מכתבי רחל המשוררת

הביוגרפיה של רחל טרם פוענחה כליל. היא עדיין מצפה לתשובות רבות וגם לעיצוב רגיש יותר. אני מאמין כי דורות רבים יעקבו אחרי אישיותה כשם שהם תוהים על יצירתה. אולם מדי פעם צפים מסמכים החבויים בארכיונים והם מרווים חלק מצימאוננו. טוב עושה ארכיון המדינה בחשפו את הקשרים בין רחל המשוררת לשולמית קלוגאי ובהעשירו בכך את ידיעותינו על רחל.

שולמית קלוגאי לבית שימשלביץ נודעה במכתביה של רחל אליה, שמקצתם כבר התפרסמו בעבר, והיא מכונה בהם שו. היא הייתה בת גילה של רחל ונולדה בעיר פולטבה, שרחל בילתה בה את ילדותה. שני אחיה יצחק בן צבי ואהרון ראובני הם דמויות ידועות. הראשון – מנהיג פועלי ציון בארץ ולימים נשיא המדינה והאחרון – הסופר הגדול שנדחק לשולי הספרות העברית למרות רוחב מבטו ועזות הביטוי שלו. ההורים, קריינה (עטרה) וצבי שימשלביץ, נשלחו לסיביר בגלל פעילותם המהפכנית של בניהם והילדה שולמית שוחררה ונסעה לפריז. היא קיבלה שם את היסודות לתרבות הצרפתית שליוותה אותה כל ימיה. ב-1911 עלתה ארצה הודות למאמציהם של אחיה יצחק ואהרון ושל רחל ינאית, שכעבור שנים מספר נישאה ליצחק בן צבי. בארץ היתה למורה לצרפתית בבית הספר הריאלי בחיפה, וכמו כן הייתה אשת ספרות ומתרגמת מצרפתית, מספרדית ומאנגלית לעיתון ‘דבר’. בעלה של שולמית, יצחק קלוגאי, היה איש מדע. הוא לימד כימיה והיה לפרופסור בטכניון בחיפה.

רחל ושולמית היו לחברות בפולטבה. בהספד שכתבה שולמית על רחל לאחר מותה היא מספרת על רחל כי היתה עליזה מאוד. שתיהן העריצו את שרלוק הולמס של ארתור קונאן דויל ובהשראתו היו יושבות ומנחשות מה אפשר ללמוד על עוברים ושבים שלא הכירו, שוחחו על ספרות וחלמו את חלום עתידן. כשבאה שולמית ארצה שבה ופגשה את רחל והקשר ביניהן התחדש.

מכתב ששלחה רחל לשולמית מכנרת, ומופיע בפרסום זה, הוא אולי המסמך היחיד המצוי בידינו (תעודה מס’ 36) מהתקופה ההיא והוא בבחינת עדות למצב רוחה באותם הימים מנקודת מבטה היא. לפי עדויות הסובבים אותה שם היא הייתה בשיאה, במלוא הכריזמה ובמצב רוח של התעלות ושמחה.

ימי כינרת הם ימים מכריעים בשירתה של רחל. שירתה רצופה רמזים לאותם ימים, לנופים, לזיכרונות. האם הזיכרונות מימי כינרת הם לה עול? האם היו בעיניה לאגדה? העובדה שבשתי תקופות שהותה בעמק הירדן לא כתבה אלא שיר אחד (‘שבת’, שנכתב לפי עדותה בדגניה בספטמבר 1920) מעוררת כמה שאלות. את השיר ‘שבת’ הכתירה רחל בפנקס הטיוטות שלה בכותרת ‘דגניה’, אך היא עצמה לא פרסמה אותו אף שטרחה עליו לא מעט. נראה שפצע גלותה מדגניה היה בין הגורמים לגניזת השיר. החידה שנותרה בעינה היא מה חשה רחל אז כשהייתה בכינרת והיא שהפכה את השיר ‘ואולי לא היו הדברים מעולם’ לשאלה מסקרנת.

רחל עלתה ארצה ב-1909 וכעבור שנים ספורות נסעה לצרפת ללמוד חקלאות. אביה, שהגיע לארץ זמן לא רב אחריה, היה משענתה הכלכלית בעת שבתה בצרפת, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסתתם מקור מחייתה כי ארץ-ישראל תחת השלטון הטורקי הייתה לארץ אויב לצרפת. בלית ברירה חזרה רחל לרוסיה ועבדה בבית יתומים ושם פרצה מחלתה הקשה. היא ביקשה לשוב ולעלות ארצה. כשהתארגנה הספינה של ה’שבים ארצה’ רצתה רחל להצטרף אך לא היו לה האמצעים לעשות זאת. היא הלכה מבית כנסת לבית כנסת גם כדי לספר על ארץ-ישראל וגם כדי להשיג אמצעים לתשלום עבור הנסיעה באנייה. היא הגיעה לארץ ישראל על האנייה רוסלאן ובאותם הימים כתבה את רשימתה על כנרת וברל כצנלסון תרגמה לעברית, וכך כתבה:

ככל אשר הארוחה היתה דלה, כן עלזו קולות העלומים. מפני רוָחה יגורנו, נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת.
זכורתני, שתלנו איקליפטוסים בתוך הבצה, במקום בו הירדן נפרד מעל לכנרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עלית-נשמה.

תיאור אחר של כינרת אנו מוצאים ברשימה שכתבה רחל ב-1929. משה בילינסון, מחבריה של רחל למערכת ‘דבר’, כתב במלאות חצי היובל לעלייה השנייה מאמר על אנשיה. הוא תיאר אותם כקרבנות שזנחו ערים גדולות וחיים עתירי תרבות כדי להגשים את חזונם בארץ. במאמר תגובה תהתה על דבריו: ‘לא השגתי על הנחתו העיקרית של מ”ב, אכן רוח גבורה היתה זו, רוח של העלייה השנייה, אלא בשעה שהוא רואה את גבורתם בוִיתור על שפע הטוב בגולה ובהכנעה מרצון למרי החיים במולדת השוממה, רואה אני אותה בהעזה להיות מאושרים, ובנכונות לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה במולדת השבה לתחייה’.

אם כך מה היה שם בכינרת? האם הקרבת קרבנות או העזה להיות מאושרים? לא הייתה לנו עדות של רחל על כך בקולה היא מהזמן ששהתה בכינרת, אך מכתבה לשולמית קלוגאי שנכתב ברוסית מספק לנו תשובה ברורה:

‘שולמית, יונתי, שמחתי למסר שלך מאד מאד. לעתים קרובות אני נזכרת בך. כאן אין אנשים כמוך, המסוגלים להבין את הקימור הדק ביותר של המחשבה האנושית, לראות ולחוש את כל אלפי הגוונים של רגשות הנפש של בן האדם.
ולעתים קרובות, קרובות עד אינסוף מתחשק לי להיות אתך ו’נושא אחר נושא להעלות’, זוכרת?
האם מוכר לך כזה, נו, אקרא לזה מצב רוח: המוח עובד ממש בקדחתנות, מחשבות חדשות עצומות, משולהבות, כמו הרים בשעת שקיעה. ואילו בנשמה שקט, לא שקט מת, לא שקט טקסי, כמעט כמו של תפילה. אוחז אותי מצב רוח כזה כשבערב אני חוזרת מהעבודה בשדה הרחוק. אאח!! הייתי רוצה לספר לך, יקירה שלי, על היופי הקורן של הכנרת שלי בשעת ערב. עולה מעצמה בזיכרוני ‘נשימתו של האל’ (של קנוט האמסון) והמשפט הזה: ‘המחשבות שלי ריחפו בחיי העולם’.
‘במסגרת הרים זוהרים מי תכלת שלווים’. האם את מדמיינת את זה לעצמך? אני אוהבת את הכנרת, ללא סוף, ללא סוף אני אוהבת את הכנרת!.. ‘ (תעודה מס’ 36).

 

חוות כנרת, 1911
צלם: קורט נאווראצקי, הארכיון הציוני המרכזי

בקובץ שלפנינו גם מכתבים שקיבלה שולמית מרחל בהיותה תלמידה בבית הספר החקלאי בטולוז שבצרפת. תקופה זו חיזקה את הברית התרבותית בין השתיים משום שהיא חשפה את רחל לתרבות צרפת, ששולמית הייתה מעורה בה. באחד המכתבים ניכרת השפעתו של א”ד גורדון. כשרחל יצאה לצרפת ביקש ממנה גורדון באחד ממכתביו שלא תכתוב לו גלויות שמסתירות אלא מכתבים סגורים שמגלים. מכתביו אז לרחל היו מהחשובים שכתב בחייו. רחל כתבה לשולמית גלויה שהיא הד לדברי גורדון אליה אך מכילה גם תשובה לתביעתו, אלא ששולמית לא ידעה כלל על התביעה המיוחדת הזאת:

גלויה היא מקדח קטן וקל כנפיים אשר מתברג אל מעבה ההתנכרות הנוצרת בגלל שתיקה ארוכה. מתברג, שואל וממתין לתשובה. אחריו מגיע מכתב מסודר כהלכה. עבה וסגור…. (תעודה מס’ 34)

מרבית המכתבים בצרור המכתבים הגדול של רחל לשולמית שהתגלה בארכיון המדינה הם מאמצע שנות העשרים עד ימיה האחרונים. בתקופה זו הן היו שותפות לעשייה בעיתון ‘דבר’, תרגמו עבורו מצרפתית ושוחחו על ענייני ספרות. רחל כתבה מבית החולים בצפת, מדירותיה בתל אביב ברחוב הירקון 102 וברחוב בן יהודה ומדירתה האחרונה בבוגרשוב 5.

המכתבים בדרך כלל אינם מתוארכים. היעדר התאריך במכתבים אינו יוצא דופן ואפיין את אנשי העלייה השנייה, לא כדי לבלבל אותנו, הנוברים במכתבי עבר, ולא כדי להקשות על הארכיונאים, המבקשים להביא סדר טוב למהומה הרוחשת מסביבם. נראה שהדבר נובע מתחושת זמן מיוחדת שפקדה את החלוצים. לעתים ציינו את שעת כתיבת המכתב אך לא את התאריך. מודעותם ההיסטורית של אנשי העלייה השנייה הייתה שונה. גם חיי היום יום אכולי השגרה והבידוד הוסיפו על כך.

פרק זה של מכתביה של רחל יכול להביא להתרשמות מוטעית. לא חלוצה היא הכותבת כאן אלא סופרת. לא זו המבטאת דרך ציבורית אלא מי שחיה כמתרגמת, כסופרת וכעיתונאית. המכתבים משקפים את עולמה הספרותי של אירופה. המכתבים עתירי ‘אספרי’ (esprit) בלשון הצרפתים, כלומר שאר רוח המצופה מאנשי רוח, והערות על מצבו של האדם ובמיוחד של האישה החולה. הדמות המשתקפת בהם היא של אישה מודעת לעצמה ולצנזורה שהיא מטילה על ביטוי רגשותיה. מכתביה אלה של רחל אינם מוחקים את שיריה החלוציים, את מחויבותה הציבורית, את תפיסתה את המפעל החלוצי ואת מודעותה לסתירותיו ולמחירו. אך חשוב להבחין בנקודת המוצא שלה: היא מעמידה את המפעל על דיאלוג עם התנ”ך ועם ספרות העולם. לדידה התנ”ך והשפה העברית שייכים הן למפעל החלוצי הן לתרבות האנושית.

במכתבים יש עדות מיוחדת לתהליך פרסומם של שירי רחל. הקורא את השירים ועוקב אחרי פרסומם תוהה כיצד הייתה מסוגלת לכתוב בתכיפות ובקצב אחיד כל כך. עד שירי ‘הטור השביעי’ של אלתרמן לא ידועה לנו תופעה כזאת. אלא שעל פי המכתבים נראה שלא תמיד הייתה לרחל השראה. היא כתבה לחברתה על רגעים שאין היא מסוגלת לכתוב בהם. כאשר התלוננה בפני זלמן רובשוב (לימים שזר), חבר מערכת ‘דבר’ שראה את עצמו כמי שמעודד את רחל לכתוב, הגיה את שיריה והביא אותם לקהל הרחב באמצעות העיתון, כי אין לה שירים לשלוח לעיתון, הוא פנה למחברת הטיוטות שלה וחילץ משם שיר. הוא ואשתו, רחל כצנלסון-שזר, נטלו עליהם את האחריות לפרסומם של שירי רחל, בכלל זה ספר שיריה. רחל סיפרה לשולמית שזלמן אף מתרגם את שיריה ליידיש, והדבר היה מצחיק בעיניה(תעודה מס’ 23). עוד כתבה לשולמית שזלמן נחמד, שהיא הקדישה לו שני שירים ותקדיש לו עוד… (תעודה מס’ 19)

במכתבים הללו מתגלה צד חשוב ואף מפתיע ביצירתה ובדמותה של רחל: ההומור. חקירותיי הצביעו על ממד ההומור המופיע במיוחד במכתביה אך גם בשירתה. כמה שירים היתוליים שלה פורסמו. אנו יודעים כי בתקופת העלייה השנייה היא ערכה עם שמואל דיין עיתון היתולי לפועלי עמק הירדן. עם זאת הדעת נותנת שבשנותיה האחרונות דחקו המחלה, העצב והנדודים את היסוד ההומוריסטי מכתיבתה. אך בהתכתבותה עם שולמית ניכר היטב כי רחל ראתה בהומור יסוד חשוב. שולמית כתבה סיפורים בעלי קו הומוריסטי ורחל עודדה אותה לכך. היא גם כתבה לה קטעים הומוריסטים כמו מכתב ההתנצלות שלה על שאיחרה לפגישה איתה (אורי מילשטיין פרסמו). (תעודה מס’ 32)

איכה ישבה בדד
חשך היום. צינה נושבת.
שעה שביעית.
לסעוד לבה בדד יושבת
השולמית.
על השולחן סלדות [סלט ירקות] שתים –
– מראה רגיל.
אך היא תעיף בהן עיניים
בלי גיל…
ושאלה מרה רועדת
בפי שולמית:
‘האם לכך אמרי, בוגדת,
כרתנו ברית?’
היא אנחה כבדה פולטת
ותבך בלאט.
והסלדה מתמעטת
לאט, לאט…

רחל כתבה לשולמית על כתביה ‘אותו הומור דק, ערמומי, נטול וקולע כאחד, שנתברכת בו שו’ (תעודה מס’ 1). על ההומור היא כתבה: ”איזה מתת אלוהים הוא הומור, וכמה יקר המציאות, לו קמו לנו בספרותנו העברית דיקנסים ומרק טווינים. וַלא – צר, צר על ילדי ישראל! הזוכרת את דברי זראטוסטרא אלה “בני אדם ממעטים לצחוק. רק זה חטאנו הקדמון”‘. (תעודה מס’ 13)

מכתביה של רחל לשולמית מספרים על העצב הרב, מעוררים אמפתיה ואהדה, פותרים חידות בפרשות חייה ובעיקר מעצימים את הרצון לדעת עוד על שתיהן.