ההנהגה הישראלית את אופי דרישותיה לגבי סיוע צבאי מארצות הברית. לא עוד בקשה לפריטים אחדים, אלא דרישה לסיוע מסיבי ובראש וראשונה אספקת מטוסי קרב וטנקים, כשראש הממשלה מטילה לעניין הזה את מלוא כובד משקלה (מברק ול/775, א-4996/3 ע’ 117).  בשעות הלילה דיווח מרדכי שלו על פגישה של דיניץ עם קיסינג’ר בה “שטח בפניו את בקשתה הדחופה [של ראש הממשלה] לפנטומים”. דיניץ חזר גם הוא על החלטתה של גולדה שלא לפתוח במכת מנע, בין היתר על פי עצתו של קיסינג’ר, וטען שזה מעמיד את ארצות הברית בעמדת מחויבות מוסרית לסייע לישראל. קיסינג’ר שיבח את החלטתה של ישראל, אך מסר שעניין אספקת המטוסים קשה מאוד. הוא סיפר על מסר שקיבל מחאפז איסמעיל שעל פיו אין בכוונתה של מצרים להרחיב את ראש הגשר שהקימו, וכי אם תודיע ישראל על הסכמתה לסגת לגבולות 67, יהיו הם מוכנים לפתוח במשא ומתן על כך. מזכיר המדינה הוסיף שהוא רק מוסר את המידע ואינו ממליץ בכלל להתייחס לזה (מברק לו/982, א-4996/3 ע’ 31 – 32). על הצעתם זו חזרו המצרים כמה פעמים בהמשך ימי המלחמה.

האווירה הקודרת ונימת הייאוש והתסכול העמוק שהשתלטו על הנהגת המדינה לנוכח המצב בחזיתות, באו לידי ביטוי היטב ביומן לשכת ראש הממשלה מאותו היום. היומן מתאר את התסכול של ראש הממשלה ששבה ובקשה “לתת להם מכות קשות” ומתאר את תהייתה “אולי יש בפנטגון איזה דבר נגד הטילים”. נשמעת גם הדאגה העמוקה שליוותה אותה לאור המצב המתבטאת במילותיה: “יהודים בכלל לא אוהבים, יהודים חלשים עוד פחות. יזרקו אותנו לכלבים”.  (יומן לשכת ראש הממשלה, 7/10/1973 א-7487/4 ע’ 2 – 22).

 

 

בשעות הלילה החל מצב הרוח בלשכת ראש הממשלה להשתפר. סמוך לחצות הליל התקיימה בלשכה התייעצות בהשתתפותו של יצחק רבין, שדיווח על סיור שערך בחזית הדרום עם הרמטכ”ל. רבין מסר שהוחלט לפתוח למחרת היום בהתקפת נגד על הצבא המצרי שתתבצע בהדרגה: רק אוגדה אחת מתוך השלוש המצויות במקום תתקוף בשעה נתונה, משום ש”בין תל אביב והתעלה יש רק את הטנקים האלה”, כדבריו של רבין. הוא סיים בקביעה שלמרות הקשיים והבעיות אצל כוחותינו “בסך הכול המצב בסדר” (דיון אצל ראש הממשלה 7/10/1973 ב-23:50, א-7117/1, ע’ 48 – 50).