שער שני - פעילותו של הנשיא נבון בתחום החברתי תרבותי

סדר פסח הפך עם השנים לאירוע בעל אופי מאוד משפחתי. אולם בעבר היה נהוג בקהילות ישראל להזמין לסדר הפסח אף אנשים זרים ברוח הביטוי מתוך ההגדה: “כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח”,  כדי שכל אדם יוכל לאכול את סעודת החג וכדי שלא להשאיר שום אדם מחוץ לקהילה בודד לנפשו.

ברוח המסורת הזו נוהגים ראשי המדינה בישראל, ובהם נשיא המדינה, לארח בפסח אורחים לסדר. מסורת הכנסת האורחים הזו אף מנוצלת לעתים לערוך סדר פסח לאורחים מהסגל הדיפלומטי, שמיועד לחזק את היכרותם עם מסורת ישראל ואת הבנתם לערכים שחשובים לתושבי המדינה. למשל בסדר הפסח בניסן תש”ם, אפריל 1980, ארחה אופירה נבון, רעיית נשיא המדינה יצחק נבון, את נשות הסגל הדיפלומטי לסדר פסח בבית הנשיא. בסדר השתתפה גם שולמית שמיר, רעייתו של שר החוץ יצחק שמיר.

הסדר התנהל באנגלית. פרופ’ הרב פנחס פלאי הסביר לאורחות את משמעות ההגדה וזמרת שרה משירי החג. הסדר המלא צולם ומתועד בארכיון המדינה ומתוכו בחרנו להביא קטע של הסבר על ההגדה ובהמשכו שירי חג. לצפייה בסרט

מכיוון שבפסח אנו עוסקים, הנה עוד שני מסמכים מאוספי הארכיון שעוסקים ברכיבים חשובים של החג.

דוד בן-גוריון וההגדה הקיבוצית.

סדר הפסח וחגים יהודיים בכלל, העסיקו לא פעם את ראשי המדינה, ובכלל זה נוסח ההגדה. מגזרי אוכלוסייה שונים יצרו עם השנים נוסחים שונים של ההגדה שהתאימו לתפיסת עולמם. בלטו בכך התנועות הקיבוציות שחלקן חיברו הגדות בנוסח מודרני שהתעלמו מהמסורת והבליטו ערכים שעמדו במרכז תפיסתם הרעיונית כגון חרות לאומית, שוויון חברתי, בוא האביב ועוד.

באביב 1958 השיב ראש הממשלה דוד בן-גוריון למכתב ששלח  לו חבר הכנסת זרח ורהפטיג מהמפלגה הדתית לאומית (המפד”ל), ובו כנראה התאונן על נוסח ההגדה הקיבוצית.

בן-גוריון הנהיג במשך שנים רבות את תנועת העבודה הציונית , שפתחה מסורת  של אורחות חיים, תרבות וחגים שהתרחקו מהמסורת היהודית, והציגו לטענתם גרסה מודרנית ועכשווית לחיים היהודיים. לפיכך ידע ראש הממשלה מחלוקות לא מעטות עם אנשי המפד”ל בענייני תרבות ודת ומדינה. אולם בן-גוריון שמר בלבו פינה חמה למסורת שעליה התחנך. הפעם הוא השיב לורבפטיג שהוא מסכים אתו ומתנגד “ל”הגדות” המודרניות שבאו להחליף בכמה קיבוצים את ההגדה המסורתית”

למה היה מחסור במצות בתשכ”ב?

בפסח תשכ”א (1961) הורגש מחסור במצות ברחבי הארץ ואספקת המצות לחנויות לא ענתה על הדרישות.

הוועדה הציבורית שמונתה ע”י שר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר,  מצאה כי הסיבות העיקריות למחסור במצות היו: האטה מכוונת של הייצור בשל אי קביעת מחיר המצות, עיכוב בהתחלת האפייה בגלל אי הסדרת האשראי לרכישת הקמח המיוחד וכן הימנעות הרבנות הראשית לאשר היתר לאפיית מצות במשמרת שלישית (משמרת לילה)

אך למרות יישום המלצות הוועדה, בשנה שלאחר מכן, בתשכ”ב (1962), שוב הורגש מחסור במצות. יו”ר המועצה הדתית התלונן בפני מנהל חטיבת המזון במשרד המסחר והתעשייה על כי “לא יכולנו לרכז את מכסת המצות שהיינו צריכים לחלק לעניי ירושלים”. כמעט באותו יום (ב-26 באפריל, 1962), פנה זרח ורהפטיג, פנה שר הדתות, אל שר המסחר והתעשייה בתלונה חריפה ודרש הקמת ועדת חקירה בנושא.

שוב הוקמה ועדת בדיקה שפרסמה ממצאים ומסקנות ויישומם הביא לאספקה סדירה של מצות בפסח תשכ”ג