בראשית דרכו נזקק התיאטרון הקאמרי להמלצת משרד החינוך, לאישור משרד האוצר
ולתמיכתו התקציבית וכן לאישורם של מוסדות שלטון אחרים בביצוע רבות מפעולותיו. רבות מפעולות אלו היו קשורות לשימוש במטבע זר, שניתן אז במשורה, ובכללם: אישור להעסקת במאים מחו”ל (בקשה שהתקבלה בהמלצת משרד החינוך), בקשה להעסיק ציירי תפאורות מחו”ל (בקשה שנדחתה), היתרי יציאה לחו”ל ובקשה להקצאת מטבע זר עבור שחקנים היוצאים לחו”ל לצורך גיוס כספים או השתלמות.
בין תיאטרון הקאמרי למשרד האוצר, למכס ולאגף התקציבים התנהלה אפוא במשך השנים תכתובת ענפה בעניין בקשות לפטור מחובת תשלום במטבע זר, בקשות מהמכס לשחרור או להנחה מתשלום מכס ומס קנייה עבור יבוא מחו”ל של אביזרים הנחוצים לתיאטרון כגון: מכשיר הקלטה (“טייפ-רקורד עם מיקרופונים”), צבעים מסוימים, “משור יד מיוחד לדקורציות” (בקשה להפחתת מכס), ועד למכונית שהתקבלה במתנה מארה”ב (בקשת הקלה במס על מכונית)
תיאטרון הקאמרי לא היה פטור מתשלום מסים והדברים הגיעו בסוף שנת 1957 עד כדי איום בהגשת תביעה פלילית נגד התיאטרון וכדברי סגן נציב מס הכנסה אל המשנה למנכ”ל האוצר: “נדמה לי שצעד זה עלול לזרז אותם [את הנהלת תיאטרון הקאמרי] ואולי קצת להכניס את המחשבות האומנותיות שלהם לבעיות הפרוזאיות של החיים במדינת ישראל שהן כוללות כעת גם מס הכנסה”. (איום בתביעה פלילית)
לא רק קשיים פיננסים של המדינה הקשו על “הקאמרי” אלא גם רגישויות שגרמו ספיחי מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה. למשל משרד החוץ, באמצעות קונסול ישראל באמסטרדם, מצא לנחוץ להזהיר מפני כוונת תיאטרון הקאמרי להעסיק במאי הולנדי שבעברו שיתף פעולה עם המשטר הנאצי (במאי בעל עבר נאצי)
גם לאחר שהקאמרי התבסס והפך לאחד מן התיאטראות המובילים בישראל, המשיכה המצוקה הכספית שחווה בימי ראשית המדינה ללוות אותו גם בשנים מאוחרות יותר. מצוקה זו באה לידי ביטוי בבקשות דחופות לתמיכה, מברקים נואשים לעזרה, איומים בסגירת התיאטרון, ואף שביתת שחקנים בשל אי תשלום משכורות (הכרזת שביתה). בצר לה, פנתה הנהלת הקאמרי שוב ושוב אל משרד החינוך, משרד האוצר וגופי מדינה נוספים, כדי שיחלצו לעזרת התיאטרון וימנעו בכך הפסקה בפעילותו. למשל ב-יוני 1970 פנה ישעיהו וינברג אל שר החיוך יגאל אלון, וביקש מקדמה דחופה על חשבון ההקצבה השנתית “כדי למנוע התמוטטות כספית ולאפשר תשלום משכורות” (בקשה לתשלום דחוף) .
גם בשנות השמונים נמשכו הקשיים והביאו את שחקני התיאטרון ועובדיו לנקוט בצעדים קיצוניים עד כדי איום בשביתה, כפי שכתבו למנכ”ל משרד החינוך אליעזר שמואלי (איום בשביתה) . לעזרתם נרתמו גם אנשי ציבור. למשל חברת הכנסת ויו”ר ועדת החינוך של הכנסת אורה נמיר שכתבה לשר החינוך ב-1981 ובקשה את התערבותו כדי למנוע שביתת שחקנים ב”הקאמרי” שעלולה “להביא לסגירת אחד ממפעלי התרבות המצוינים במדינה” (נמיר מבקשת משר החינוך התערבות מיידית).
סוג אחר של תלונות מצד השחקנים היו תלונות על תנאי העסקתם; בחודש ינואר 1977, נתבע שחקן “הקאמרי” שהועסק בתפקיד ניצב על שהפר את תנאי העסקתו ופרש בפתאומיות בניגוד להסכם. בכתב הגנתו טען השחקן כי במשך חצי שנה שימש בתפקיד סוס בהצגה “אקווס” ו”התפקיד שנדרשתי למלא היה ישיבה רצופה וזקופה של שעתיים וחצי… כמעט ללא תזוזה.” כתוצאה מכך סבל מכאבי גב חריפים עד שנאלץ להפסיק להופיע, אך דאג להציע ממלא מקום במקומו. (תלונת שחקן שגילם תפקיד סוס).
