מדי שנה קיבלה מדינת ישראל פנייה מוועדת פרס הנובל לשלום של הפרלמנט הנורווגי שביקשה לדעת האם מדינת ישראל ממליצה על מישהו לקבלת פרס נובל לשלום. דוגמה לכך היא הפנייה שקיבלה ישראל באוקטובר 1953 (תעודה 3). לפיכך נדרשה הנהגת המדינה לקבוע עמדה בעניין זה מדי שנה בשנה. ב-1952 המליץ הדיפלומט הישראלי גדעון רפאל ששירת בנציגות ישראל לאו”ם בניו יורק שישראל תמליץ לוועדה להעניק את הפרס לרפאל למקין – משפטן יהודי-אמריקני יליד פולין וניצול השואה – שטבע את המונח ג’נוסייד (השמדת עם) ויזם את אמנת האו”ם נגד השמדת עם – אמנה שאומצה על ידי האו”ם בדצמבר 1948 ונכנסה לתוקף בינואר 1951. מנכ”ל משרד החוץ וולטר איתן השיב לו ב-16 ביוני 1952 שראשי משרד החוץ שוקלים לתמוך בנשיא מקסיקו מיגל אלמן ולדז, לא בזכות סגולותיו אלא משום שמדינות ערב תומכות באלמן ויש חשש שהוא יזכה בפרס בלי תמיכה ישראלית (תעודה 1). בסופו של דבר הזוכה בפרס לשנת 1952 היה הרופא אלברט שווייצר בזכות פעילותו הרפואית באפריקה.
באוקטובר 1953 כתב אריק בולטר, המזכיר הכללי של המועצה העולמית למען העיוורים לראש הממשלה דוד בן-גוריון וביקש ממנו שימליץ לוועדה הנורווגית שתעניק את הפרס להלן קלר, עיוורת וחרשת שהצליחה להתמודד עם קשייה הפיזיים ופעלה למען המוגבלים בעולם. היא אף ביקרה בישראל ב-1952 ונפגשה עם בן-גוריון (תעודה 2). אלא שבסוף 1953 פרש בן-גוריון לחופשה ארוכה. ב-14 בינואר 1954 פנה ראש הממשלה בפועל משה שרת לוועדה והמליץ לה להעניק את הפרס להלן קלר. למחרת דיווח חנן סידור, מנהל המחלקה לארגונים בין-לאומיים במשרד החוץ, לבולטר בלוויית מכתבו של שרת (תעודה 4). אולם ב-1954 הוענק פרס נובל לשלום לנציבות האו”ם לפליטים (UNHCR).
ב-1954 הוחלט בארגון עליית הנוער לפעול למען קבלת פרס נובל לשלום לשנת 1955. בין השאר הם פנו במרס 1954 אל המדען היהודי-אמריקני אלברט איינשטיין וביקשו ממנו את תמיכתו. במכתב הם כללו טיוטה למכתב שהציעו שאיינשטיין יכתוב לוועדה באוסלו (תעודה 5). איינשטיין השיב לעליית הנוער בחיוב ושלח עותק ממכתב ההמלצה שכתב לוועדת הפרס בגרמנית. אולם הוא הבהיר שכתב לוועדה שאם לא יקבלו את הצעתו לתת את הפרס לעליית הנוער הוא מציע שיתנו אותו למדינאי ההודי ג’הוורלל נהרו (תעודה 6). ב-9 באפריל 1954 המליץ אריה ארוך מנהל המדור לקשרי תרבות במשרד החוץ שלא לקדם אף מועמד לפרס נובל לשלום לאחר שבחודש ינואר כבר פנה שרת לוועדה והמליץ על הלן קלר. על שולי המכתב כתב שמאי כהנא, מזכירו של ראש הממשלה, שזוהי גם דעתו של שרת (תעודה 7). יש לציין שבשנת 1955 לא היה אף זוכה בפרס נובל לשלום.
