האירועים שקדמו לפלישת ברית המועצות: ” איש לא מאמין שקיימת סכנה של התערבות צבאית ממשית…”
אחרי מלחמת העולם השנייה נחצתה אירופה בין השפעה מערבית והשפעה קומוניסטית של ברית המועצות. צ’כוסלובקיה הייתה אחת ממדינות הגוש הקומוניסטי וככזו לא יכלה לקיים משטר דמוקרטי ומדיניות עצמאית שאינה תלויה בברית המועצות. באוקטובר 1967 הצליח אלכסנדר דובצ’ק, חבר המפלגה הקומוניסטית, להדיח את מזכ”ל המפלגה דאז, אנטונין נובוטני ובינואר 1968 הפך לשליט צ’כוסלובקיה בפועל. הוא החל מיד בהחדרת יסודות ליברליים למשטר ודאג לשיקום העיתונות החופשית, זכויות האזרח ושחרור חברי מפלגה שנאסרו או הוגלו במשך השנים. ליברליזציה זו, שהדאיגה את שלטונות ברית המועצות, נודעה בשם: “האביב של פראג”. למרות הצלחתו לא היה מעמדו של דובצ’ק יציב והוא לא הצליח לבסס את מעמדו די הצורך בתקופה שקדמה לפלישה. במכתב אל שגרירות ישראל בוינה כתב אביגדור דגן, מנהל מחלקת אירופה א’ במשרד החוץ שהמפלגה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה מתלבטת בין פיוס מוסקבה לבין פנייה למערב בבקשה לסיוע כלכלי. דגן העריך שדובצ’ק יבחר בדרך של הרגעת ברית המועצות וויתורים לה, מתוך הבנה שעליו למצוא את הדרך לתמרן בין לחצים פנימיים לקידום הרפורמה והליברליזציה לבין לחצה הכבד של מוסקבה (תעודה 2). קושי נוסף שעמד בפני דובצ’ק היה התלות הכלכלית של צ’כוסלובקיה בשוק הסובייטי. גם אם ארצות המערב יביעו נכונות לעזור לצ’כים באשראי, באספקת ידע לפיתוח ובאספקת ציוד חדיש תתקשה צ’כוסלובקיה למצוא במערב תחליף של ממש לשוק הסובייטי למוצרי תעשייתה כיוון שהתעשייה הצ’כית מפגרת בפיתוח וטיב ירוד של תוצרתה יגביל את יכולתה לשווק למערב, כך העריך ריימונד לייל (Lisle), ראש מחלקת מזרח אירופה במחלקת המדינה האמריקנית בשיחה עם נחמיה לבנון משגרירות ישראל בוושינגטון ב- 4 ביוני 1968. לייל הניח שהמשטר החדש ימצא תחת לחץ כלכלי סובייטי ממושך שישמר את השפעתה של מוסקבה, הן במדיניות חוץ והן במדיניות פנים, כתב לבנון (תעודה 3).
האם תהיה פלישה?
הרפורמות שהנהיג דובצ’ק הדאיגו את נשיא ברית המועצות ברז’נייב משום החשש מהתפוררות הגוש הקומוניסטי בעיצומה של המלחמה הקרה. בכל זאת נטו במשרד החוץ הישראלי לחשוב שברית המועצות לא תפלוש לצ’כוסלובקיה. במחלקת מזרח אירופה ברציף (משרד החוץ הצרפתי) העריכו שהסובייטים ימנעו מהתערבות צבאית כיוון שהשלטון בברית המועצות אינו די מונוליתי, התנגדות האינטליגנציה תהיה רחבת ממדים וגם מצבה הבינלאומי של ברית המועצות לא יאפשר לה את הדבר, כך דיווח לוין משגרירות ישראל בפריס (תעודה 4). ב-16 במאי שלח דגן הערכת מצב לשגרירויות ישראל השונות ביחס למצב בצ’כוסלובקיה: “איש לא מאמין שקיימת סכנה של התערבות צבאית ממשית דוגמת הונגריה 1956. לרוסים ברור שגם לחץ כלכלי עלול להיות בלתי יעיל היות ויביא לשיתוף פעולה מוגבר בין פראג, בוקרשט ובלגראד ובעיקר יפתח דלת למערב…דובצ’ק עושה רושם של מדינאי זהיר ופרגמטי אשר לא ינסה להגשים את כל נקודות תכניתו המדינית והכלכלית מיד, אלא יתקדם שלב שלב לפי רשימת עדיפויות אשר נקבעה לפי הקריטריון של חשיבות העניין בשביל ביסוס הממשל החדש, אך גם לפי מידת הקשיים הצפויים בקשר להגשמתו…”. לד”ר פומרנינג, מנהל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ המערב גרמני, לא היה ספק שאם המפלגה הקומוניסטית תאבד את השליטה דוגמת בודפשט ב-1956, תהיה התערבות סובייטית צבאית. כל עוד אין סכנה ממשית כזאת או חשש ממשי שדובצ’ק יעזוב את ברית ורשה לא תהיה התערבות ישירה אך ניתן לצפות לתנועות צבא הפגנתיות ליד גבולות צ’כוסלובקיה, את דבריו של פומרנינג העביר ניצן הדס משגרירות ישראל בבון במכתב למשרד החוץ מ- 27 במאי (תעודה 7). הדס הוסיף ודיווח ב- 10 ביוני על ביקור קוסיגין בפראג. בשיחותיו שם הציג קוסיגין גישה מתונה ופשרנית והגיע להסכם עם דובצ’ק שעיקרו הימנעות צ’כוסלובקית מהתרת מפלגות אופוזיציוניות ועמידה של הצ’כוסלובקים בכל תנאי ברית ורשה שפירושה היוועצות עם הסובייטים בנושאי מדיניות חוץ וביטחון. הסדר זה הפיג במידה רבה את המתיחות בין פראג ומוסקבה, הביא לשיפור היחסים והוריד מן הפרק לפי שעה את האפשרות להתערבות צבאית סובייטית בצ’כוסלובקיה. פינקה-אוסינדר, הממונה על ענייני צ’כוסלובקיה במחלקת מזרח אירופה בבון, אמרה להדס, שלא לייחוס, כי בידיהם ידיעות על מחלוקת בהנהגה הסובייטית כך שקוסיגין נוטה לפשרה ומתינות מול הצ’כים, ברז’נייב מתקרב לעמדתו של קוסיגין אם כי הוא תקיף קצת יותר אך מנהיגים סובייטים אחרים, שהיא מציינת בשמם, תובעים פעולה רדיקלית נגד ההנהגה הצ’כית הנוכחית לרבות התערבות צבאית אך נראה שנכון לאותו רגע הייתה דעתו של קוסיגין על העליונה. (תעודה 8).
אבל כעבור חודש, ב-16 ביולי העביר הדס דיווח שונה למשרד החוץ. עתה העריכו הגרמנים שהמגמה התהפכה והחמרה חלה ביחסי פראג-מוסקבה והחשש להתערבות צבאית סובייטית בצ’כוסלובקיה נעשה ממשי. פינקה-אוסינדר מנתה כמה סיבות לעניין, ביניהן: חוסר ההסכמה של רבים מאנשי ההנהגה הסובייטית עם הקו המתון של קוסיגין ביחס לתהליכי הדמוקרטיזציה בצ’כוסלובקיה, לחצים מבירות מזרח אירופה האחרות ובעיקר מגרמניה המזרחית שטענו שההתפתחויות האחרונות בצ’כוסלובקיה חורגות “מעבר למותר” למפלגה קומוניסטית שלטת וכי להתפתחויות אלה עשויה להיות השפעה מזיקה על יתר המדינות בגוש הקומוניסטי, כתב הדס (תעודה 9).
