תכנית השלום לאחר מלחמת ששת הימים, 19 ביוני 1967

הדיונים בממשלה ב־18 ביוני
ב־18 ביוני בבוקר החלה מליאת הממשלה לדון בעניין. היה זה הדיון הראשון של ממשלת ישראל בנושא עתיד השטחים שנכבשו, והוא נמשך בדרך זו או אחרת עד ימינו אלו. שר החוץ אבא אבן לא השתתף בדיונים כי שהה בניו יורק ועמד בראש המאבק הדיפלומטי שניהלה ישראל במוסדות האו”ם נגד הניסיונות לשנות את תוצאות מלחמת ששת הימים. אשכול סבר שיש לגבש בדחיפות קווים מנחים למדיניות ישראל כדי שאבן ידע מהן עמדות הממשלה. שר התיירות משה קול חלק על החלטת יושב ראש ועדת השרים לביטחון (אשכול) לסכם את הדיון בקביעה שהירדן הוא גבול הביטחון של ישראל. הוא טען שלא התקבלה החלטה כזאת, ואם אמנם תתקבל היא תביא ליצירת מדינה דו־לאומית. שרי הממשלה דנו בסוגיות שקשורות בהשגת שלום ובכללן בעיית הפליטים הפלסטינים ובעיית המים (תעודה 1, ישיבת הממשלה, 18.6.1967, סעיף 553, אה”מ, א-8164/7) הוחלט להמשיך בדיון אחר הצהריים.

את הדיון אחר הצהריים פתח  שר המשטרה אליהו ששון. הוא חלק על הגישה המוסכמת בין השרים שהתנתה נסיגה ישראלית מסיני בכריתת חוזה שלום עם מצרים וביטול החרם הערבי על ישראל. הוא גרס שדי לישראל אם יהיה לה חופש שיט במצרי טיראן ובתעלת סואץ, וזאת במידה בתנאי שחצי האי סיני יפורז ורצועת עזה תנותק ממצרים. בעניין סוריה הוא ביקש להיערך על הגבול הבין־לאומי (שהיה מממוקם לרוב מזרחה לקו שביתת הנשק שנקבע ב־1949) ולדרוש פירוז מוחלט של רמת הגולן והסכם על מקורות הירדן גם אם לא ייכון שלום מלא בין ישראל לסוריה. לשיטתו היה צריך להגיע להסדר מהיר ככל האפשר, אפילו בלי ירדן, כדי לסיים את שליטתה של ישראל במיליון וחצי ערבים ‘כי איננו יכולים […] זה יכול למוטט אותנו. אם נישאר בכיבוש במצב הזה חודשיים’. אשר לירושלים, יהודה ושומרון שאף ששון להגיע להסדר עם חוסיין מלך ירדן. (תעודה 2, ישיבת הממשלה, 18.6.1967, סעיף 558, אה”מ, א-8164/7). איש מהשרים לא החזיק בגישתו של ששון שלא לדרוש שלום מלא, אך הם היו חלוקים בשאלת התנאים לשלום, והוחלט לדחות את המשך דיון למחרת.

א.1 | הדיון בממשלה ב-19 ביוני בבוקר

למחרת בבוקר דנה הממשלה בהצעות. לפי שעה, בגלל התנגדותם הנחרצת של חלק מן השרים לכל ויתור על שטחים בארץ־ישראל (יהודה, שומרון וחבל עזה), לא הגיעה הממשלה להסכמה בדבר ההצעה שיש להגיש לממלכת ירדן והחליטה שלא להחליט לפי שעה בעניין זה. המחלוקת העיקרית הייתה בעניין ההצעות שישראל תגיש למצרים ולסוריה. ההצעה האחת תמכה במובלע בסיפוח שטחים: ‘ישראל מציעה חוזי שלום עם מצרים ועם סוריה הכוללים הסדרי ביטחון’, וההצעה השנייה הבהירה שאין בכוונת ישראל לספח את רמת הגולן ואת סיני: ‘ישראל מציעה חוזי שלום עם מצרים ועם סוריה, הכוללים הסדרי ביטחון, על יסוד הגבול הבינלאומי’. בהצבעה בממשלה התקבלה ההצעה השנייה ברוב של עשרה קולות לעומת תשעה שתמכו בהצעה הראשונה (תעודה 3, ישיבת הממשלה, 19.6.1967, סעיף 561, אה”מ, א-8164/8).

א.2 | הדיון בוועדת הניסוח

אשכול ושרים אחרים לא היו מרוצים מקבלת ההחלטה על חודו של קול. לכן נבחרה ועדת ניסוח בת עשרה חברים (אשכול, אלון, ארן, בגין, ברזילי, דיין, ורהפטיג, קול, ששון ויעקב שמשון שפירא),  והוטל עליה לנסות ולהגיע לנוסח מוסכם עוד באותו יום.
בשעה שלוש אחר הצהריים התכנסה ועדת הניסוח (תעודה 4, 19.6.1967, אה”מ, א-8164/9) והועלו בה הצעות לנוסחים שונים של ההחלטה, בעברית ובאנגלית. כל המשתתפים בדיון, למעט שר התיירות משה קול, הסכימו שיש לאחד את רצועת עזה עם ישראל. מנחם בגין ביקש לכתוב ש’ארץ־ישראל המערבית היא בריבונות ישראל’, אך ידע שבממשלה אין רוב לרעיון זה ולא העמיד אותו להצבעה.

א.3 | הדיון המסכם בממשלה

אחר הצהריים שבה מליאת הממשלה והתכנסה. לאחר סקירת המצב המדיני (שלא הובאה כאן) אישרה הממשלה פה אחד את הסיכום שוועדת הניסוח הגיעה אליו ובמרכזו המשפט הזה: ‘ישראל מציעה כריתת שלום עם מצרים [ועם סוריה] על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל’. כמו כן פורטו בהחלטה דרישותיה של ישראל ממצרים ומסוריה (תעודה 5, ישיבת הממשלה, 19.6.1967, סעיף 563 [עמ’ 98], אה”מ, א-8164/8).

החלטת ממשלת ישראל הועברה בחשאי לארצות הברית. ממצרים או מסוריה לא קיבלה ישראל תשובה חיובית. בסוף אוגוסט התכנסו מנהיגי מדינות ערב בחרטום לוועידת פסגה וב־2 בספטמבר קיבלה הוועידה את ההחלטות הידועות בתור ‘הלאווים של חרטום’: לא משא ומתן עם ישראל, לא שלום עם ישראל ולא הכרה בישראל. החלטות אלה הביאו למעשה לשחיקה בעמדת ישראל שיש לוותר על סיני ועל רמת הגולן תמורת חוזי שלום והסדרי ביטחון עם מצרים ועם סוריה. ב־27 באוקטובר 1967 כתב אשכול לאבן: ‘לידיעתך, מסופקני אם היום תאשר הממשלה את הסיכום מ־19 ביוני בדיוק’ (אה”מ, א-7071/5). שנה לאחר מכן, ב־31 באוקטובר 1968, קיבלה הממשלה החלטה חדשה: כתנאי לשלום עם מצרים תתבע ישראל להשאיר בידיה את שרם א־שייך עם רציפות יבשתית בינה לאילת ( 31.10.1968 ישיבה ט-תשכט, אה”מ, א-7634/5). בכך התבטלה ההחלטה מ־19 ביוני 1967. עם זאת אפשר להניח שהחלטה זו עמדה לנגד עיניו של ראש הממשלה מנחם בגין כעשור לאחר מכן, בעת שהחליט לוותר על כל סיני תמורת חוזה שלום והסדרי ביטחון עם מצרים.

התעודות המופיעות בפרסום זה נאספו לצורך הכנת כרך ההנצחה: לוי אשכול ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895), עורכים ארנון למפרום וחגי צורף, הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, עורכת ימימה רוזנטל, ירושלים: ארכיון המדינה, תשס”ב.
התעודות מוגשות עם אפשרות לחיפוש ואִחזור מלא של מילים.