ב-1965 הבשילו המגעים שניהלו ישראל וגרמניה המערבית לכינון יחסים דיפלומטים מלאים בין שתי המדינות, שלא נקשרו קודם לכן עקב זיכרונות השואה ומשקעי העבר. ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול, נענתה להצעתו של קנצלר גרמניה המערבית לודוויג ארהרד לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות. ההחלטה הזו לוותה בישראל בקולות מחאה ציבורית של מי שהתנגדו לכך בכול תוקף. קולות אלו גברו כשהתברר שגרמניה המערבית מבקשת למנות את רולף פאולס, קצין לשעבר בצבא גרמניה הנאצית (הוורמאכט), בתור שגרירה הראשון בישראל.
GERMAN AMB. ROLF PAULS KISSING THE HAND OF FOREIGNMIN. GIOLDA MEIR, AFTER PRESENTING HIS LETTERS OFCREDENCE, AT BEIT HANASSI IN JERUSALEM.
19.8.1965. משה פרידן, לע”מ
אל לשכת נשיא המדינה זלמן שזר, שאמור היה לקבל את כתב האמנתו של שגריר גרמניה המערבית, זרמו מכתבים מארגונים ואזרחים ובהם ניצולי שואה. מרביתם ביקשו שגם אם נפל הפור וקשירת היחסים היא עובדה קיימת, ימנע הנשיא מלקיים את טקס הגשת כתב האמנה במשכנו בבירת ישראל, שבמהלכו יהיה עליו ללחוץ את ידו של השגריר הגרמני, קצין הוורמאכט לשער, וינוגן ההמנון הגרמני בבית נשיא מדינת ישראל. בין הכותבים היה הצייר משה ברנשטיין, שמשפחתו נספתה בשואה. ברנשטיין כתב לנשיא ושאל האם יעמוד בו כוחו “לעמוד מול השגריר הזה להסתכל בו בעיניו, לשמוע את צלילי ההמנון הגרמני, אותו המנון שלצליליו….שלמנגינתו הובלו ילדים גברים ונשים לתאי הגזים… האם יתכן נס גדול ומכובד שהמצפון שלך לא ירצה לייצג מעמד זה?” הוסיף ושאל ברנשטיין [ראו את מכתבו של ברנשטיין לשזר. ארכיון המדינה, תיק נ- 90/184]. שזר השיב לברנשטיין שהוא מבין את כאבו, אך הוסיף: “ואני מעולם לא חשבתי כי יש לשרת את המדינה ואת העם רק בדברים שיש בהם תענוג. יש לשרת גם במעשים המכווצים את הלב כמו בצבת”. [ראו את מכתבו של שזר לברנשטיין בכתב יד. ארכיון המדינה, תיק נ- 90/184], [ראו את מכתבו של שזר לברנשטיין, עותק מודפס. ארכיון המדינה נ- 90/184]
למרות ההבנה הרבה שגילה למניעיו של ברנשטיין וכותבי המכתבים הנוספים, לא יכול היה הנשיא שזר להיעתר לבקשותיהם. ב-19 באוגוסט 1965 קיבל שזר את כתב האמנתו של שגריר גרמניה המערבית במשכן הנשיא בטקס שהתנהל באווירה מתוחה וקפואה, כשצעקות המשתתפים בהפגנת המחאה שנערכה מחוץ למשכן ממלאים את חלל הבית [ראו תצלום של ההפגנה. לשכת העתונות הממשלתית, צלם: משה מילנר].
גם לאחר מכן לא שככה המחאה ומכתבים נוספים הגיעו אל לשכתו של שזר ובהם מחאות על קיום הטקס בבית הנשיא. אבא קובנר, סופר ומשורר חבר קיבוץ עין החורש שהיה ממפקדי ארגון המחתרת היהודית בגטו וילנה ולוחם בגרמנים בשורות הפרטיזנים, אף שלח לשזר במחאה את “אות הקוממיות” שהוענק לו על חלקו במלחמת תש”ח. קובנר כתב שלאחר שהפכה “אמנת הדיפלומטים לאמנת הפיוס עם התועבה פרוצת כל סיג שבחובת הזיכרון”, שוב אינו יכול להמשיך ולענוד אותו [ראו את מכתבו של קובנר לשזר. ארכיון המדינה, תיק נ- 120/398]. בתשובתו הביע שזר תמיהה על כי הסופר בחר “להפנות את הזעם שבלב לא לשיירי הנאצים בעולם אלא דווקא למלחמת שחרורנו, ששמה קץ לאידיאה השטנית של ‘הפתרון הסופי” [ראו מכתבו של שזר לקובנר בכתב ידו. ארכיון המדינה, תיק נ- 120/398], [ראו מכתבו של שזר לקובנר עותק מודפס. ארכיון המדינה, תיק נ- 120/398].
הקלידו שאלת חיפוש
