אל העיר שבויית החלום צל כבד וזר הגיח ...-האביב של פראג

” ממשלת ישראל מביעה את סלידתה נוכח… השתתפותם של חיילים גרמניים בפלישה ובכיבוש… מעוררת בקרבנו זכרונות נוראים במיוחד”
ארצות הברית והאו”ם: יום לפני הפלישה העביר דוברינין, שגריר ברית המועצות בארצות הברית הודעה רשמית לנשיא ג’ונסון על התחלת הפלישה בטענה שממשלת צ’כוסלובקיה היא שבקשה סיוע ישיר של כוחות צבא כדי להחזיר את הסדר על כנו. הוא הוסיף שהאיום על הסדר החברתי בצ’כוסלובקיה מהווה בו בזמן איום על יסודות השלום והביטחון באירופה בכלל, ולכן קיבלו ברית המועצות ובנות בריתה החלטה משותפת להיענות לבקשת ממשלת צ’כוסלובקיה ולסייע לאזרחי צ’כוסלובקיה, ובכוונתה של ברית המועצות לצאת משטחה של צ’כוסלובקיה ללא דיחוי ברגע שהאיום על בטחון אזרחיה יעלם והיא מצפה שאירועים אילו לא יפגעו ביחסי ארצות הברית וברית המועצות שלהם מייחסת ברית המועצות חשיבות רבה. נוסח דבריו של דוברינין נמסר לשגריר ישראל בוושינגטון על ידי מחלקת צפון אמריקה במשרד החוץ (תעודה 17). נציגי הממשל האמריקני הביעו בכמה הזדמנויות עוד טרם הפלישה את עמדת ארצות הברית שאין בכוונתה להתערב במשבר. ב-23 ביולי דיווח יוסף תקוע מניו יורק שהאו”ם לא ינקוט בפעולה למרות הבנת חומרתו של המשבר והשלכותיו הבינלאומיות אלא אם ארצות הברית תחליט שיש להתערב. ארצות הברית העבירה לאו”ם, לפי תקוע, את הערכתה שיש סיכוי טוב שדובצ’ק יתגבר על המשבר ומכל מקום עליה להיות זהירה ביחס לכל צעד, לגבי מדינה בתחום השפעתה של ברית המועצות, העלול להפריע לתהליך שיפור היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות (תעודה 18). במברק מניו-יורק למשרד החוץ, סקר נחום אשכול, דיפלומט ישראלי בניו-יורק, את יחסה של העיתונות האמריקאית לפלישה. אשכול סיפר ש”בניו-יורק טיימס” נכתב: “ברית המועצות הוכיחה מחדש עד כמה ריקים דבריה מתוכן כשהיא מדברת על סוברניות של עמים וזכותם לקבוע את גורלם”. ה”וושינגטון פוסט” אף השווה את הפלישה לפלישת הנאצים לצ’כוסלובקיה ב-1939-1938. אך אילו הדברים שנכתבו בעיתון ולא התגובה הרשמית. כעשרה ימים לאחר הפלישה, ב-1 בספטמבר, סיכם משה ביתן, סמנכ”ל משרד החוץ לענייני צפון אמריקה ואפריקה ויוצא צ’כוסלובקיה בעצמו, את עמדת ארצות הברית בסוגיה, במכתב ליצחק רבין, השגריר בוושינגטון. ביתן כתב שלהיטות היתר של ארצות הברית להפיג את המתיחות עם ברית המועצות, בעוד הרוסים לא הפגינו להיטות דומה, החלישה את המערב מבחינה אסטרטגית ומבחינה תכסיסית (תעודה 38). יוסף תקוע כתב מניו-יורק שבאו”ם עצמו ביטאו מדינות רבות היסוס האם לקיים מערכה בעניין הפלישה נגד ברית המועצות. ביום שלאחר הפלישה התברר שהחלטתן תלויה במידה ניכרת בהתפתחות המצב בצ’כוסלובקיה עצמה ואם הרוסים יחליטו להרכיב ממשלה חדשה ללא התנגדות אלימה יתכן שהעולם הנאור יעבור לסדר היום (תעודה 20). ב-9 בספטמבר שלחה שגרירות ישראל בוושינגטון למנהל מחלקת צפון אמריקה במשרד החוץ דו”ח מסכם של סמינרים שהתקיימו בארצות הברית ועסקו ביחסי ארצות הברית-ברית המועצות בעקבות המשבר הצ’כי. על פי הדו”ח לחצה גרמניה המערבית על ארצות הברית לחזק את מערך ההגנה של נאט”ו. אחד הדוברים בסמינרים גרס שתוצאת המשבר תהיה חיזוק של נאט”ו וגיבוש יתר של הארגון סביב מנהיגות ארצות הברית. אבל מגמה זו התנגשה עם הלך רוח של חשש מהתחייבויות חדשות שבא בעקבות וייטנאם. בסמינרים עלתה הטענה שיש קשר בין המצב הפנימי בארצות הברית ובין החתירה לדטאנט. משבר וייטנאם דלדל את מקורותיה החומריים של ארצות הברית והייתה תקווה ש”במקום להקציב הון עתק לפיתוח טילים נגד טילים אפשר יהיה לכוון סכומים אלה להעלאת רמת החיים של הכושים”. האמריקאים, כך נראה, היו מעוניינים לחלק את האחריות לשמירת השלום עם יותר מדינות (תעודה 21).

הדוברים בסמינרים התייחסו בהרחבה גם לשיחות בין האמריקאים והסובייטים על הגבלת מרוץ החימוש האסטרטגי. למעשה אך יום אחד לפני הפלישה, ב-20 באוגוסט, הוסכם על תאריך להתחלת שיחות בין ארצות הברית לברית המועצות על הגבלת פיתוח טילים אסטרטגיים. שגריר ארצות הברית במוסקבה אף התבקש לחזור לוושינגטון על מנת לעזור בעיבוד הפרטים לקראת השיחות. יום לפני הפלישה מסר דוברינין הזמנה לג’ונסון לבקר בברית המועצות. יתכן שהיה זה תכסיס כדי להקהות את חריפות התגובה האמריקנית לפלישה. ההודעה על תאריך התחלת השיחות ועל דבר ביקור ג’ונסון בברית המועצות עמדה להתפרסם לפי ה”וושינגטון פוסט” ב-21 באוגוסט, כך בדיווח של שגרירות ישראל בוושינגטון על הסמינרים בוועידה ה-64 של האיגוד האמריקני למדעי המדינה.

ישראל: לאחר דיון בישיבת הממשלה (הסגור לעיון) פרסמה ממשלת ישראל הודעה ובה הביעה תדהמתה נוכח הפלישה וההשתלטות הצבאית: “מעשה זה מהווה הפרה משוועת של מגילת האומות המאוחדות. העקרונות המקודשים של העצמאות המדינית והשלמות הטריטוריאלית, דו-קיום בשלום, אי התערבות בחייהן הפנימיים של המדינות, הזכות של כל מדינה, קטנה כגדולה, לביטחון ולחרות, העקרונות שעליהם מבוססים היחסים בין המדינות – נרמסו בשרירות לב… ממשלת ישראל מביעה את סלידתה נוכח מעשה הפלישה המערער את אושיות הקיום של משפחת העמים. השתתפותם של חיילים גרמניים בפלישה ובכיבוש, הפעם כחלק מכוחות ברית ורשה, מעוררת בקרבנו זיכרונות נוראים במיוחד. ממשלת ישראל מצטרפת אל כל האומות שוחרות השלום והחרות בעולם בתביעה לחיסול הפלישה ולהחזרת עצמאותה וריבונותה של הרפובליקה הצ’כוסלובקית”. בתל אביב הפגינו אנשי שמאל נגד הפלישה, בהם מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, משה סנה. סנה, שנטש את האידיאולוגיה האורתודוכסית מבית-היוצר של הקרמלין, עמד על הפודיום בהפגנה בתל אביב ונאם נגד הפלישה. לצדו הפגינו חברי ברית הנוער הקומוניסטי. יריביו, ובראשם מאיר וילנר, נתנו גיבוי מלא למוסקבה. אך שרידי הנאמנות לקומוניזם ולברית המועצות החלו להתפורר. אריק איינשטיין אז בן 30, הקליט באמצע 1969 את השיר של שלום חנוך “פראג”.

מדינות הגוש המערבי: בתיקי משרד החוץ מרוכזים דיווחיהם של נציגי ישראל במדינות העולם על התגובות הרשמיות ועל מאמרי העיתונות במדינות בהן הם יושבים. מטבע הדברים במדינות בהן ישראל מיוצגת שללו התגובות באופן גורף את הפלישה. דוגמה אחת מיני רבות היא הדיווח של השגריר שמחה פרת מקנברה בירת אוסטרליה שתיאר תגובות של תדהמה וזעם בקרב הציבור ובפרלמנט (תעודה 22). זאב ש”ק סקר ב-22 באוגוסט את העיתונות באוסטריה וציין שהיא מגנה באופן גורף (ובכלל זה העיתון הקומוניסטי) ובמלים חריפות את הפלישה: פרשנים רבים השוו את האירועים לפלישת הגרמנים לצ’כוסלובקיה ב-1938. במברק למשרד החוץ בירושלים הוא ציטט את אחד הפרשנים: “ברית המועצות איבדה כל זכות מוסרית להביע דעות על וייטנאם ועל המזרח התיכון, בין שהסכמנו לדעות אלה מקודם ובין שהתנגדנו להן”. ברדיו האוסטרי נאמר ש”ממשלת צ’כוסלובקיה היססה זו הפעם השלישית אם להפעיל צבא נגד התערבות זרה בניגוד לעם קטן כישראל, שנלחם על נפשו והוכיח לעולם אומץ לב וכך הצליח לעמוד על נפשו. אלמלא ידעו הרוסים שלא יהיה קרב, יתכן שלא היו מעזים לפלוש” (תעודה 23). חריגה בין מדינות המערב הייתה צרפת. דה-גול ניסה לאורך זמן לקדם מדיניות של פירוק הגושים באירופה ועל כן נזהר עתה מגינוי מפורש של ברית המועצות. ברציף העריכו שהאירועים האחרונים לא יגרמו לשינוי בצורת החשיבה של דה-גול משום שהוא איננו מסוגל עוד לגמישות מחשבתית, וכך יצטמצם עוד יותר מעמדה של צרפת בזירה הבינלאומית. איתן רון הציר בפריז כתב למשרד החוץ שמאורעות פראג ישפיעו גם על יחסיה הבילטרליים של צרפת ובראש ובראשונה על יחסיה עם המדינות הקומוניסטיות ועם גרמניה: “מדיניות הדטאנט של דה-גול תיבלם לפחות זמנית. גרמניה המערבית שעשתה – אולי גם בהשפעת צרפת – צעדים ראשונים חשובים למציאת מודוס ויוונדי עם גרמניה המזרחית, עשויה לא רק לחזור בה מצעדים אלה, אלא גם להגביר את שיתוף הפעולה שלה עם ארצות הברית על חשבון תכניותיה של צרפת” (תעודה 24).

התגובות בארצות ערב היו מטבע הדברים שונות. הן קיבלו ככל הנראה הנחייה להביע את תמיכתן בפעולת ברית ורשה וכך אכן עשו על פי רוב. במברק למשרד החוץ מ-31 באוגוסט ציטט שגריר ישראל בווינה מאמר שהופיע בעיתון DIE PRESSE שלעג לעמדת מצרים על שלא הביעה התנגדות לתוקפנות הרוסית אך הסביר שלמצרים אין ברירה אחרת מלבד לצדד בברית המועצות, משום שהיא תלויה בתמיכתה. לצידוד הערבים בתוקפנות יש משמעות בעייתית כשחושבים על האנלוגיה שהערבים עושים לתוקפנות הישראלית בשטחים. לתמיכה ברוסים נותנים המצרים מסווה אידיאולוגי כיוון שהשלטון הרפורמיסטי בפראג, אם היה מצליח להחזיק מעמד, היה ממילא מציב בעמדות חשובות יהודים וציונים (תעודה 25). נראה שהערבים בחנו את הפרשה דרך משקפי הסכסוך הישראלי-ערבי.

מדינות מזרח אירופה, החברות הגוש הקומוניסטי, התחלקו בתגובתן לאירועים. פולין ומזרח גרמניה התייחסו בביקורת חריפה לרפורמות בעוד רומניה ויוגוסלביה הביעו אהדה גלויה. הונגריה ביטאה אהדה מאופקת ובולגריה נמנעה מתגובות. על פי דיווחי השגריר בבוקרשט, אליעזר דורון, אשר תיאר התנגדות מפורשת של רומניה לפלישה, פרסם נשיא רומניה, ניקולאי צ’אושסקו הודעה בה כינה את הפלישה – מעשה מחפיר הנוגד את החוק הבינלאומי ואת עקרונות התנועה הסוציאליסטית, והודיע כי הצבא הרומני יילחם אם ייעשה ניסיון דומה ברומניה. דורון ניתח את התגובות ברומניה כתגובות של עצבנות הגובלת בפניקה (תעודה 27). במברק המשך הוא ציטט את דברי צ’אושסקו בפרלמנט הרומני: “זהו מעשה כיבוש פשוטו כמשמעו. הצ’כוסלובקים לא קראו לכוחות הסובייטים להתערב והעקרונות ההומניסטים שניסו להשתית בצ’כוסלובקיה לא היוו סכנה לסוציאליזם. הפרלמנט הרומני קורא לפרלמנטים של מדינות ברית ורשה להוציא צבאותיהם מצ’כוסלובקיה ומציע את שירותיו למציאת הסדר”. הדברים נאמרו כפי הנראה מתוך חשש אמיתי ומבוסס מפלישה דומה לרומניה. ניצן הדס העביר ב-28 באוגוסט למשרד החוץ ידיעה שהביון הטורקי דיווח לנאט”ו על תנועות הצבא בדרום ברית המועצות ובולגריה לעבר הגבול הרומני. וממקור אחר למד שהסובייטים הגישו אולטימטום לרומנים להפסיק את ההתבטאויות האנטי סובייטיות החריפות אחרת “יישאו בתוצאות” (תעודה 10). יש לציין שבמברק למשרד החוץ מ-28.8.1968 טען הדס שמאמצי הביון של נאט”ו לא אישרו את ידיעות הביון התורכיות בדבר ריכוזי צבא על גבול רומניה.