שונות

ב.1 | מבוא

עורכים: ארנון למפרום ולואיז פישר

מחלת הדבר נחשבת לאחת המחלות המסוכנות והמפחידות. המחלה נגרמת לבני אדם על ידי חיידק Yersinia pestis בעקבות עקיצתו של פרעוש שעקץ קודם מכרסם שהוא נשא של החיידק –  בדרך כלל עכברים וחולדות. למכרסמי בר יש חיסון נגד טבעי המחלה למעט חולדות, ולכן ניתן לראות כמויות גדולות של פגרי חולדות ועכברים  קודם להתפרצות מגפת הדבר. בימי הביניים הביאה מגפת הדבר למותם של מספר עצום של בני אדם, למשל מגפת “המוות השחור” בשנים 1351-1347 בה מצאו את מותם כ-35 מיליון מתושבי סין וכ-25 מיליון מתושבי אירופה, והמגפה כילתה בין 25% ל-80% מתושבי האזורים השונים. גם ארץ ישראל נפגעה מהתפרצויות של מחלת הדבר. בסוף המאה ה-19 התגלה החיידק שגורם למחלה ופותח חיסון נגד הדבר.

אחד המקרים הפחות מוכרים בתולדות מחלת הדבר בארץ ישראל הייתה התפרצות המחלה ביפו ביולי 1922 שהביא  למותם של 19 בני אדם – רובם יהודים.

ב.2 | התפרצות המחלה ב-6 ביולי 1922

מאמר בעיתון “הארץ”, 13.7.1922, עמ’ 3 (צולם באתר “עיתונות יהודית היסטורית”)

שבוע לאחר שהתגלה המקרה הראשון הופיע מאמר בעיתון “הארץ” שביקש להרגיע ככל האפשר את הרוחות. במאמר הכתב שהתגלו תשעה מקרים ואישה אחת נפטרה – אך כנראה שסיבת מותה הייתה “חולשת הלב”. בפועל המגיפה הייתה משמעותית בהרבה והשלטונות הבריטיים אחזו באמצעים רבים כדי להדבירה או לפחות לצמצמה. מקור המחלה היה בשכונת מנשייה שהועברה לידי הרשות המקומית של תל אביב בסוף 1921 ובה התרכזה אוכלוסייה צפופה של יהודים וערבים שחיו בזוהמה ובתנאי תברואה ירודים.

שרטוט הבית בו החלה המחלה בשכונת מנשייה. בית בן קומה אחת, שישה חדרים שבכל אחת מהם התגוררה משפחה יהודית אחרת, חדר ששימש כמטבח משותף וחדר שירותים אחד. בסך הכול התגוררו בבית 42 נפשות ולעתים יותר. 11 מהם חלו מהמחלה ושלושה מהם (מבני משפחת הרון קרכמלניק) נפטרו מהמחלה. תיק מ-6576/34, עמ’ 34.

גבול שכונת מנשיה ונווה שלום בגלויה מאת האחים אליהו, ויקיפדיה

יש לציין שגם בחיפה התגלה מקרה בודד של דבר כבר ב-2 ביוני 1922. לאחר בדיקה התברר שהחולה, מוריס זילברמן שמו, הגיע מיפו שלושה שבועות קודם. חמישה ימים לפני שהתגלתה אצלו המחלה הוא קיבל חבילה מיפו ובה בגדיו, ויתכן שהבגדים הכילו פרעושים שהדביקו אותו במחלה. ראו מכתב מ-29 ביולי 1922, תיק מ-6576/37, עמ’ 231.

ב.3 | פעולות השלטונות הבריטיים מ-6 ביולי עד 31 באוגוסט 1922

כרזה של שלטונות המנדט למען השמדת חולדות ועכברים, תאריך לא ידוע. סימול: כר-465/1, ארכיון המדינה

בעקבות התפרצות המחלה החלו השלטונות במבצע לציד חולדות ועכברים. אולם מנהל מחלקת הבריאות בארץ ישראל קולונל ג’ורג’ ויקהם הרון (Heron) לא הסתפק בכך. ב-25 ביולי הוא דרש ממנהל מחלקת הבריאות ביפו לפעול למען סגירת האשפה בפחי מתכת שימנעו מזון מהחולדות והעכברים (תיק מ-6576/37, עמ’ 268). ראו קטע:

ב-15 באוגוסט שלח הרון למזכיר הראשי (התפקיד השני בחשיבותו בממשלת המנדט) וינדהם דידס (Deedes) מזכר סודי על אודות המאבק שניהל למען איסוף אשפה והתקנת פחי אשפה סגורים ביפו ובתל אביב (תיק מ-6576/37, עמ’ 124-120). ראוי להבליט את התיאור שנתן לשני אזורים בדרום תל אביב (על אחד מהם הוקם מאוחר יותר שוק הכרמל). באזורים האלו השתכנו פליטים יהודים שעזבו את יפו בעקבות מאורעות תרפ”א ועולים חדשים, וזאת ללא דיור הולם ובזוהמה רבה, עמ’ 122:

המחלה פגעה גם בשלושה חיילים הודים מיחידה ממחוז פנג’אב שהוצבה ביפו. הנציב העליון הרברט סמואל דיווח זאת ב-31 ביולי למושל מלטה הרברט פלומר, לימים הנציב העליון השני של ארץ ישראל, (תיק מ-6576/37, עמ’ 182).

ב-4 בספטמבר 1922 שלח ד”ר עבדול על (Abdoul Al), רופא מצרי שהיה ממונה על מחלקת הבריאות ביפו, דוח מקיף על 33 המקרים הראשונים של המחלה ועל פעילות מחלקת הבריאות (תיק מ-6576/34, עמ’ 22-6). להלן נקודות מרכזיות מהדוח:

להתפרצות המחלה קדם מקרה בודד של דבר בעיר העתיקה של יפו שהתגלה ב-21 באוקטובר 1921. בשבועיים שקדמו להתפרצות המחלה ביולי 1922 נמצאו פגרים רבים של חולדות ועכברים – כאמור סימן מובהק להתפרצות המחלה.

בקטע מעמ’ 8 מצוין מהיכן באו 33 החולים. אנו רואים ששישה מהבתים בהם התגוררו החולים היו בשכונת מנשייה ותשעה בשכונות אחרות ביפו:

בעמ’ 10 אנו רואים את רשימת שמונת הנפטרים הראשונים מהמחלה, רובם יהודים:

בעמ’ 12 אנו קוראים על הטיפול במחלה בימים בהם עדיין לא הייתה אנטיביוטיקה ולא .D. D. T. לפיכך השתמשו ביוד, בתרופה בשם ניאו-סלברסן (Neo-Salvarsan), בסרום של חיידקי ירסיניה פסטיס (כנראה בניסיון לחסן, גם אם באיחור, את החולים) וטיפול בסימפטומים של מחלת הדבר. לטיפולים האלו הייתה הצלחה מוגבלת בלבד:

בעמ’ 18 אנו קוראים על השימוש בחיסון נגד המחלה:

בעקבות התפרצות המחלה החל מבצע להכחדת עכברים וחולדות. מקטע בעמ’ 20  אנו לומדים שנתפסו 1,003 עכברים וחולדות וכן שלושה ארנבים. כולם נבדקו לגלות אם הם נגועים בחיידק. 23 מהחולדות והעכברים נמצאו נגועים בחיידק וכך גם אחד הארנבים. המבצע התנהל ב-7,911 בתים:

ב.4 | המשך המאבק במחלת הדבר

אחד העקרונות החשובים של המלחמה במחלות מדבקות הוא לדווח על פרוץ מחלה כזאת לגורמים שיכולים להיערך מולה ולמנוע את התפשטותה. התיעוד המנדטורי מראה שמחלקת הבריאות המנדטורית דאגה לדווח באורח רציף על המחלה. הדיווחים התחלקו לשלושה סוגים:

א. דיווחים לגורמי בריאות בארץ ישראל, למשל חוזר (circular) מספר 30 מ-24 באוקטובר 1922, תיק מ-6576/36, עמ’ 94.

ב. דיווחים לגורמי בריאות בכל המזרח התיכון, גם מחוץ לאימפריה הבריטית –   לדוגמה דיווח של הרון מ-9 באוקטובר 1922 (תיק מ-6576/36, עמ’ 179:

בעקבות זאת נקטו השלטונות בנמלים באגן הים התיכון בצעדי זהירות כלפי אניות הבאות מיפו וכלפי נוסעים שהגיעו מיפו.

ג. דיווחים למשרד המושבות בלונדון. הרון ביקש מהמזכיר הראשי לעדכן את משרד המושבות בלונדון. בעקבות זאת שלח הנציב העליון הרברט סמואל עדכונים למשרד בלונדון, למשל מברק מ-19 בספטמבר 1922 (תיק מ-6576/36, עמ’ 205):

אחד הדברים שהטרידו את הרון הייתה השאלה אם החיסון נגד המחלה יעיל. הוא פנה בשאלה זו אל מנהל מחלקת הבריאות ביפו ב-21 באוקטובר 1922(תיק מ-6576/36, עמ’ 96). ב-31 באוקטובר השיב לו מנהל מחלקת הבריאות ביפו בתזכיר (תיק מ-6576/36, עמ’ 15-5). לפי התזכיר היו עשרה מקרים בהם אדם נדבק במחלה למרות שחוסן. אם כי לפחות באחד המקרים החיסון נעשה בפרק זמן כה קצר לאחר התפרצות המחלה כך שלא היה יכול להשפיע על מהלכה. מתוך עשרה מקרים אלה שלושה חולים מתו, שישה נרפאו ואחד היה עדיין חולה בתאריך בו נכתב התזכיר. עיקר הדוח הוא בעמ’ 7 בתיק הנ”ל:

ב.5 | המחלוקת בין הרשות המקומית בתל אביב לבין שלטונות המנדט באזור יפו

ב-7 בנובמבר 1922 שלח מאיר דיזנגוף שעמד בראש הרשות המקומית בתל אביב, שהייתה אז במעמד של TOWNSHIP (מעין מועצה מקומית), תזכיר לסגן המושל ביפו. על התזכיר חתמו גם שלושה רופאים: Pouchovsky, Zlocisty ו- Goldberg. במזכר זה (תיק מ-6576/35, עמ’ 81-77) העלו דיזנגוף והרופאים שורה של טענות על הטיפול בהתפרצות הדבר. הם ציינו שעד כה היו יותר מ-60 מקרי מחלה אשר 56 מהם יהודים ו-18 מהם מתו (14 מהם יהודים). טענתם העיקרית הייתה שהמחלה עדיין לא נבלמה והם הביעו חשש שהיא תתגבר בחורף שזה עתה החל. לדעתם מאמצי הממשלה אינם יעילים מספיק בשכונות היהודיות. השלטונות נותנים לרשות המקומית הוראות אך לא מספקים כלים כפי שניתן לרשויות ביפו, ולא דואגים לתיאום טוב יותר בין תל אביב ליפו.

אף על פי כן גייסה תל אביב צוות גדול בראשות רופא, ורכשה מלכודות ורעל נגד החולדות. בסך הכול הוציאה העירייה 800 לירות מצריות על המאבק – מעבר ליכולתה התקציבית. כותבי התזכיר התלוננו על כך שבית החולים הממשלתי ביפו, המשמש לבידוד החולים, ממוקם באזור ערבי, אין בו אף רופא יהודי ויש בו רק אחות יהודייה אחת. לפיכך פוחדים היהודים להתאשפז בו. הם הביעו חשש שיש יהודים המסתירים תסמינים של המחלה כדי לא להתאשפז שם וזה מביא להתפשטות המחלה.

לפיכך המליצו על הצעדים הבאים: (א) הקמת משרד רפואי מאויש בדוברי עברית בתל אביב שיפעל תחת פיקוח של האחראי לבריאות ביפו. בין השאר תינתן לו הסמכות להעניק רישיונות קבורה כדי למנוע מצב בו גופת מת נשארת בביתו יממה בהיעדר רישיון קבורה מתאים. (ב) הקמת ועדה רפואית מעורבת (בריטים, ערבים ויהודים) לאזור יפו. (ג) סיוע כלכלי מהממשלה. (ד) הקמת בית חולים בתל אביב בהיקף של 15-10 מיטות, אפילו בצריפים זמניים.

ב-16 בנובמבר הגיש הרון נייר עמדה בו השיב על טענותיהם של דיזנגוף והרופאים (תיק מ-6576/35, עמ’ 73-71). הוא הסביר שבשלב הראשון של התפרצות המחלה, שבו נפגעו 12 יהודים תושבי בית אחד (בשכונת מנשייה), אובחנה המחלה בטעות כטיפוס ורק באיחור היא אובחנה כדבר. לכן בחודש יולי התפשטה המחלה, אולם באוגוסט נבלמה המחלה ונתגלו רק 7 מקרים חדשים.

לדבריו הממשלה נתנה הוראות למאבק בחולדות והרחקת אשפה. עיריית יפו מלאה כראוי את ההוראות אולם הרשות המקומית בתל אביב לא עשתה זאת באופן יעיל. ב-4 בספטמבר נמצאו חולדות נגועות בדבר בשוק של תל אביב והרשות המקומית לא הגיבה לכך בתחילה כראוי – מה שגרם להמשך התפשטות המחלה לבני אדם. רק במהלך ספטמבר ואוקטובר התעוררה הרשות המקומית בתל אביב ושיפרה את פעילותה נגד הדבר, והרון שיבח את פעילותה. אולם הרון התנגד לפיצול סמכויותיה של מחלקת הבריאות ביפו. הוא לא התייחס לבקשה להקים בית חולים נפרד בתל אביב.

הרון צירף לתזכיר שלו נתונים מדויקים על מספר החולים במחלה מיולי עד נובמבר (62 מקרים אשר 55 מהם יהודים) ומספר המתים ממנה (בסך הכול 19 אשר 15 מהם יהודים). עמ’ 74:

בעקבות זאת התקיימה ב-16 בנובמבר פגישה בין הנציב העליון סמואל, הרון והרקנס לבין משלחת מטעם תל אביב ובה: דיזנגוף, ד”ר זלוטיסטי וד”ר גולדברג (תיק מ-6576/35, עמ’ 69-65). בפגישה הציגו נציגי תל אביב בהרחבה את בעיותיהם. בין השאר טען דיזנגוף שהוצאות הרשות המקומית על מלחמה בדבר הגיעו לאלף לירות מצריות והוא ביקש להטיל מס מיוחד על תושבי היישוב – רעיון שסמואל דחה על הסף בטענה שתושבי תל אביב כבר עתה משלמים מסים כבדים. לפי עצתו של הרון הוא גם דחה את ההצעה להקים בית חולים לבידוד בתל אביב, אך הוסכם להקים משרד זמני של מחלקת הבריאות בתל אביב ולהגדיל את מספר אנשי הצוות היהודים בבית החולים ביפו.

ב-7 בדצמבר כתב ד”ר רנקין, הרופא הראשי ביפו, אל דיזנגוף מסמך שגולל את דרישותיו בעניין המאבק בזוהמה בתחום תל אביב (ארכיון עיריית תל אביב, תיק א2-63):

ב.6 | דעיכת המחלה

ב-25 בדצמבר 1922 הורה הרון למנהל מחלקת הבריאות ביפו להפסיק לדווח באופן שוטף על מקרי מחלת הדבר (תיק מ-6576/35 עמ’ 30):

ב-1 בפברואר 1923 הגיש הרון למזכיר הראשי תזכיר על גיוס כספים להקמת בית חולים בתל אביב (תיק מ-6576/35, עמ’ 6). ראוי לציין שבראשית התזכיר כתב: “המצב בקשר לדבר הוא לעת עתה לא מסוכן”:

הוא הביע חשש שהמחלה תחזור בקיץ 1923, אולם לא ברור אם תרחיש זה התחולל. עם זאת נעשו הכנות למנוע זאת. ב-20 ביוני 1923 התכנסה ועדת הדבר 20.6.1923 (ארכיון עיריית תל אביב, תיק א2-63) בהשתתפות הרופאים אנטין, גולדברג, ליבונטין ושמי.  נעשתה פנייה אל ד”ר ליבונטין שיסכים לכהן בוועדה משותפת לנציגי עיריית יפו והרשות המקומית בתל אביב בראשות הרופא המחוזי הראשי והוא הסכים לכך (ארכיון עיריית תל אביב, תיק א2-63):