הרקע להגשת העתירה לבג”ץ
מאז יוני 1974 ניסה גרעין ‘אלון מורה’ של תנועת ‘גוש אמונים’ להקים יישוב בשומרון. שבע פעמים פינו כוחות הביטחון את הגרעין עד שלבסוף, בפעם השמינית בדצמבר 1975, הסכימה ממשלתו הראשונה של יצחק רבין ליישבו זמנית במחנה הצבאי ‘קדום’ שבשומרון. בשל מאבקו הממושך של הגרעין הוא היה לסמל בעיני תנועות הימין. ב-19 במאי 1977, יומיים לאחר שהליכוד ניצח בבחירות לכנסת, הכריז מנהיגו מנחם בגין, בעת שביקר אצל גרעין אלון מורה, ש’בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה’. אף על פי כן, בשל לחצי הממשל האמריקני וכדי למנוע פגיעה בשיחות השלום עם מצרים (מנובמבר 1977 עד מרס 1979), העדיפה ממשלת בגין להקים יישובים חדשים בשטחים במחנות צה”ל וגרעין אלון מורה נאלץ להמשיך לגור במחנה הצבאי, מלבד חלק מחבריו שהקימו את היישוב ‘קדומים’.
אנשי הגרעין, שביקשו לעבור ליישוב קבע, החלו בשורה של הפגנות ופעולות מחאה ובשיאן ניסיון להתיישב בחווארה בספטמבר 1978 והפגנת אנשי ‘גוש אמונים’ על כביש באזור שכם בינואר 1979. ב-7 בינואר החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לראות בגרעין אלון מורה ‘מועמד להתנחלות בעתיד הקרוב. […] בעת קביעת אזור ההתנחלות לאלון מורה תתחשב הממשלה, ככל האפשר, במשאלותיו של גרעין זה’ (הציטוט לקוח מפסק הדין בבג”ץ אלון מורה). ההצעה המועדפת למקום ההתיישבות הייתה סמוך לכפר רוג’ייב, מדרום מזרח לעיר שכם. בקרב שרי הממשלה התחולל מאבק בסוגיה זו. רובם דגלו בהתיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל אולם מיעוטם התנגדו להצעה ליישב את הגרעין סמוך לרוג’ייב, בהם שר הביטחון עזר ויצמן, שר החוץ משה דיין וסגן ראש הממשלה יגאל ידין – שלושתם בעלי עבר ביטחוני מרשים. ויצמן הסביר כי הוא מתנגד להקמת היישוב קודם כל משום שהוא דוגל בהקמת מספר קטן של יישובים גדולים ביהודה ושומרון – בניגוד לגישתו של שר החקלאות אריאל שרון להקים יישובים קטנים רבים. שרים אחרים התנגדו להקמת אלון מורה במקום כי הדבר חייב שימוש בקרקע פרטית של ערביי רוג’ייב – האסורה על פי המשפט הבינלאומי. אולם לנגד עיניהם של שרי הממשלה עמד ניצחונה של המדינה בבג”ץ בית אל וטובס (606/78, 610/78) ב-15 במרס 1979 אז קבע בית המשפט העליון כי למדינה מותר לבצע ‘תפיסה’ (requisition או seizure) של קרקע ביהודה, שומרון וחבל עזה – ובלבד שמטרת התפיסה היא מילוי צורך ביטחוני. בית המשפט העליון ראה בהתיישבות אזרחי ישראל בשטחים צורך ביטחוני של ישראל. הוא הבדיל בין תפיסה של קרקע לבין ‘הפקעה’ (confiscation), האסורה על מדינת ישראל בתור ‘מעצמה מחזיקה’ (occupying power) בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים כל עוד אינה מחילה עליהם את החוק הישראלי, (כפי שעשתה במזרח ירושלים).
בסופו של דבר הכריעו השרים ב-3 ביוני ואישרו את התיישבות הגרעין סמוך לכפר רוג’ייב. ב-5 ביוני חתם מפקד אזור יהודה ושומרון תת-אלוף בנימין בן אליעזר (פואד) על צווים לתפיסת המקום (שטח של כ-700 דונמים) ולאחר יומיים עלו המתיישבים – כמאה במספר – למקום.
ב-20 ביוני הגישו חלק מבעלי הקרקע הפרטית ברוג’ייב (בעלי שטח של 125 דונמים) לבית המשפט הגבוה לצדק בקשה לצו מניעה נגד תפיסת אדמותיהם הפרטיות. ועתה החל דיון בעתירתם (בג”ץ אלון מורה, 390/79) לפני ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי והשופטים אלפרד ויתקון, שלמה אשר, מרים בן-פורת ודוד בכור – אותו הרכב שאישר את תפיסת הקרקעות בבית אל ובטובס לצורך התיישבות יהודית. הממשלה הטילה על הרמטכ”ל רפאל איתן (רפול) להגיש תצהיר להצדקת הצורך הביטחוני בתפיסת השטח. אולם לצד תצהירו של הרמטכ”ל הגיש שר הביטחון עזר ויצמן (באמצעות מזכיר הממשלה, במענה לדרישת בית המשפט) תצהיר משלו ובו טען שהוא ‘סבור כי ניתן לממש את צורכי הביטחון שלא בדרך הקמת יישוב במקום האמור’. העותרים גם הגישו תצהירים בחתימת ידם של הרמטכ”ל לשעבר חיים בר-לב והאלוף במילואים מתי פלד, אשר שללו את הצורך הביטחוני בתפיסת השטח. שני הצדדים הביאו אפוא נימוקים צבאיים-מקצועיים להוכחת טיעוניהם.
נציג המתיישבים במקום מנחם פליקס הגיש לבית המשפט תצהיר בשם המתנחלים ובו הסביר שלא השיקול הביטחוני בראש מעייניהם אלא מצוות יישוב ארץ-ישראל ב’אלון מורה היא לב לבה של ארץ-ישראל במובן העמוק של המילה […] קודם כול היא המקום שבו הובטחה הארץ הזאת לראשונה לאבינו הראשון והיא המקום שבו נעשה מעשה הקניין הראשון של אבי האומה שעל שמו נקראה הארץ הזאת – ארץ-ישראל’. הוא אף הסביר כי הם רואים בהתיישבותם במקום ‘יישוב קבע של התנחלות יהודית לא פחות מדגניה או מנתניה’.
ישיבת הממשלה ב-28 באוקטובר 1979. בגין: ‘הממשלה תבצע את פסק הדין’
פסיקתו של בית המשפט העליון עוררה סערת רוחות בציבור הישראלי. אנשי הימין חששו שמא תמנע הפסיקה הקמת יישובים חדשים בשטחים ואולי אף תביא לפינוי יישובים קיימים. נשמעה גם דרישה שלא לבצע את פסיקתו של בית המשפט העליון. באווירה זו התכנסה הממשלה ב-28 באוקטובר לדון בעניין. ראש הממשלה מנחם בגין הודיע בראשית הדיון כי הוא מבקש ‘החלטה עקרונית אחת: הממשלה תבצע את פסק הדין של בית המשפט העליון, מתוך דאגה שיובטח מקום לנקודה של אלון מורה בשומרון’. שר האוצר שמחה ארליך התנגד לנוסח הצעתו של בגין כי ממנו השתמע שיש תנאי הקושר את פינוי אלון מורה במציאת מקום חלופי, והיועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר הצטרף לדעתו. בגין הבהיר את דבריו: ‘לגבי הממשלה, עומדת עכשיו שאלה דחופה ביותר: נקבע תאריך והוא חולף, הוא איננו עוד, והיו דברים מעולם. ופה התאריך הוא חלוט, אין אחר […] מה בקשתי – לקבל החלטה שאנו מחפשים מקום בשומרון. […] היום צריך לפתור בעיה שלדעתי אינה סובלת דיחוי’. שר החקלאות שרון טען שיש להגיע לפתרון כולל לכל בעיית ההתיישבות בשטחים והוא ואף ביקר את הופעת פרקליטות המדינה בבית המשפט העליון. בגין יזם כינוס מיוחד של הממשלה כבר באותו שבוע, ב-1 בנובמבר, כדי לדון ב’כל סוגיית ההתנחלות בארץ-ישראל’, כמו כן הוחלט ש’הממשלה רושמת לפניה את הודעת ראש הממשלה כי בעקבות פסק הדין […] נעשים מאמצים למצוא לגרעין אלון מורה קרקע להתנחלות בשומרון’ (תעודה 1, א-4274/4).
ישיבת הממשלה ב-1 בנובמבר 1979. זמיר: ‘מדובר בקרקע ממשלתית, ללא כל ספק’
בדיון זה הציג סגן שר הביטחון מרדכי ציפורי שתי אפשרות למיקום החדש של אלון מורה. האפשרות הטובה יותר הייתה באזור הר כביר – שטח סלעי שנמצא כחמישה קילומטרים מצפון לרוג’ייב. זמיר דיווח על עבודת פרקליטות המדינה: ‘עיקר הקושי הוא בבדיקת ספרים. מדובר בספרי טאבו מתקופות שונות, התקופה העות’מאנית, התקופה האנגלית והתקופה הירדנית. יש אלפים רבים של תעודות ועובדים עליהן ללא הרף. […] נוכל לתת תשובה סופית ביום שני או שלישי של השבוע הבא’, כלומר 6-5 בנובמבר. עם זאת נטה זמיר לתמוך בהצעה להתיישב בהר כביר כי במקום זה ‘מדובר בקרקע ממשלתית, ללא כל ספק. כלומר זוהי קרקע הרשומה כקרקע של המדינה’.
מכאן ואילך נסב הדיון על בעיות בהתיישבות ביהודה ושומרון והועלתה האפשרות לבקש מבית המשפט העליון דחייה בביצוע פסיקתו לפנות את אלון מורה. שרון טען שמערכת הביטחון היא שביטאה, כבר מאז 1968, את הצורך בהתיישבות באזור שכם. שר המשפטים שמואל תמיר טען שיש להחיל את פסק הדין של בית המשפט העליון על כל 700 הדונמים שנתפסו ביוני 1979 ולא רק על 125 הדונמים שבעניינם הוציא בית המשפט העליון פסק דין המבטל את צו התפיסה, והשר בלי תיק משה נסים הצטרף לעמדה זו. ויצמן הודיע: ‘אני אומר היום את אשר על לבי’, וניצל את הדיון לפרוס את השקפתו המדינית והמפלגתית – בהביעו חשש שהתנהלות לא נכונה תביא לכישלון הליכוד בבחירות. ויצמן טען בנימה אישית: ‘כששאול בני ירד לתעלה [ונפצע שם באורח קשה] – והוא לא ידע למה הוא הולך, אבל אני ידעתי לאן הוא הולך, כי הייתי אז שר התחבורה, כתבתי לו: “אתה יוצא לשדה הקרב. כשאתה נולדת אמרתי לאמך כי אני מקווה שאתה לא תצטרך ללכת למלחמה. עכשיו כשאתה יוצא לשדה הקרב, אני שואל את עצמי – אילו טעויות אנו עשינו” ‘. הוא דרש לקיים את פסק הדין במועד – גם אם לא יימצא עד אז מקום חדש לאלון מורה. אדרבה, הוא קרא לעשות ‘אתנחתה בהתנחלויות”‘ ולהסתפק בהקמת 16 התנחלויות שכבר אושרו להקמה אך טרם הוקמו. שר התחבורה חיים לנדאו הציג גישה מנוגדת וקרא ליצור ‘נוכחות יהודית גדולה ביהודה ושומרון’. זמיר טען שפסק הדין אינו יוצר איום על עצם ההתיישבות היהודית בשטחים. הוא גם השיב לדברי הביקורת שאמר שרון בישיבה הקודמת והגן על עבודתה של פרקליטות המדינה, ושרון שב והתנצח עמו. בין השאר הזכיר שרון שיחת טלפון שקיים עם ראש הממשלה ובה אמר לו ש’אם היישובים בפתחת רפיח יהיו מכשול – אני אומר לך: אל תתעקש על עניין זה’. בפרוטוקול כתוב שהדברים נאמרו במרס 1976 (בעת כהונתו של יצחק רבין כראש הממשלה) אך קרוב לוודאי שזו טעות הדפסה והדברים נאמרו בספטמבר 1978, בעת ועידת קמפ דייוויד. שרון הוסיף וטען ש’ההתיישבות אינה מכשול לשלום’.
‘עלינו לקבל היום סיכום אחד מעשי, שבלעדיו אי-אפשר’, דרש בגין, ‘רבותי, הזמן חולף. נתנו לממשלה 30 יום. מאז חלפו 8 ימים ואנו חייבים לבצע את פסק הדין’. לבסוף, לאחר דין ודברים הוחלט להסמיך את ועדת השרים לביטחון לקבוע את מקומה החדש של אלון מורה. הוחלט גם שהממשלה תדון בתכנית ההתנחלויות לשנת תש”ם (תעודה 2, א-4274/4).
הדיון על מדיניות ההתנחלות לשנת תש”ם התקיים בממשלה ב-11 בנובמבר. בדיון זה הציג שרון את תכניתו להתיישבות רחבה בשטחים ואילו ויצמן שלל את התכנית. (לעיון בתכנית המוצעת של שרון ראו מפה שסורטטה באוקטובר 1979, תיק א-4140/6. המפה מציגה את אלון מורה במקומה הקודם ליד רוג’ייב ומסמנת את ‘ג’בל אל-כביר’ – הר כביר – כאדמת מדינה.) לבסוף הוחלט, לפי הצעת בגין, להרחיב את ההתנחלות ביהודה, בשומרון, בחבל עזה וברמת הגולן בעיבוי התנחלויות קיימות ובהוספת יישובים על קרקע שבבעלות המדינה. נוסח זה היה מעין פשרה בין עמדתו של ויצמן לעמדת שרון: התקבל העיקרון של הקמת יישובים חדשים בלי אימוץ מלא של תכניתו המפורטת של שרון. כמו כן הוחלט לקבל את התכנית שהציגו היועץ המשפטי לממשלה זמיר ומנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה פליאה אלבק להעתיק את אלון מורה אל המורדות הדרומיים של הר כביר.
התנגדות אנשי גוש אמונים והעיכובים בביצוע פסק הדין
בעקבות פסק הדין כתב זמיר אל בגין ב-14 בנובמבר שיש לפנות את כל החלקות באלון מורה, בהיקף של 700 דונמים, ולא רק את 125 הדונמים שבית המשפט פסק שיש להשיבם לעותרים. זמיר הזהיר שאם בעלי החלקות האלה יגישו עתירה נגד תפיסת קרקעותיהם הם יזכו בעתירה. בגין קיבל את עצת זמיר וב-18 בנובמבר הציע לממשלה לסיים עד 22 בחודש את פינוי החלקות שבג”ץ הורה לפַנותן ואת שאר החלקות לפנות בתוך שישה שבועות. ב-21 בנובמבר 1979 פונו 125 הדונמים הנ”ל כפי שקבע פסק הדין, אולם בתי היישוב ורוב השטח עדיין לא פונו. אנשי גוש אמונים ראו בבג”ץ אלון מורה אבן בוחן במאבק על מעמדם של יהודה, שומרון וחבל עזה וקשרו אותו להסכמי קמפ דייויד שלהם התנגדו. בליל 22-21 בנובמבר נועדו ראשי התנועה, בהם הרבנים צבי יהודה קוק, חיים דרוקמן וצבי טאו, עם מזכירות אלון מורה.
בעקבות ישיבה זו פנתה דניאלה וייס, ממנהיגי גוש אמונים ויושבת ראש מזכירות היישוב ‘קדומים-אלון מורה’ במכתב רשמי אל שר החקלאות שרון ודרשה ממנו להתפטר מתפקידו. למכתב זה היא צירפה מכתב אישי ובו פרסה בפניו את השקפת עולמה ואת מלוא הסבריה המדיניים מדוע אין להעתיק את מיקום אלון מורה מרוג’יב אל הר כביר. בין השאר כתבה כי פינוי אלון מורה יהיה ניצחון לאש”ף וטענה שיש לשנות את המעמד המשפטי של ההתנחלויות בשטחים קודם שישראל תמסור למצרים את שדות הנפט בסיני בהתאם לחוזה השלום (תעודה 3 ותעודה 3א, א-4150/3).
בתחילת דצמבר הודיעו אנשי אלון מורה לבגין שהם מסכימים לעבור למקום החדש בהר כביר. ב-9 בדצמבר דיווח בגין על כך לממשלה והוחלט להתחיל בעבודות להקמת היישוב בגבעה 756 שבהר כביר ללא שימוש בשטח פרטי (הגבעה נקראה כך על שום גובהה במטרים מעל פני הים). אף על פי כן חשש זמיר מעיכוב בפינוי שאר השטח באלון מורה. ב-26 בדצמבר הוא כתב אל בגין והמליץ להשלים את פינוי המתנחלים מאדמות אלון מורה לא יאוחר משישה שבועות מ-21 בנובמבר, כלומר עד 3 בינואר 1980 (תעודה 5, א-4329/2).
אולם העבודות בהר כביר לא הושלמו במועד המתוכנן ולפיכך ביקש בגין מהממשלה ב-30 בדצמבר 1979 לדחות את המועד. שרון טען שמבחינה טכנית אי-אפשר לאכלס את המקום החדש לפני 25 בינואר 1980, וגם זאת רק אם הגשמים העזים שירדו באותו חורף לא יכבידו את הבנייה. חלק מהשרים חששו לתמוך בדחייה מחשש שבסופו של דבר יסרבו תושבי אלון מורה, למרות מה שאמרו לבגין, לעבור למקום החדש. ברוב של 11 מול 3 התקבלה ההחלטה לדחות ‘בצער’ את הקמת היישוב החדש ב’כחמישה שבועות’ (כלומר סמוך ל-3 בפברואר 1980). תושבי רוג’ייב שבו ועתרו לבג”ץ נגד העיכוב בביצוע פסק הדין והפרקליטות השיבה שהפינוי יושלם עד 3 בפברואר. ב-16 בינואר החליטו תושבי אלון מורה ברוב קולות לעבור להר כביר וב-29 בינואר העתיקו את יישובם לשם. חלק קטן מהם, ארבע משפחות וכמה רווקים, סירבו לצאת מהמקום וב-3 בפברואר פינה אותם צה”ל בכוח.
תגובת זמיר לביקורתו של שרון
הוויכוח על עבודת הפרקליטות שהתקיים בישיבות הממשלה ב-28 באוקטובר וב-1 בנובמבר 1979 (תעודות 1, 2) המשיך גם בישיבות הבאות. ב-16 בדצמבר שלח זמיר לשרון מכתב אליו וצירף אליו את מכתבו של פרקליט המדינה גבריאל בך. במכתב מצוטטת תרשומת שהכינה מנַהלת מחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה דורית בייניש, אשר דחתה את טענות שרון. אף על פי כן שב שרון ותקף את הפרקליטות בישיבת הממשלה שבועיים לאחר מכן. לפיכך פנה זמיר אל בגין ב-6 בינואר 1980 ופרס את טענותיו בלוויית העתקי ההתכתבות שלו עם שרון (תעודה 6, א-4329/2).
הצעת החלטה להגנת ההתיישבות היהודית
כאמור למעלה חששו חוגי הימין שמא כישלון המדינה בבית המשפט העליון יביא לבלימת מפעל ההתנחלות ואולי אף לפינוי יישובים נוספים. לפיכך ביקשה לשכת ראש הממשלה לברר עם זמיר את האפשרות לאשר בממשלה את נוסח ההחלטה הזה: ‘אם ייעשה ניסיון לפגוע במעמדם של יישובים יהודיים בכל שטח משטחי ארץ-ישראל תנקוט הממשלה את כל הצעדים המשפטיים הדרושים כדי להבטיח כחוק את קיומם של ישובים אלה’. במכתב ששלח אל בגין ב-23 בנובמבר 1979 שלל זמיר את ההצעה מכול וכול במכתב. הוא טען שהחלטה כזאת יכולה להשתמע כמחייבת שורה של פעולות ובהן ‘אף סיפוח מלא של יהודה, שומרון וחבל עזה לישראל – כל צעד משפטי מסוג זה מעורר בעיות קשות, לא רק בתחום המדיני, אלא גם במישור המשפטי, והוא עשוי לעמוד בניגוד לעקרונות משפטיים, למשפטי הבינלאומי ולהסכמי קמפ דייויד’ (תעודה 4, א-4329/2) והעניין ירד מסדר היום.
