הסכם קהיר: המשא ומתן עם אש"ף על ביצוע הצהרת העקרונות והקמת האוטונומיה הפלסטינית, אוקטובר 1993–מאי 1994

ב.1 | נערכים לשלב הראשון של השיחות על הסכם עזה ויריחו, אוקטובר 1993

בנספח 2 של ההצהרה נקבע ששני הצדדים יערכו הסכם בדבר נסיגת כוחות ישראלים מרצועת עזה ומאזור יריחו ויחתמו עליו בתוך חודשיים מתאריך כניסתה לתוקף של הצהרת העקרונות. המשא ומתן על ההסכם החל באוקטובר 1993 אבל הצדדים לא הצליחו לסיימו במועד שנקבע. תחילה נבע העיכוב מקשיים בהרכבת המשלחת הפלסטינית, על רקע קשיי ערפאת בהעברת ההסכם במוסדות אש”ף, והתנגדות חלק משותפיו הקודמים. היה גם מתח בין אש”ף-תוניס (“החוץ”) להנהגה המקומית בשטחים (“הפנים”) שהתעצמה מאד בתקופת האינתיפאדה.

ב-6 באוקטובר נפגש רבין עם ערפאת בקהיר והאיץ בו לזרז את הקמת הצוותים. לדבריו עברו שבועות מהחתימה ולא קרה כלום. “צריכים לממש את המומנטום”. ערפאת הסכים להצעותיו וביקש מחוות כגון החזרת פעילים מגורשים ושחרור אסירים. רבין ביקש להשאיר את הנושא למשא ומתן אך הסכים למחווה לפני כנוס הוועד הפועל של אש”ף (ראו ראשי פרקים של השיחה, תעודה 4, שיחת ערפאת עם רבין, 6.10.1993). רק לאחר ישיבת הוועד הפועל ב-10 באוקטובר העבירו הפלסטינים רשימת משתתפים בוועדה על הסכם עזה ויריחו לשיחות שעמדו להיפתח בטאבה

בצד הישראלי, הפקיד ראש הממשלה אנשי צבא על חלקים מרכזיים במשא ומתן. החלטה זו ביטאה את השקפתו, כפי שהביע אותה בשיחה עם הנשיא מובארכ ערב חתימת הסכם אוסלו, כי ביצוע ההסכם הוא אחריותו הישירה בתוקף היותו גם ראש ממשלה וגם שר הביטחון. רבין אמר שהצהרת העקרונות היא חשובה אך המבחן האמתי יהיה בביצוע בשטח (תעודה  2, שיחת רבין ומובארכ, 12.9.1993).

לפי הצעת ישראל, הוחלט להקים ארבע ועדות שיעסקו בהיבטים שונים של ביצוע הצהרת העקרונות. שר החוץ פרס עמד בראש ועדת קישור כללית; סגן הרמטכ”ל אמנון ליפקין שחק הופקד על הוועדה על הסכם עזה ויריחו, שהיתה החשובה ביותר בעיני רבין, וניהל שיחות בטאבה ובקהיר עם נביל שעת’. עם זאת, ישראל ביקשה לשמר את המסגרת של השיחות הרב צדדיות בוושינגטון, והאלוף דני רוטשילד, מתאם הפעולות בשטחים, ניהל שם שיחות על תקופת המעבר וסידורי האוטונומיה כגון עריכת בחירות לרשות הפלסטינית, עם חברי המשלחת המקורית לוושינגטון, המורכבת בעיקר מתושבי השטחים. רק השיחות הכלכליות, שעסקו בהקמת מוסדות פיננסיים ברשות הפלסטינית ובמדיניות המס והמכס, הופקדו בידי אזרחים. הן התנהלו בפאריס בראשות שר האוצר אברהם שוחט ואיש משרד החוץ עודד ערן, עם אבו עלא בצד השני. אפילו בראש קבוצת העבודה שטיפלה בנושאים אזרחיים מובהקים, כגון ארכיאולוגיה, מים, חקלאות ותקשורת, עמד איש צבא – ראש המנהל האזרחי גדי זוהר. במקביל ניהל פרס שורה של מגעים לגיוס מדינות בעולם לסייע לפלסטינים – סיוע כספי וסיוע בהקמת מוסדות מדינה, במיוחד המשטרה הפלסטינית. יוסי ביילין עסק בנושא הפליטים ויצא להיפגש עם ערפאת בתוניס.

רישום שיחת טלפון בין יצחק רבין לנשיא מצרים חוסני מובארכ, 12.9.1993. ארכיון המדינה

בינתיים הזמינה ארצות הברית את המדינות התורמות– נציגי ארצות הברית, האיחוד האירופאי, קנדה, יפן, סקנדינביה, סעודיה ומדינות המפרץ ועוד – לוועידה כלכלית בוושינגטון. הן הסכימו לתרום 2.5 מיליארד דולר במשך חמש שנים, בעיקר מארצות הברית, האיחוד האירופאי ויפן. בשל חילוקי דעות בין ארצות הברית והאירופים, הוחלט שנורבגיה תעמוד בראש הקבוצה (תשמש “מחזיקת הפטיש”). הפלסטינים נדרשו להקים מוסדות כלכליים מסודרים שיוכלו לקלוט את כספי הסיוע. בסוף הקימו מועצה כלכלית בשם PECDAR) Palestinian Economic Council for Development and Reconstruction).

ב-13 באוקטובר פתחה ועדת הקישור את דיוניה בקהיר, בראשותם של פרס ואבו מאזן. באותו יום נפתחו השיחות על עזה ויריחו בטאבה,”באווירה מצוינת” לפי דיווחו של חבר הצוות יהושע זכאי. נקבע סדר יום ובו הנושאים העיקריים: לוח זמנים לנסיגה ישראלית מאזורי עזה ויריחו; הגדרת אזור יריחו; סידורים להקמת המשטרה הפלסטינית והפעלתה; המעברים בין עזה למצרים ובין יריחו לירדן; מעבר בטוח בין עזה ליריחו; הנוכחות הבינלאומית; העברת השלטון; שיתוף פעולה כלכלי; הגדרת אזורי היישובים וצעדים בוני אמון. הוקמו קבוצות עבודה – קבוצה אזרחית וקבוצה בענייני ביטחון (תעודה  5 יהושע זכאי אל ז’ק נריה 17.10.1993)

כבר בשלב זה לחצו אנשי אש”ף על ישראל לשחרר אסירים, ובהם גם אסירי חמאס, כדי להפריד בין גורמים יותר מתונים שיהיו מוכנים לקבל את סמכות הרשות לבין גורמים קיצוניים. אך ישראל התקשתה לפעול לפי בקשה זו לאור פעולות טרור של מתנגדי ההסכם, למשל פיגוע בו נהרגו שני מטיילים בוואדי קלט בתחילת אוקטובר 1993. פרס גינה את הרצח שבוצע על-ידי הג’יהאד האסלאמי בדבריו בפתיחת מושב החורף של הכנסת ואמר כי ביצוע ההסכם עם הפלסטינים לא יושפע מגל הטרור מצד אויבי השלום. לישראלים ולפלסטינים יש אינטרס משותף להילחם בטרור. זמן קצר לפני שחרור האסירים המתוכנן נהרגו שני חיילים בחאן יונס על-ידי החמאס. אף על פי כן, לאחר שהאלוף שחק כבר הבטיח לשחרר כמה מאות אסירים וביניהם חולים, נשים, ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה וגברים מעל גיל חמישים, המהלך יצא לפועל (תעודה  7, ז’ק נריה אל יצחק רבין ושמעון שבס,   24.10.1993).

ב.2 | לכל צד הפרשנות שלו להצהרת העקרונות

הצהרת העקרונות הייתה עמומה וכללית. עמימות זאת אפשרה את החתימה אך הייתה עשויה לגרום קשיים רבים בשלב היישום, כפי שניבאה סקירה שנכתבה בחטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ באמצע אוקטובר. כבר אז עמד כותב הסקירה על חלק גדול מנקודות המחלוקת שיתעוררו בשיחות והמליץ על צעדי היערכות לקראתן. בין היתר הצביע על הבעייתיות שכרוכה בהפקדת מרבית העניינים בידי אנשי צבא והציע “עירוב פעיל יותר של אנשי משרד החוץ ונציגי משרדים אחרים” (תעודה 6 המרכז לתכנון מדיני: הצהרת העקרונות על ממשל עצמי, 17.10.1993  (הסקירה היא כנראה של הרי קני-טל, ראש החטיבה. המלצתו לערב גורמים נוספים במשא ומתן ולהפעיל ערוץ חשאי בדרג גבוה אומצו רק לאחר שנקלעו השיחות למשבר).

עד מהרה התברר ששני הצדדים פירשו את ההצהרה והקמת האוטונומיה בצורה שונה: הפלסטינים ראו בהן שלב ראשון לנסיגה ישראלית מלאה והקמת מדינה פלסטינית, בשעה שהישראלים ראו בהן תקופת מבחן ליכולתם של הפלסטינים לנהל את עצמם ולחיות בשלום לצד ישראל. חילוקי הדעות התרכזו בכמה נושאים:

• גודל שטח יריחו: הפלסטינים דרשו את כל נפת יריחו, כ-300 ק”מ, וישראל טענה שמדובר בעיר יריחו בלבד (25 ק”מ)
  

  העיר יריחו וסביבותיה, 1988. צילום: מגי אילון, לע”מ

• השליטה במעברי הגבול עם מצרים וירדן
• סידורי ביטחון, ובמיוחד הדרישה הישראלית לשלוט בכבישים ובשטח מסביב ליישובים בעזה
• תביעות הפלסטינים לסממני ריבונות.

תביעות אלו, כגון הדרישה לשליטה במעברים והטבעת מטבע, סימלו את רצונם להבליט את היסודות של מדינה פלסטינית עצמאית כבר בשלב הסדר הביניים

ויכוח מרכזי בין הצדדים התמקד בשאלת הביטחון. הפלסטינים הסכימו עקרונית שישראל תהיה אחראית לביטחון חוץ בשלב המעבר, בשעה שהם יהיו אחראים לביטחון הפנים, אך הייתה להם פרשנות שונה לעיקרון זה. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בשני מסמכים: מסמך מטעם המשלחת הישראלית על “תפיסת הביטחון הישראלית” קובע שמטרת ההסכם היא לאפשר לשני העמים לחיות זה לצד זה בשלום ובביטחון, בשעה שהפלסטינים נהנים ממנהל עצמי. הוא מדגיש שישראל תישא באחריות לביטחון ולסדר הציבורי עבור המתנחלים והישראלים באזורים אלו. אחריותה לביטחון כלפי חוץ דורשת המשך הנוכחות הישראלית לאורך הגבול עם מצרים וירדן ושליטה על מעברי הגבול ועל התנועה לתוך הגדה המערבית ולעזה, לצד “נוהלי תיאום” עם הפלסטינים. יש לצמצם למינימום את הנוכחות הבינלאומית הזמנית שהוזכרה בהצהרת העקרונות, שמטרתה לסייע לפלסטינים. “במקרה של סתירה בין תחומי האחריות, תהיה עדיפות לשיקולי הביטחון הישראלים על פני כל שיקול אחר“. נייר תגובה על “תפיסת הביטחון הפלסטינית” המצורף למסמך הראשון טוען שהכוחות הפלסטינים אחראיים למנוע חדירות מעבר לגבול ולכן עליהם לשלוט במעברים. הוא קבע כי האחריות הישראלית לביטחון היישובים והמתיישבים אינה בבחינת מנדט פתוח לנוכחות ביטחונית ישראלית חובקת כל באזורים מהם נסוגו. לסיום קובע המסמך במפורש שמטרתם הסופית של הפלסטינים היא סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד ישראל. למרות שיש צורך בשיתוף פעולה הדדי, המטרה הסופית היא הפרדה (תמצית המסמכים בתעודה 9 מחלקת מידע במשרד החוץ אל נציגויות ישראל בחו”ל,  7.11.1993).

ב.3 | משברים ראשונים בשיחות

היו סיבות נוספות למחלוקת ולמתחים. היו המתחים בין “מחנה אבו מאזן-אבו עלא” ואנשי ערפאת. מנכ”ל משרד החוץ סביר העיר בישיבה ב-25 באוקטובר בקשר לשיחות הכלכליות שמחנה אבו- מאזן-אבו עלא הוא יותר פרגמטי לעומת ערפאת שהוא יותר ריכוזי (תעודה 8, משרד החוץ אל נציגויות ישראל בחו”ל,  29.10.1993). גם בצד הישראלי היו הבדלי גישה בין מי שהגדירו בצורה נוקשה את האינטרסים הביטחוניים וחתרו לשמור עליהם בצורה מלאה לבין אחרים שראו בשיתוף פעולה עם הפלסטינים ובאמון שנוצר בין הצדדים מרכיב חשוב שאף יתרום מאד לביטחון.

שיחות טאבה בין ראש המשלחת הישראלית אמנון ליפקין שחק (מימין), לבין ראש המשלחת הפלסטינית נביל שעת’ (משמאל), 13.11.1993. צלם: אבי אוחיון, לע”מ

בסוף אוקטובר נקלעו השיחות בטאבה למשבר לאחר שהפלסטינים דחו את מפת הנסיגה הישראלית בעזה וטענו שלא מדובר בפינוי של ממש אלא בהיערכות מחדש של צה”ל בלבד. ערפאת הורה למשלחת לחזור לתוניס. בלחץ המצרים השיחות חודשו והועברו לקהיר, שם נערכו בבית הארחה של ממשלת מצרים כדי לצמצם את הסיקור העיתונאי. בדיונים על העברת חלק מסמכויות הממשל הצבאי והמנהל האזרחי לרשות הפלסטינית התעוררו ויכוחים בנושאים כגון מקור הסמכות (ישראל ביקשה להאציל סמכויות בכוח צו צבאי, צעד שישאיר את המפקד הצבאי כריבון, בשעה שהפלסטינים הציעו שאש”ף יקים את הרשות באופן חד צדדי); שאלת פתיחתן של נציגויות של המדינות התורמות בשטח האוטונומיה ועוד. הוחלט על סיורים משותפים פלסטינים-ישראלים שנתנו לפלסטינים הרגשה שהם אחראים לביטחון ומבחינת ישראל סימנו נכונות מצדם לשיתוף פעולה ביטחוני (ראו: תעודה  10, יואל זינגר אל שר החוץ שמעון פרס,  14.11.1993)

ב-11 בנובמבר דיווח נביל שעת’ במסיבת עיתונאים על התקדמות רבה בשיחות טאבה (ראו: תעודה 11 . שגרירות ישראל בקהיר  אל מחלקת מחקר מדיני במשרד החוץ,  18.11.1993. יחד עם זה ציין שיש קשיים והחרפה באלימות. לדבריו המצרים אינם מתנגדים להעברת סמכויות לפלסטינים במעבר הגבול עם מצרים. שעת’ הדגיש את חשיבות שחרור אסירים פוליטיים שנכלאו על רקע תמיכתם באש”ף או השתתפותם בהפגנות ודחה את האבחנה בינם לבין אסירים שיש להם “דם על הידיים”.

ב.4 | התקדמות והכנת טיוטה להסכם

ב-16 בנובמבר נפתחו השיחות הכלכליות בין ישראל לפלסטינים בפאריס. בדיונים מוקדמים עם משרד האוצר סוכם שישראל תשאף להמשיך לקיים עם הממשל העצמי הסדרי מכס זהים עם אלו הנהוגים בישראל (“מעטפת המכס האחידה”). היא תעביר לממשל העצמי את ההכנסות מהטלת המכס על יבוא לשטחים. יש שאיפה גם לקיים אזור סחר חופשי עם ירדן. בהודעה משותפת עם פתיחת השיחות הציגו הצדדים את הצורך בשיתוף פעולה ואת שאיפתם של הפלסטינים ליצור קשר מיוחד עם ירדן והקהילה הבינלאומית. הוקמו קבוצות עבודה שיעסקו בענייני מסחר וכוח עבודה, מיסוי והמערכת הבנקאית. בדיווח של עודד ערן סיפר הלה שהפלסטינים שואפים לגבול פתוח עם ישראל כדי לאפשר יצוא חופשי של התוצרת החקלאית. למרות שההסכם היה אמור לעסוק רק באזור עזה ויריחו היה ברור שיעלו שאלות עקרוניות כגון הזכות להנפיק מטבע או הקמת בנק מרכזי שיחרגו מעבר להסכם זה (תעודה 13. עודד ערן אל שמעון פרס, יוסי ביילין ואחרים 24.11.1993).באותו יום שלח ערפאת עצמו איגרת בעל פה לרבין באמצעות יועצו המדיני של רבין, ז’אק נריה, ובה תשובה למכתב מרבין בעניין שיתוף פעולה כלכלי. ערפאת הציע להעביר את הדיון הכלכלי לקהיר. הוא סיים את האיגרת בצורה אופטימית: “אני צופה עמך להשגת שלום בין עמינו, שלום אשר מעודד אותי ומחזק אותי בדעתי שיש להשיג שלום כולל בכל החזיתות הערביות האחרות” (תעודה 12. מסר בעל פה מערפאת לרבין 23.11.1993).). אולם רבין העדיף לא לשנות את מתכונת השיחות.

העמוד הראשון מתוך מסר בעל פה מערפאת לרבין בעניין ההסכם הכלכלי, 23.11.1993. ארכיון המדינה, גל 23139/11

השיחות בקהיר הלכו והתקדמו, ולקראת ההכרעות הוחלט לקיים ערוץ נוסף, סודי, בפאריס, כדי לדון בסוגיות שנותרו במחלוקת. ב-25 בנובמבר יצאו נריה, זינגר ושחק לפאריס. שני הצדדים התחילו לעבוד על טיוטות ההסכם. נריה אף ביקר אצל ערפאת בתוניס, בלוויית עמוס גלעד, ממלא מקום המזכיר הצבאי, וביקש ממנו לעמוד בהבטחתו לרבין למסור לו מידע על נעדרי קרב סולטן יעקוב בזמן מלחמת לבנון הראשונה. במהלך השיחה התבררו לנריה שורשי התעקשותו של ערפאת בנושא גודל השטח של יריחו. ערפאת הסביר שהוא מעוניין בשליטה בגבול לכל אורך הנהר מגשר דמיה בצפון עד גשר עבדאללה בדרום, כולל “חלון” לים המלח בקרנתל. לדבריו נאמר לו בוושינגטון שהישראלים אינם מוכנים להגדיל את שטח יריחו מכיוון מערב בשל הקרבה לירושלים, אך אפשר לדבר על התרחבות לכיוון מזרח. ערפאת טען שיואל זינגר והשר הולסט יאשרו את נכונות דבריו. בסוף הביקור נמסר לנריה חצי מהדיסקית של אחד הנעדרים, זכריה באומל).

בתחילת דצמבר ביקר מזכיר המדינה כריסטופר באזור, בעיקר בקשר לחידוש המשא ומתן עם סוריה. על רקע דיווחים שערפאת מנסה לגרור את האמריקנים למעורבות במשא ומתן עם ישראל, מחלקת המדינה הבהירה שלא תסכים להיענות לדרישותיו (ראו: תעודה 14. איתן בנצור אל שגריר ישראל בוושינגטון, 29.11.1993). בדיונים עם המזכיר בירושלים רבין שאל על מימון המשטרה הפלסטינית. לדבריו ערפאת ביקש עשרת אלפים שוטרים, כפול מהמספר הדרוש. האמריקנים סיפרו שהבנק העולמי מוכן לסייע, האמריקנים יתנו ציוד לא קטלני והנורבגים יתנו מדים. רבין גם עמד על רגישות דעת הקהל בישראל להמשך פיגועי הטרור.

ב.5 | שחיקה בדעת הקהל על רקע אירועי טרור

תמיכת הציבור בישראל בהסכם הלכה ונשחקה בשל המשך מעשי הטרור. המחאה הציבורית התגברה לאחר שהתבררה מעורבותם של אנשי פת”ח ברצח חיים מזרחי, תושב בית אל, ב-29 באוקטובר 1993. נערכו הפגנות סוערות שכללו חסימת כבישים ופגיעה בערבים. רבין דרש מערפאת לגנות את הרצח ולעמוד בהתחייבויותיו למנוע טרור, וערפאת אכן פרסם דברי גינוי. ב-1 בדצמבר אירע פיגוע טרור נוסף: מחבלים ירו במכונית ליד אל-בירה והרגו שני ישראלים. פרס גינה את הרצח ובתשובה לשאילתה בכנסת הציע לחברי הבית “לשמור על האחדות כי הכאב משותף לכולנו”. ב-7 בדצמבר כתב יגאל פרסלר, יועץ ראש הממשלה ללוחמה בטרור, לרבין והביע את דעתו כי ככל שיתקדם המשא ומתן יגבר הטרור של ארגוני הסירוב נגד ישראלים בשטחים ואולי גם בישראל. לדעתו הם בוחרים לתקוף מתנחלים בתקווה שיגיבו באלימות ותגובתם תוביל למהומות נוסח האינתיפאדה. עם כניסת המשטרה הפלסטינית לעזה ויריחו, יתכן כי יתמעטו הפיגועים שם, אך הטרור בשאר אזורי השטחים ובתוך ישראל ילך ויגבר. כדי למנוע תגובת שרשרת של פיגועים ותגובות יש להעניק למתנחלים תחושת ביטחון ולעשות מסע הסברה בקרבם כדי שירגישו שהתנגדותם נשמעת וכן לתגבר את נוכחות הצבא בשטח (תעודה  15 יגאל פרסלר אל יצחק רבין, 7.12.1993). לא ברור אם רבין קיבל את עצתו של פרסלר; ידוע שהוא עמד בקשרים עם כמה מראשי המתנחלים וחזר על התחייביותו שאף יישוב לא יזוז ממקומו בשלב הראשון של ההסכם והאחריות לביטחונם יישאר בידי ישראל. (ראו גם תעודה 03).ב-8 בדצמבר רבין נאם בארוחת צהריים עם ועדת העורכים והתייחס בהרחבה לגל הטרור ולבעיית ביטחון המתיישבים. הוא הסביר את החשיבה שהובילה אותו לחתום על הסכם העקרונות ואת עמדתו בשיחות על הסכם עזה ויריחו. לדבריו ידע שתהיה התנגדות להסכם, במיוחד של ארגוני הסירוב כגון החמאס והג’יהאד האסלאמי. בניגוד לחוזה השלום עם מצרים, לא מדובר בהפרדה וגבול קשיח בין שתי מדינות אלא בהסכם של “דו-קיום ושלום בין שתי [יישויות] שאין האהבה שוררת ביניהן, מעורבבות גיאוגרפית, חוצות אחת את השנייה יום יום באלפי אם לא בעשרות אלפי כלי רכב.” רבין אמר ש-120 פלוגות שומרות על היישובים ביהודה ושומרון, ו”קיום הביטחון באזורי יהודה ושומרון ועזה הוא היום יעד ביטחוני בעדיפות העליונה”. הוא ציטט דברים שאמר יום קודם לכן לסיעת המפד”ל כי צה”ל עושה כל מה שאפשר במגבלות החוק ( תעודה  16 מפגש ראש הממשלה רבין עם ועדת העורכים 8.12.1993).

מסמך לא חתום המעיד על מגעים עם המתיישבים בענייני ביטחון. ארכיון המדינה

ב.6 | מי יעמוד על הגשר? משבר בקהיר

לאחר שהתברר כי הצדדים לא יגיעו להסכם על עזה ויריחו עד התאריך שנקבע (13 בדצמבר) הוחלט לקיים פסגה בין ערפאת ורבין ב-12 בדצמבר. לקראת הביקור יצאו נריה וגלעד שוב לקהיר ולתוניס. בתוניס אמר נריה לערפאת שבדק את גרסתו בקשר לגודל יריחו ולא מצא סימוכין לטענתו. הוא התלונן על פקס שנשלח לרבין ועליו לוגו של נשיא מדינת פלסטין ומפת ארץ ישראל, עליה אין אזכור לישראל. הפקס פורסם בעיתון ופגע ברבין. דבריו הכעיסו את ערפאת, שטען שהוא מתקבל בכל העולם בתור נשיא פלסטין וישראל מבקשת לכלוא אותו ביריחו ולהפוך אותו לראש עיר.

בפגישת הפסגה התברר לרבין שערפאת תובע ריבונות פלסטינית על הגבולות מול ירדן ומצרים. עם זאת, הוא מכיר בשיקולי הביטחון של הישראלים ומוכן לתיאום ביטחוני כפי שהוגדר בהצהרת העקרונות. הוא הציע פטרולים ישראלים ופלסטינים בגבול ושליטה בינלאומית במעבר. רבין נדהם מהעמדה של ערפאת, שסתרה את כל מה שנדון בטאבה. הוא חשש מהברחת נשק דרך המעבר ומכניסה בלתי מבוקרת של פלסטינים מהפזורה. כדי למנוע פיצוץ הוא הציע למנות צוותים ולהמשיך בשיחות רצופות במשך עשרה ימים (ראו: תעודה  17. ראשי פרקים מדברי רבין וערפאת פגישה בקהיר 12.12.1993. ). בשיחה עם המזכיר כריסטופר אמר רבין שהוא שמע מערפאת פרשנות שונה לחלוטין ממה שהוסכם בעבר והביע צער על כך שלא דיבר עמו קודם. לדברי רבין גם המצרים הגיבו בתדהמה ומובארכ הזהיר את ערפאת שהוא עלול להחמיץ הזדמנות שלא תחזור. רבין הדגיש שהוא מוכן להיות גמיש ולמצוא מוצא של כבוד בנושא ניהול המעברים אך לא בנושא האחריות לקווים מול מצרים וירדן. הוא יציע פשרה בעניין יריחו, אבל רק במסגרת “עסקת חבילה” (תעודה 18 , שיחת רבין-כריסטופר, 15.12.1993).

בדיקות וביקורות במסוף הגבול הישראלי-ירדני, בגשר אלנבי, בבקעת הירדן, 13.8.1985. צלם: נתי הרניק, לע”מ.

פגישת ראש הממשלה יצחק רבין (מימין) עם נשיא מצרים חוסני מובארכ ויו”ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, בקהיר, 12.12.1993. צלם: צביקה ישראלי, לע”מ

ב-14 בדצמבר הגיש נריה לרבין מסמך ובו פירט “חבילה” כזאת הכוללת ויתורים בנושאים השנויים במחלוקת שיקלו על הפלסטינים לקבל את עמדת ישראל בנושאי ביטחון. לדברי נריה “הגישה במגעים עם ערפאת חייבת להתבסס על “חבילה” שביסודה “תן וקח” – מיזוג בגישה של “שמירת הכבוד הפלסטיני” לבין דרישות הביטחון של ישראל”. הוא הציע להותיר לרבין עמדות נסיגה שיוכל לנצל בשיחה אישית עם ערפאת, כולל הרחבת שטח יריחו לכיוון עוג’ה וים המלח (תעודה  19. ז’ק נריה אל יצחק רבין, 14.12.1993).

נביל שעת’ ואמנון שחק, 13.11.1993. צלם: אבי אוחיון, לע”מ

את טענותיו של ערפאת ניתן לראות במכתב ששלח לפעיל שלום יהודי אמריקני ששימש בעבר איש קשר בינו לבין הישראלים, סטנלי שיינבאום. ערפאת כעס מאד על פרסומים שליליים על הפגישה עם רבין ועל אישיותו בעיתונות הישראלית. במכתב הוא שטח את הפרשנות שלו להצהרת העקרונות ואת טענתו שישראל מבקשת להקים גטו לפלסטינים ביריחו ( תעודה 20. יאסר ערפאת אל סטנלי שיינבאום 24.12.1993). כדי להתגבר על חילוקי הדעות, הוחלט לכנס ישיבה של ועדת ההיגוי באוסלו בראשותם של פרס ואבו מאזן. אבו מאזן, שלא קיבל מנדט מערפאת כפי שביקש, סירב להגיע ויאסר עבד רבו עמד בראש המשלחת הפלסטינית. הם חיפשו הצעות קונקרטיות שיוכלו לגשר על הפערים. הפלסטינים “התקפלו” וויתרו על תביעתם לשליטה בגבולות וישראל הציעה הרחבת שטח יריחו לחמישים וחמישה קמ”ר. בארבעה סבבי שיחות במקומות שונים בעולם הצליחו הצדדים למצוא נוסחה בעניין השליטה במעברים – מסוף הגבול יחולק לשניים: מסוף אחד בשליטת ישראל לנוסעים לישראל ולגדה המערבית למעט יריחו, ואחד, בשליטה משותפת, לנוסעים לעזה ויריחו.

ב-28-27 בדצמבר התנהלו שיחות נוספות בקהיר ובסוף הגיעו לטיוטת הסכם. פרס הכתיב את הנוסח האחרון לעוזרו והגיש אותו לפלסטינים. למחרת הם טענו שהנוסח אינו משקף את מה שהוסכם ושלחו פקס עם מספר הערות. ערפאת עצמו דחה את הטיוטה ונביל שעת’ שלח פקס נוסף בשמו החוזר על דרישותיו בעניין גודל אזור יריחו, השליטה בגשר והנוכחות הבינלאומית. על אף התשובה המאכזבת הוא סיים את מכתבו בברכת שנה טובה ותקווה למפגש קרוב (ראו: תעודה 21 הודעת פקס מנביל שעת’, קהיר, לאמנון שחק, 30.12.1993). בתגובה סירבו הישראלים לכל ויתור נוסף ופרס חזר ארצה. נראה שערפאת חש שיקבל יותר ויתורים מרבין מאשר מפרס.

רבין ביקש משחק לנסח תשובה בשמו המציגה את דעתו בנושאים השנויים במחלוקת. ישראל הסכימה להצבת שוטר פלסטיני ודגל פלסטין בכניסה למסוף ביריחו שישרת את תושבי הגדה המערבית ועזה, אך היא המשיכה לדרוש בדיקה ישראלית של המזוודות ואנשים חשודים. ישראל הציעה לכלול את עוג’ה, הקרנתל ונבי מוסא באזור יריחו (ראו: תעודה 22. אמנון שחק אל נבי שעת’, 30.12.1993). בינתיים כתב פרס לשעת’ שיש לחדש את השיחות על בסיס ההסכמות שהושגו בקהיר, ללא שינויים או הצגות דרישות חדשות. שעת’ ענה לפרס שהפלסטינים מחויבים להסכם העקרונות והסכים לחדש את השיחות (ראו: תעודה 23. חילופי מסרים בין שמעון פרס לנביל שעת’ 2.1.1994 ). ב-6 בינואר הודיעו פרס ואבו מאזן על שיבה לשיחות בטאבה על בסיס הצהרת העקרונות והבנות קהיר.