ב-13 בספטמבר 1993 חתמו שר החוץ שמעון פרס ואבו מאזן (מחמוד עבאס) על “הצהרת עקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי” (‘הסכם אוסלו’) בבית הלבן בנוכחות ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, יושב ראש אש”ף יאסר ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. מזכיר המדינה כריסטופר שימש עד להסכם עם נציג רוסיה, ורבין וערפאת לחצו ידיים, בתמונה שנחשבה היסטורית וסימלה פתיחת עידן חדש ביחסים בין הפלסטינים והישראלים. בפתיחת ההצהרה נקבע:
“ממשלת ישראל ומשלחת אש”ף….המייצגת את העם הפלסטיני, מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול ככל יכולתם לחיות בדו-קיום בשלום ובכבוד ובביטחון הדדיים, ולהגיע להסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל לפיוס היסטורי באמצעות התהליך המדיני המוסכם.”
הנקודות העיקריות של ההצהרה כללו:
- הקמת רשות פלסטינית לממשל עצמי בתקופת הביניים
- נסיגת צה”ל מעזה ויריחו בתוך ששה חודשים מכניסת ההסכם לתוקף (ב-13 באוקטובר 1993)
- עריכת בחירות למועצה נבחרת פלסטינית תוך 9 חודשים מכניסת ההסכם לתוקף
- קביעת תקופת מעבר של חמש שנים עד להסכם הקבע. תקופה זו תחל עם הנסיגה מעזה ויריחו. המשא ומתן על הסכם הקבע תיפתח שנתיים לאחר הנסיגה מעזה ויריחו
- מועצת האוטונומיה תקבל סמכות תחילה בעזה ויריחו ובסוף בכל הגדה המערבית, להוציא נושאים שידונו בהסכם הקבע (ירושלים, התנחלויות, אזורי ביטחון)
- משטרה פלסטינית חזקה תפקח על הסדר הפנימי. ישראל תמשיך לשאת באחריות לביטחון הישראלים, תושבי ההתנחלויות והגנה מפני איומים חיצוניים
- שיתוף פעולה בנושא המעברים בין עזה ומצרים, ובין יריחו וירדן. ישראל תמשיך לשלוט במעברים מבחינה ביטחונית
- הבחירות למועצת הרשות ייערכו בפיקוח בינלאומי, לפי הסכם שייקבע בין הצדדים
- בנספחים להסכם הוצעו הסדרים לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח אזורי
למשא ומתן בנורבגיה על ניסוח הצהרת העקרונות ולהכרה ההדדית בין ישראל לאש”ף ראו את הפרסום “הדרך לאוסלו: משא ומתן סודי עם אש”ף, ינואר-ספטמבר 1993“.
מכתב הזמנה לטכס החתימה על ההסכם בין ישראל לאש”ף בוושינגטון, 13.9.1993. ארכיון המדינה(ראו גם תיק גל 23139/12 על טכס החתימה).
