סיפור מלחמת יום הכיפורים - יום אחר יום

.1 | קיסינג'ר: "כל זמן שאני כאן לא אתן להפקיר את ישראל"

בבוקר ה-9 באוקטובר כבר התברר במלואו הכישלון של התקפת הנגד בדרום והמצב הצבאי החמור שבו העמידה את ישראל. בוקר היום הרביעי למלחמה גם לא הביא עמו כל בשורות ביחס לסיוע צבאי אמריקני. יתר על כן, האבדות הכבדות באנשים וציוד שנגרמו לאוגדה 162 בפיקודו של ברן שבו והבהירו עד כמה דחופה אספקת הנשק. הסתמן שהפעם תהיה זו מלחמה  ממושכת, ושצה”ל הטיל למערכה את כל מה שיש לו ונותר למעשה ללא עתודות משמעותיות. כל כלי נשק שנפגע ירד ממצבת הכלים הלוחמים ללא תחליף. בצה”ל העריכו שעתה השלימו המצרים את הקמת ראש הגשר, והם נערכים לתחילת השלב השני ובו התקפת עוצבות משוריינות לעומק סיני.

 

 

אם קודם לכן נמסר לאמריקאים מידע סותר שתיאר אמנם את המצב אך נוסח כך שלא יציג את ישראל כחלשה, הרי שעתה לאור המצב הקשה החליטה ההנהגה להציג בפני האמריקאים את מלוא חומרת המצב. המברקים הכמעט נואשים שנשלחו מלשכת ראש הממשלה אל השגרירות בוושינגטון כל שעות היום תיארו את האבדות הקשות של צה”ל בציוד לחימה, אבדות שהסתכמו בבוקר ה-9 באוקטובר ב-49 מטוסים ובכ-500 טנקים, ואת הצורך הדחוף בהשלמת ציוד חסר זה במיוחד  נוכח  התגבורות הבלתי פוסקות שזרמו אל מצרים וסוריה ממדינות ערב אחרות (למשל מברקים ול/797, ול/801, ול/808, לו/998, א-4996/3, עמ’ 153, 170-166, 180, 49). לקראת סוף היום כבר נמסר שברשות צה”ל רק 220 מטוסים מבצעיים מתוך 330 שהיו ברשותו בפרוץ הקרבות, אם כי חלקם יוחזרו לשימוש מאוחר יותר (מברק ול/809, א-4996/3, עמ’ 186-182). אלא שהמברקים שהגיעו מוושינגטון במהלך הלילה המשיכו לצייר תמונה, על פיה אין שינוי של ממש בעמדה האמריקאית. לאור הדיווחים מישראל החליט השגריר דיניץ להוריד את הכפפות מול הממשל. הוא דיווח ללשכת ראש הממשלה שהוא הפעיל גורמים אמריקנים שילחצו על הממשל כגון סנטורים וחברי קונגרס, מנהיגי דת ואישי ציבור אוהדי ישראל (מברק נר/18, א-7250/5 ע’ 79).

המצב הצבאי החמור והבעיה של אספקת הנשק נדונו בהרחבה בהתייעצות של קבינט המלחמה שהתכנס בשעה 07:30 בלשכתה של ראש הממשלה. הרמטכ”ל ושר הביטחון דיווחו על כישלונה של מתקפת הנגד בגזרת תעלת סואץ, על המצב הקשה המסתמן בדרום ומחייב ויתור על ניסיון להגיע לקו המים לפי שעה. באשר לחזית הצפון דווח על התקפות סוריות שנהדפו וכי מתקפת הנגד של צה”ל מתקדמת בצורה מניחה את הדעת. דיין ודדו ביקשו לאשר להם להכות בחזית הסורית ולהכריע את המערכה בה כדי שניתן יהיה להתמקד בחזית המצרית, ולמנוע מירדן ועירק להצטרף למערכה. לשם כך, טענו, יש לבצע התקפות אוויר על מטרות צבאיות בלב עיר הבירה דמשק. גולדה מאיר אישרה את בקשתם לאחר התלבטות קשה.

 

השריון הישראלי מתחיל בפריצת הקווים הסוריים ברמת הגולן. צלם רמי לחובר, לע”מ

לגבי הדרום, חזר דיין להציג חזות פסימית. שם, טען, המצרים מכים אותנו ומונעים כל אפשרות להסיג אותם מעבר לתעלה. יש להם עתודות גדולות שעדיין לא הופעלו לקראת המשך ההתקפה הצפויה מראשי הגשר שהקימו. דיין גרס שלאור שלל ההנחות והאמיתות שהתבדו, יש להיערך למציאות חדשה – מלחמה ממושכת שתחייב תגבור של צה”ל באמצעות גיוס של גילאים מתקדמים, החזרת מפקדים וותיקים, ואפילו גיוס של יהודים מחו”ל לעזרתה של ישראל. מבחינת כמות הטנקים אנחנו במצב של מלחמת ששת הימים, אמר. גם דדו הציג חזות קשה ואף אפשרות שיתכן וצה”ל יאלץ להיערך בקווי הגנה בעומק חצי האי סיני. במקרה כזה הבהיר, נדרשת היערכות למלחמה ארוכה שדורשת תגבור רב בציוד ובתחמושת: “אנו מתוכננים ל-5 ימי מלחמה, אנו לא בשביל מלחמה לחודשים”, אמר.

בישיבה התברר שנושא אספקת נשק ותחמושת מארצות הברית הפך לשאלה מכרעת שעשויה להבדיל בין הצלחה אפשרית לכישלון ומפלה. המחסור הקשה המסתמן בציוד לחימה מחד, והדיווחים המתסכלים מוושינגטון על הקשיים בקבלת אספקה צבאית אמריקנית מאידך, הבהירו לגולדה מאיר שהמאמצים שנעשו עד כה בעניין זה אינם מספיקים והראיה, האמריקאים כלל אינם מבינים את חומרת מצבה של ישראל. באזני הנוכחים המופתעים הציעה ראש הממשלה שהיא תצא לוושינגטון ל-24 שעות בחברת איש צבא, כדי להיפגש עם הנשיא ניקסון ולשכנע אותו בחומרת המצב ובצורך לספק מיידית את הנשק לישראל. היא הציעה לצאת בסודיות מוחלטת אף בלי ידיעת שרי הממשלה, ולהגיד לו “שייתן כל מה שיש לו. יש לו טנקים באירופה, שייתן. רוצים פנטומים, שייתן, יראה את זה כחזית שלו”. היא הניחה שלאור הקשרים האישיים שקשרה עמו בביקוריה הקודמים בוושינגטון, תצליח לשכנעו בשיחה אישית מלב אל לב בחומרת מצבה של ישראל  וברצינות בקשותיה החוזרות ונשנות לאספקת ציוד צבאי. (דיון אצל ראש הממשלה, 9/10/1973 ב-7:30, א-7117/1, ע’ 60 – 77).  מנכ”ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית העביר את הצעתה של גולדה לדיניץ והרחיב: “אנו מודעים לנדירות, ואולי להיעדר תקדים של פגישה סודית של הנשיא עם ראש הממשלה ולכן מוכנה ראש הממשלה להגיע בטיסה לכל מקום שיקבע ועם גמר הפגישה להמריא הביתה”. (מברק ול/799, א-4996/3, עמ’ 159)

בישיבת הממשלה שהתכנסה בשעה 10:30 בבוקר עלתה סוגיית ההתמקדות בצפון לשם הכרעת החזית הסורית. דיין הציג את הקשיים בחזית המצרית שמחייבים הכרעה מיידית בחזית הצפונית, והרמטכ”ל דיבר על  ההכרח לשבור את סוריה. ראש הממשלה דיווחה על אישור שנתנה לחיל האוויר להפציץ מטרות באזור דמשק, וגרסה כי ההתקפה על דמשק חיונית גם כדי “לרמוז” למלך ירדן שישב בשקט לאור הלחצים העצומים שמופעלים עליו מצד מדינות ערב להיכנס למלחמה.

לאחר שתירץ את הדיווחים המוטעים שלו בישיבת הממשלה ביום הקודם, המשיך דדו ותאר את האפשרויות השונות בחזית המצרית ובהן אפשרות של נסיגה עמוקה לתוככי סיני והיערכות למלחמה ממושכת. על רקע זה התייחסו השרים למספר נושאים שמחייב לדעתם המצב ובהם: גל השמועות שפשט במדינה על הנעשה בחזיתות  שדורש היערכות אחרת לחלוטין בתחום ההסברה, ואת הופעתה של ראש הממשלה באמצעי התקשורת כדי להסביר לעם את המצב ומה נדרש ממנו; כמו כן דנו בהצעה (של שר התחבורה שמעון פרס ושר המסחר והתעשייה חיים בר-לב) לגיוס נרחב של גילאים בישראל ובעם היהודי “כמו במלחמת השחרור”, למשימות אזרחיות ועזרה לתעשיות הצבאיות; שאלת כיבוש פורט סעיד ועוד. לסיום אשרה הממשלה את הודעת ראש הממשלה על הפצצת יעדים מרכזיים בסוריה. (הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה, 9/10/1973 ב-10:30). 

בהמשך היום העביר דיניץ לקיסינג’ר את בקשתה של גולדה לפגישה בארבע עיניים וזה העביר אותה לנשיא ניקסון. אך ניקסון דחה את הצעתה של ראש הממשלה וטען שאין בה טעם מאחר והאמריקאים כבר החליטו לספק לישראל את כל הנשק שנחוץ לה. דיניץ דיווח על כך והוסיף: “אין לי ספק שעצם העובדה שעלתה הצעה לביקור מלאכי [גולדה מאיר] תרמה רבות להחלטה החיובית של אדוארד [הנשיא ניקסון] היום” (מברק לו/19, א-4996/3, עמ’ 65)    

דיניץ כיוון בדבריו למפנה בעמדה האמריקנית בעניין אספקת הנשק שהחל להסתמן בערבו של היום. במברקיו ללשכת ראש הממשלה מאותו יום מסר דיניץ שבפגישה שקיים בבוקר עם קיסינג’ר ועוזריו נדהמו הללו מהיקף האבדות של ישראל ומחוסר יכולתה לעמוד בהערכותיה לפיהן ידרשו לה אך יומיים שלושה של לחימה כדי להשיב את המצב לקדמותו. נפתלי [קיסינג’ר] שאל: “מה קרה ששיבש את כל התחזיות המשותפות שלנו”, דיווח דיניץ (מברק לו/05, א-4996/3, עמ’ 56). דומה שבשיחה זו, ובשיחה בארבע עיניים בין קיסינג’ר ודיניץ, שבה הועלתה בקשתה של ראש הממשלה, הבין קיסינג’ר לראשונה לאשורו את מצבה החמור של ישראל וכי הערכותיהם של האמריקנים שישראל תזכה בניצחון בתוך כמה ימים אינן ריאליות, הוא הבין שאספקת נשק מסיבית ומהירה היא התנאי לניצחון ישראלי, שבו רצה מטעמים מדיניים, והוא והחל לפעול במרץ, או לפחות יצר חזות כזו, כדי להתגבר על המכשולים בדרך להיענות לבקשותיה. יותר מאוחר מסר דיניץ מפי קיסינג’ר שבפגישתו עם ניקסון הסכים הלה לאשר את כל הרשימה שהגישה ישראל בתחום הנשק, התחמושת והציוד האלקטרוני, והטעים “שכל אבידותינו במטוסים ובטנקים ימולאו ועלינו לנהל את מבצעינו על בסיס ידיעה זו“. הוא ביקש שישראל תעשה הכול כדי להכות מהר וחזק את הערבים, בטרם תתקבל החלטה על הפסקת אש, ושתעשה זאת ללא כל חשש ודאגה לגבי כמות הנשק ותחמושת הדרושות, מאחר ואלו יסופקו על ידי האמריקאים. בארבע עיניים אמר בקול חנוק לשגריר הנרגש: “כל זמן שאני כאן לא אתן להפקיר את ישראל” (מברקים לו/15, לו/18, א-4996/3, עמ’ 63, 64).

בד בבד נמשכה הפעולה המדינית באו”ם. לפי דיווחיו של שר החוץ אבן הרי שהפעולה לדחיית הדיון במועצת הביטחון עולה יפה. הוא גם סיפר על ההתגייסות היהודית המסיבית בארצות הברית: “ההתרגשות היא דומה לזו של מאי 48 ויוני 67. אתמול ושלשום היו ביטויי חרדה עמוקים”, כתב (מברק נר/12, א-7250/5 ע’ 26).

נושא ששב והטריד את מקבלי ההחלטות הייתה השאלה האם ירדן תצטרף למלחמה לצד מצרים וסוריה. מאמצים רבים נעשו להניא את המלך חוסיין מלהצטרף. שאלת הצטרפותה של ירדן למערכה נדונה גם בהתייעצות בין שר הביטחון לראש הממשלה שהתקיימה בשעה-19:00. אז נדונה גם ההתקפה המצרית לכיוון ראס סודר. לאור הקשיים בהספקת הנשק אמר שר הביטחון “אני לא ‘אתאבד’ אם יקבלו את הקריאה להפסקת אש בלי נסיגה”. הוא החל לדבר על הצעותיו של מפקד אוגדה 143 אריק שרון, שנתמכו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת על ידי אנשי האופוזיציה בראשות מנחם בגין, לחצות את התעלה ולאיים על קהיר. דיין הביע ספק ביכולת לעשות זאת. “אז בגין רוצה לעבור את הקו, שירד לאריק והוא יסיע אותו”, אמר בציניות. (דיון אצל ראש הממשלה, 9/10/1973 ב-19:00, א-7117/1, ע’ 78 – 81).

ביומן הלשכה ניתן ביטוי רב  ללבטיה של  ראש הממשלה טרם החלטתה לאשר הפצצת מטרות בדמשק ואת החשש מתגובת האמריקאים על פעולה זו. דיווחים שוטפים נמסרו על ההתקפה האווירית בסוריה, ועל ההתפתחויות בצפון ובדרום בגזרת פורט סעיד ופורט פואד. ביומן עולה שעל הקשיים בדרום נוספו “מלחמות הגנרלים” שהחלו להתפתח בגזרה על רקע הכישלונות, וקשייו של אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש) להטיל את מרותו על מפקדי האוגדות. לאור זאת הציע דיין, וגולדה נתנה את הסכמתה, לגייס את שר המסחר והתעשייה חיים בר-לב באופן מלא לצבא ולמסור לו את הפיקוד על חזית הדרום. עבור ראש הממשלה הייתה בכך בשורה גדולה. מאז השבר הגדול של יום המלחמה השני נסדק אמונה בשר הביטחון. היא בקשה להסתמך יותר על הגוורדיה הוותיקה ושליחתו של בר-לב לחזית הדרום המסוכסכת נראתה בעיניה התפתחות חיובית מאוד: “אני גם נרגשת וגם מאושרת” אמרה גולדה לבר-לב בטלפון והוסיפה: “זה יהיה יותר טוב על הלב אם אתה תשב שם, עם כל ‘הגאונים’ שיושבים שם”. (יומן הלשכה 9/10/73, א-7489/3 ע’ 21 – 31). 

בימים הראשונים עשתה לה הממשלה מנהג להתכנס פעמיים ביום, לישיבת בוקר וערב. בישיבת הערב שסגרה למעשה את פעילות היום הרביעי למלחמה סקר האלוף אהרון יריב, ששימש כעוזר מיוחד לרמטכ”ל לימי המלחמה, את המצב בחזיתות ודיווח על עצירת ההתקפה המצרית באזור ראש סודר. יריב גם ענה לשאלות השרים בעניין הכוח העיראקי שנשלח לסייע לסוריה ועל ההכנות להתמודדות עם הצבא הירדני בבקעת הירדן, אם ירדן תחליט להצטרף למלחמה. הממשלה דנה גם בגיוסו של חיים בר-לב לשירות מלא בצה”ל כדי שיקבל לידיו את הפיקוד על חזית הדרום. גולדה מסרה שהדבר נחוץ לדעת הרמטכ”ל ושר הביטחון כדי שתהיה סמכות מקובלת על כולם שחסרה במצב הנוכחי. הממשלה החליטה לאשר את גיוסו של בר-לב ואת המנגנון שידון ויסכם את  הבעיות המשפטיות שיוצר גיוסו בשעה שהוא מכהן כחבר ממשלה (הפרוטוקול המלא של הישיבת הממשלה, 9/10/1973 ב-21:30).