א.1 | דצמבר 1972 – רוחות מלחמה - "זה לא הגיוני, זה לא צריך להיות, אך זה יכול להיות"
בשלהי 1972 החלו לנשב שוב רוחות המלחמה במזרח התיכון. בסוף נובמבר 1972 התקבלו בלשכת ראש הממשלה ידיעות מודיעין ממקורות המוסד לפיהן עומדת מצרים לחדש בקרוב את האש בתעלה מפאת התסכול הכרוך בקיפאון המדיני. הידיעה מן המקור הראשי, שנחשב אמין במיוחד, מסרה שסאדאת הורה לצבאו לחדש את האש בסוף דצמבר, ולאחר מכן להיות מוכנים לפעולה רחבה יותר. עם זאת, ציין המקור הראשי שאין ביטחון שסאדאת אכן יפתח באש.
הצטברותן של ידיעות אלו הביאה את ראש הממשלה גולדה מאיר לכנס ב-1 בדצמבר התייעצות בלשכתה שבה השתתפו : שר הביטחון דיין, השר ללא תיק ישראל גלילי, הרמטכ”ל דוד אלעזר, ראש המוסד צבי זמיר, ראש אמ”ן אלי זעירא ואחרים. דיין פתח את הדיון בהערכה שמצרים עומדת לחדש את האש בראשית 1973 אך טען שכוונתה לתקריות אש מקומיות בתעלת סואץ ולא למלחמה כוללת. הוא העריך שבמידה רבה של וודאות סוריה תצטרף אף היא. אם כך יהיה, אמר דיין לא תסכים ישראל למלחמת התשה, אלא תכה קשות בסורים ובמצרים וצה”ל יבצע פעולות של חציית תעלת סואץ בחלקה הצפוני וכיבוש פורט פואד ואולי אף פורט סעיד. דיין אף אמר שלפעולות שתעשה ישראל בסוריה בתקופה הקרובה צפויה להיות השפעה על התפתחות העניינים.
אלי זעירא אמר שהערכת אמ”ן היא שהסיכוי שמצרים תפתח במלחמה אינו גדול: “הסיכוי שינסו לצלוח את התעלה – הוא קרוב לאפס. הסיכוי שיפתחו במלחמת התשה – הוא קטן מאוד”. לדבריו יש סיכוי גדול יותר, אם כי גם הוא בעל סבירות נמוכה, שינסו לבצע פעולות מקומיות מוגבלות כגון פשיטות לתוך סיני באמצעות הליקופטרים כדי להפעיל מרגמה או קטיושה על מטרה מסוימת של צה”ל בעיקר למטרות תעמולה. הוא הוסיף שאם המצרים לא יפתחו באש יהיה זה בגלל ירידה בתחושת הביטחון בכוחם נוכח יציאתם של המומחים הרוסים ממצרים, ומשום חששם שכישלון צבאי יחליש את עמדתם המדינית.
הרמטכ”ל קיבל את הערכת אמ”ן שהסיכויים לפתיחה באש קלושים מאוד, אבל אמר: “איננו יכולים להיות משוחררים מלעשות את ההכנות, כי סאדאת יכול לעשות דברים בלתי הגיוניים וטיפשיים”, כפי שעשה למשל בגירוש המומחים הסובייטים ביולי 1972. הוא הסכים עם דיין לגבי אופי התגובה הישראלית ופרס בפני הנוכחים את האפשרויות שעומדות בפני צה”ל להנחתת מכות קשות על המצרים במקרה של פתיחה באש.
בהמשך העלה הרמטכ”ל את האפשרות של התקפה מתואמת בו זמנית של הסורים והמצרים שהיא אמנם “בסבירות נמוכה, אבל זו אפשרות”. הוא הסביר שזו אפשרות מאוד לא נעימה עבור ישראל ואם יהיו ידיעות על כך: “אזי לפני שזה מתחיל – צריך לפעול על סוריה”, באופן שימנע מסוריה להיכנס למלחמה לפחות לכמה שנים.
ראש המוסד זמיר הטיל ספק בהערכתם של זעירא ודדו ואמר ש”צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שיכולה להיות אש בסצנריו כזה או אחר”. אולם זמיר הדגיש שגם הוא לא מעריך שיהיה חידוש של המלחמה לאורך כל התעלה, אלא יותר לפעולות מקומיות שנושאות אופי של הטרדה “פחות או יותר לפי הקווים שאלי [זעירא] ציין כאן”. הוא אמר שהמצרים פועלים על פי תכנית מדינית ומחפשים תזוזה מדינית. תסכולו של סאדאת רב ולאור המצב הגלובלי המאכזב מבחינתו, הרי “הצבא הזה [המצרי] לא יעשה משימות גדולות, אבל מלחמה קטנה בנוסח שהם מתכוננים לו – הוא יעשה”, וזאת בתיאום עם סוריה.
גלילי הציע שאם יופעל לחץ על ישראל להתגמש מבחינה מדינית כדי למנוע מלחמה תודיע ישראל שהיא מוכנה לשיחות קרבה להסדר חלקי. בסיום הדיון הוחלט להעביר את הדיון לממשלה אך להסתפק במסירת דיווח כללי בלבד לשרים מבלי להיכנס לפרטים מבצעיים שקשורים להפעלת צה”ל במקרה של חידוש האש. (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות, ראו: תעודה קבינט 1).
יומיים לאחר מכן, ב-3 בדצמבר 1972, דנה בכך גם הממשלה בסעיף שהוגדר: “המצב בגזרות הסורית והמצרית”. הדיון נפתח בסקירה ארוכה של ראש אמ”ן על המצב בגזרות שהתמקד במצב הפנימי בסוריה ומצרים ובמצב בקווי העימות איתן. הוא ציין שבמצרים ניכרת לאחרונה תופעה של דיבור גלוי על מלחמה ושבחזית נעשים צעדים שנראים כמו הכנות למלחמה. זעירא פרס את סיכויי החלופות השונות העומדות בפניה. הוא חזר על הערכתו שפתיחת אש מצידה כיום “היא מעשה לא הגיוני” והסבירות לכך נמוכה מאוד, אם כי ציין ש”באזורנו לא תמיד עובד ההיגיון”. הרמטכ”ל דדו חזר גם הוא על הערכותיו שמה שמניע את המצרים במדיניותם הוא הצורך להיערך להתפתחויות המדיניות הצפויות ב-1973, ו”הדאגה שללא אש וללא דרמטיזציה של הסכסוך המזרח תיכוני קיימת סכנה להמשך קיפאון ולחוסר התקדמות”. למרות חוסר הסבירות של התרחיש שהמצרים יפתחו באש צה”ל עושה הכנות לקראת אפשרות כזאת, אמר הרמטכ”ל. הוא סקר את התרחישים האפשריים השונים בחזית הסורית והסביר שישראל לא תאפשר את פתיחתה של מלחמת התשה, אולם לא נכנס לפירוט באילו צעדים תנקוט.
שר הביטחון דיין בדבריו הסכים עם ההיגיון שבהערכתו של ראש אמ”ן לגבי הסבירות לפתיחה באש. עם זאת טען שאין בהערכותיו של זעירא הצבעה על דרך שתיתן פתרון לבעיותיה הפנימיות והחיצוניות של מצרים, ולכן: “יש איזה זעזוע של מה שנקרא ריח אבק שריפה במגמות המצריות” ושבהחלט אפשרי שהמצרים יפתחו באש בתאריך כלשהו בחודשים הקרובים.
כמה שרים כגון: משה קול, זרח ורהפטיג, נתן פלד, משה חזני וויקטור שם-טוב, דברו נגד הסתמכות על ניתוחים רציונליים מדי בהערכת הסבירות שתפרוץ מלחמה. הדיון עסק בחלקו בקשר שבין התהליך המדיני למצב הצבאי וסכנת המלחמה. השר ורהפטיג דווקא מצא היגיון רב במעשי המצרים לטווח ארוך והשר נתן פלד קרא לדבוק בתכנית ההסדר החלקי ולהציג עמדה מדינית פתוחה כדי להקטין את סכנת המלחמה. עמדה דומה ביטא חברו לסיעת מפ”ם השר ויקטור שם-טוב. לעומתם השר שלמה הלל טען שעמידה ישראלית קשוחה מול לחצים מדיניים דווקא תדחה את המלחמה ותקרב את השלום.
ראש הממשלה שללה בדבריה את הטענות שכמעט הכול נתון בידי ישראל ואת הטענות על מדיניות תגובה מוגזמת בגבול הצפון. כמו בדיונים דומים בעבר, מצאה גולדה את עצמה מציגה עמדה ספקנית לגבי הערכות מערכת הביטחון. לגבי הסיכוי לפרוץ המלחמה אמרה: “זה לא הגיוני, זה לא צריך להיות, אך זה יכול להיות”. היא טענה שמצבו הפנימי הלא טוב של סאדאת והערכת המצרים שארצות הברית לא תלחץ על ישראל עלול להביא אותו לנהוג בצורה לא הגיונית ולהחליט על פתיחה באש ביחד עם סוריה כדי להזיז את העניינים המדיניים הקפואים. היא הצדיקה את המדיניות הבלתי פשרנית של הממשלה וקבעה ש”על כל סיכוי למו”מ אנו מוכנים לקפוץ”, אך “שכל יום שעובר בו חוסיין וסאדאת לא השיגו את שלהם, אנו קרובים יותר לשלום”.
בישיבה לא ניכרה בהלת מלחמה. היא הסתיימה בהחלטה, שהייתה המשך לסיכום הישיבה שנערכה שבוע קודם, ולפיה במקרה של הפגזה סורית על יישובים ישראליים, בסמכותם של ראש הממשלה ושר הביטחון לאשר לרמטכ”ל טפטוף ארטילרי על כפרים סורים באזור הגבול (פרוטוקול ישיבת הממשלה, 3/12/1972).
בשבועות שלאחר מכן התקבלו ידיעות שסאדאת נסוג לפי שעה מתכניתו לפתוח באש והשקט לאורך תעלת סואץ נשמר. ברמת הגולן נמשכו תקריות האש אך אלו לא התפתחו לכדי עימות כולל.
