התכנית הכלכלית 1964 - ישראל מקימה כלכלה

א.1 | מבוא

בזיכרון הציבורי בישראל ישנם מעט מושגים שמעוררים קונוטציה כה שלילית כמו המונח “המיתון”. הוותיקים שבינינו זוכרים היטב את השנים 1967-1966 – את הפגנות המובטלים הרבות, את אווירת הנכאים בחברה הישראלית, את מעמדם השוקע של ראש הממשלה אשכול ושר האוצר ספיר שהפכו מושא לבדיחות, ואת מספרי היורדים מן והארץ ואת הבדיחה הנפוצה על השלט שתלוי בנמל התעופה לוד (היום נתב”ג): “האחרון שיוצא שיכבה את האור”. אז מה קרה? איך הגיעה מדינת ישראל לאחר תקופת פריחה כלכלית לשפל כזה? האם היה זה פועל יוצא בלתי נמנע של התפתחויות כלכליות או מדיניות מכוונת של הממשלה?

חמישים שנה לאחר תחילת המיתון יצאנו לבדוק את השאלות האלו בעזרת המסמכים שמצויים בארכיון. בפרסום זה אנו מציגים 25 תעודות שמלמדות שהמיתון היה פרי החלטה ממשלתית מודעת, מציגות את הרקע להחלטה, את מהלך המיתון ואת תוצאותיו המידיות. הפרסום מחולק לחמישה חלקים:

א.2 | איך נולד המונח "המיתון"?

ב-14 בפברואר 1966 הציג שר האוצר פנחס ספיר לכנסת את חוק התקציב לשנת 1966/67 (באותם ימים השנה התקציבית החלה ב-1 באפריל 1966 והסתיימה ב-31 במרס 1967). בדבריו דיווח לכנסת על הצורך להתמודד עם הפער בין הייבוא (כ-1.235 מיליארד דולר) לבין הייצוא (0.75 מיליארד דולר):

“עובדות אלה הן שקבעו את מדיניותנו בשנה האחרונה, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות ועדת השרים לכלכלה וּועדת הכספים של הכנסת. משמעות החלטות אלו הייתה האטה מסוימת בקצב הגידול והפיתוח וביסוס וחיזוק הקיים. לא אפרט כאן את ההחלטות שקיבלנו אז על האטת בנייה, יתר בררה בהשקעות, מדיניות הלוואות חוץ נוקשה יותר ועוד  […] מדיניות המיתון של הממשלה ניכרת באותם סעיפי השקעה שבהם יש לממשלה השפעה ניכרת על התפתחותם – בספנות, מכרות, בנייה והשקיה” (עמ’ 605). בהמשך (עמ’ 611), כאשר דיבר על מחירי המוצרים הוסיף: “התפתחות המחירים בשנת 1966 תלויה בהצלחת מדיניות המיתון” (תעודה 11). בביטוי זה חשף לציבור כי הממשלה מנהלת מדיניות המכוונת למתן את המשק הישראלי. יש לציין שבנאומו אמר ספיר שאחת הבעיות היא קיומם של “מאה אלף עובדים מיותרים” שעבודתם אינה תורמת לתפוקה ושיש לנייד אותם למקום עבודה אחר (עמ’ 612). יש להוסיף שבאותה עת הסתיימו פרויקטים גדולים שדרשו כוח אדם רב. ביניהם: בניית המוביל הארצי (ועל כך ראו פרסום משותף לארכיון המדינה לחברת מקורות), בניית מפעלי ים המלח בסדום ועוד. כמו כן נדרש המשק הישראלי להיערך להגברת הייצוא לארצות השוק האירופי המשותף (כיום האיחוד האירופי) ולהקלות לייבוא מאירופה בעקבות הסכם סחר שנחתם ביוני 1964.

למחרת דיווח העיתון “דבר” על הנאום ובכותרת המשנה של המאמר ציין את “השפעת מדיניות המיתון”. מכאן ואילך הפכה המילה “המיתון” לשם המסמל את התקופה שהחלה בתחילת 1966 והסתיימה במלחמת ששת הימים ביוני 1967 ואשר גבתה מחיר קשה מכ-108,000 מובטלים (כ-12% מכוח העבודה) ב-1967. אולם תחילתה של מדיניות זו כשנה וחצי קודם לכן בשורה של ישיבות של ועדת השרים לכלכלה.

משה זנבר, 15.11.1971. צילם פריץ כהן, לע”מ

ב-25 באוקטובר הגיש ספיר לוועדה “הצעה למדיניות כלכלית לשנתיים הקרובות 1965 ו-1966” שהכין יועצו הכלכלי משה זנבר (זנדברג). ב-1 בנובמבר דנה ועדת השרים לכלכלה בהצעה. בסיום הדיון התקבלו החלטות ראשונות וביניהן: “המשך היציבות היחסית שהיא הכרח לקידום ולקיום הייצוא. יבוצעו פעולות לבלימת הגידול בביקוש ולריסון העלייה בהוצאות הייצור”. כמו כן הוחלט שהתקציב לא יגדל ביותר מ-8%, לא תבוצענה פעולות חדשות, תינתן עדיפות לגמר ביצוע פרויקטים קיימים, תיבדק דחיית פעולות ופרויקטים והסובסידיות לא תגדלנה (תעודה 4). ב-3 בנובמבר התקיימה נוספת (תעודה 5). בישיבה התקבלו החלטות בענייני מיסוי ועידוד הייצוא (תעודה 5א). ב-22 בנובמבר התקיימה הישיבה החמישית בראשותו של אשכול (תעודה 6). בישיבה זו התקבלו החלטות נוספות לעידוד הייצוא ולהגברת חשיפת השוק הישראלי לייבוא. ב-29 בנובמבר התקיימה הישיבה השישית ובה התקבלו החלטות לצמצום הבנייה – החלטות אלה הן שגרמו למיתון יותר משאר ההחלטות (תעודה 7). ב-6 בדצמבר 1964 התקיימה הישיבה השביעית והאחרונה בה הוחלט לצמצם את כמות האשראי במשק ולרסן את שכר העבודה (תעודה 8). ב-10 בינואר 1965 דנה הממשלה בצמצום הבנייה וקיבלה שורה של החלטות (תעודה 9). ב-9 במאי 1965 דנה ועדת השרים לכלכלה שוב בהגבלת הבנייה וקיבלה החלטות נוספות (תעודה 10).

א.3 | הדיונים בוועדת השרים לכלכלה ותחילת יישום ההחלטות, סתיו 1964-אביב 1965

כאמור הזכיר ספיר בנאומו בכנסת את החלטות ועדת השרים לכלכלה, אולם בשלב זה הוא לא הסביר מתי הן התקבלו. למעשה ההחלטות התקבלו בשלהי 1964 – למעלה משנה לפני שהמשק הישראלי חש את מדיניות המיתון. אף שספיר דיבר בגלוי על החלטות ועדת הכנסת היו שפקפקו בשאלה אם המיתון היה ביזמת הממשלה – עד שנחשפו דיוני ועדת השרים לכלכלה.

ב-11 באוגוסט 1964 בדיון בוועדת השרים לכלכלה הציע היושב ראש השר פנחס ספיר, שכיהן אז בתפקיד כפול של שר האוצר ושר המסחר והתעשייה, להזמין את ראש הממשלה לוי אשכול, מי שכיהן בתפקיד שר האוצר בשנים 1963-1952, להשתתף בישיבות ועדת השרים לכלכלה ולשבת בראשה (תעודה 1). בעקבות זאת התכנסה ועדת השרים לכלכלה שבע פעמים בראשות אשכול. ב-13 באוקטובר 1964 התכנסה הוועדה ל”דיון כולל על המשק” בו סקר ספיר את בעיות המשק והדגיש את הצורך להיאבק בגרעון ההולך וגדל במאזן התשלומים – במיוחד בעת שהשילומים מגרמניה עמדו להסתיים וכאמור גם סיום התחלות הבנייה ששאבו כוח אדם מהמשק (תעודה 2). בין השאר דיווח ספיר על מקרה שהדאיג אותו. הוא לקח טרמפ במכוניתו בעל מפעל שסיפר לו שפועל יצור במפעלו החליט להתפטר ושום תוספת שכר לא תשנה את דעתו. לאותו פועל נמאס לעבוד עם מכונות והמשמעת התעשייתית הכרוכה בכך והוא העדיף לעבור לעבודה בדואר פחות שעות ועם פחות מתח (עמ’ 8). מקרה זה המחיש בעיני ספיר את הבעיה הגדולה: בריחתם של המשקיעים, היצרנים והפועלים מייצור בכלל ומייצור לצורכי יצוא בפרט. ב-18 באוקטובר התכנסה ועדת השרים לדיון נוסף בראשותו של אשכול (תעודה 3). הדובר המרכזי בישיבה זו היה נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ. הוא ציטט דוח של קרן המטבע הבין-לאומית שהתריע על היצע מופרז של הון בישראל, עודף ביקוש, גידול בייבוא ועליות שכר (עמ’ 7-6). הוא דרש להקטין את הנזילות במשק – פעולה שלא תפגע בעצמאות הכלכלית (עמ’ 10). הוא הוסיף ואמר: “אנחנו בעניין זה נגד כל טיעון רציונלי. יש אצלנו הפרה הקדושה, מין פטישיזם: מותר לעשות הכול, רק לא להאט את הפעילות הכלכלית. האם זה נכון? תהיה לנו השנה עליית תפוקה – במונחים פיזיים לא מוניטריים – של 12%. אם לקחת 15 שנים יש לנו באופן ממוצע עלייה בתפוקה הראלית של 10% בשנה […], שזה השיעור הגבוה ביותר בעולם, יותר גבוה מאשר אצל היפנים” (עמ’ 15). לפיכך קרא הורוביץ ל”שבור את החשיבה השגרתית” ודרש: “הקטנת קצב הפעילות, זה מה שדרוש לנו” על ידי שינויים מוניטריים-פיסקליים (עמ’ 16). מכאן ואילך החלו המשתתפים בדיון להעלות רעיונות שונים.

א.4 | המאבק הפוליטי בין אשכול לבן-גוריון, הבחירות לכנסת השישית והקמת ממשלות חדשות

לצד הדיונים הכלכליים התחולל בישראל בכלל ובמפא”י בפרט מאבק פוליטי חריף בין אשכול לראש הממשלה הקודם דוד בן-גוריון. המאבק נסב על אודות “הפרשה” (פרשת לבון) ובגלל שאיפתו של אשכול להקים “מערך” בין מפאי” לאחדות העבודה. מאבק זה הביא להתפטרותו של משה דיין מתפקיד שר החקלאות ב-4 בנובמבר 1964 ולבחירתו של חיים גבתי במקומו. לאחר מכן, ב-14 בדצמבר התפטר לוי אשכול ושבוע מאוחר יותר הקים ממשלה חדשה בראשותו באותו הרכב של הממשלה הקודמת (למעט מינויו של עקיבא גוברין לשר התיירות לאחר שקודם כיהן כשר בלי תיק). המאבק בין אשכול לבן-גוריון הגיע להכרעה ראשונה ב-18 בפברואר 1965 כאשר אשכול ניצח את בן-גוריון בשתי הצבעות חשאיות בוועידה העשירית של מפא”י. כתוצאה מזה פרש בן-גוריון ממפא”י ועמו חלק מתומכיו והקים במאי 1965 מפלגה חדשה בשם רפ”י. בין חברי המפלגה החדשה נמנו משה דיין, יוסף אלמוגי ושמעון פרס. יש להדגיש שאלמוגי השתתף בכל ישיבות ועדת השרים לכלכלה בהן הוחלט על המיתון ואילו דיין השתתף בישיבות הראשונות לפני שהתפטר. כמו כן השתתף בישיבות הוועדה השר דב יוסף שתמך בבן-גוריון בתוך מפא”י – אך לא פרש לרפ”י.

הרקע הפוליטי קשור באופן הדוק למהלך הכלכלי. מנהיגי מפא”י חששו שמא המיתון יפגע בהצלחת המפלגה בבחירות הקרבות לכנסת השישית – אך משה זנבר מספר שהוא הבטיח שהציבור לא יחוש בתוצאות ההחלטות של סוף 1964 אלא לאחר שנה – וכך היה. יש להוסיף שבכינוס חברי מזכירויות במפא”י ב-26 בנובמבר 1964 הכחיש אשכול שהמשק במשבר: “הלוואי לעוד חמישים שנה שנהיה מובטחים במצב כלכלי כמו שהננו בישראל”  – טענה שלא היה בה את מלוא האמת.

ב-2 בנובמבר 1965 התקיימו הבחירות. המערך בראשות אשכול ניצח וקיבל 45 מנדטים (ולצדם 4 מנדטים של רשימות ערביות הקשורות אליו) ואילו רפ”י 10 מנדטים בלבד – זו הייתה ההכרעה השנייה במאבק בין אשכול לבן-גוריון. בעקבות זאת הקים אשכול בינואר 1966 ממשלה חדשה שנשענה על קואליציה יציבה בת 75 מנדטים של המערך, המפד”ל, מפ”ם, ל”ע ופאג”י. בתחילה הודיע ספיר שאין בכוונתו להמשיך ולכהן בממשלה אלא ברצונו לעמוד בראש “חברת העובדים” של ההסתדרות. לבסוף הצליח אשכול לשכנע אותו להמשיך לכהן בתפקיד שר האוצר לאחר שהובטח לו שהוא יהיה למעשה שר-על כלכלי ושמדיניות המיתון תמשיך. משרד המסחר והתעשייה עבר לידיו של חיים צדוק. בעקבות זאת הודיע ספיר לציבור, כאמור למעלה, על מדיניות המיתון, בנאום הגשת חוק התקציב לשנת 1966/67 ב-14 בפברואר 1966 (תעודה 11).

פנחס ספיר (באמצע) וגולדה מאיר מגיעים לפתיחת הכנסת השישית, 22.11.1965. צילם משה פרידן, לע”מ 

כדי להתמודד עם הקשיים במשק אורגנה “תנועת הוויתורים” שדרשה מהמגזרים החזקים במשק לוותר מרצונם על חלק מתוספות השכר שזכו להן בשנים האחרונות. אנו פרסמנו שני מכתבים הדנים בכך, מ-15 בפברואר 1966 ומ-24 בפברואר 1966, ב“ממגילה למדינה” – מיזם משותף לארכיון המדינה ולמט”ח.

מדיניות המיתון וההאטה בהשקעות בפיתוח בעיקר בענף הבנייה החלה לגבות מחיר בערי הפיתוח שם גברה האבטלה – זאת בניגוד למדיניות פיזור האוכלוסייה. שר העבודה יגאל אלון העלה את העניין לדיון בוועדת השרים לכלכלה ב-13 במרס 1966 (תעודה 12). הוחלט להקים ועדת מנכ”לים שתגיש המלצות לטווח קצר ובינוני לשיפור המצב. ב-26 באפריל הגישה הוועדה את מסקנותיה. מנכ”ל משרד העבודה עודד מסר דיווח שמאז כוננה הוועדה הורע מצב התעסוקה בערי הפיתוח – במיוחד בדימונה – ו”מצב זה נובע קודם כל מפליטת הפועלים מן הבניין”. הוועדה הציעה להגביר את התמריצים ליזמים בערי הפיתוח ולהעביר תעשייה ממשלתית (ביטחונית) מהמרכז לערי הפיתוח. לטווח המידי הציעה הוועדה יזום עבודות בערי הפיתוח  (“עבודות יזומות”) כדי למנוע אבטלה בקרב הפועלים שנפלטו מהבנייה. הדיון לא הסתיים וסוכם להמשיך בו בישיבה הבאה של ועדת השרים (תיק ג-10345/4).

ב-1 במאי חגג חלק גדול מהציבור בישראל את חג “אחד במאי”. אולם בדימונה התארגנה הפגנת נגד של מובטלים שהניפו דגלים שחורים וזעקו “לחם עבודה” והיא העיבה על החגיגות הרשמיות בסימן הדגל האדום. ראו דיווח בעיתון “מעריב” 2.5.1966. הפגנות דומות התרחשו גם באשדוד. בעיתונות התרבו הדיווחים על הקשיים שחווים המובטלים ואפילו על רעב.

על רקע זה התכנסה ב-3 במאי ועדת השרים לכלכלה. שר הסעד יוסף בורג סיפר על האווירה הקשה בבית שאן. הוא טען שלמצוקה יש גם ממד עדתי: “מי ששמו איצקוביץ – עוזב. מי ששמו ועקנין – נשאר”. השר אלון טען: “אין לעלות על הדעת שממשלה כשלנו לא תיטול על עצמה את מלוא האחריות לדאגה למובטלים. היות ואין אצלנו ביטוח בפני אבטלה”. כאן נגע אלון בנקודה מהותית. כשהוקם המוסד לביטוח לאומי ב-1953 הוחלט שלא לכלול במשימותיו ביטוח נגד אבטלה וזאת למרות המלצת הוועדה שתכננה אותו – “ועדת קנב“, 1950. (את תמצית המלצות הוועדהפרסמנו ב”ממגילה למדינה” וראו פוסט שלנו בעניין זה.) האתוס של תנועת העבודה הציונית היה שכל אחד חייב לעבוד. העבודה נחשבה לא רק למקור פרנסה אלא קודם כל לבסיס לשחרור לאומי ואישי. החשש היה שדמי אבטלה יעודדו אנשים להתבטל ולא לעבוד. לפיכך אדם הכשיר לעבוד שלא מצא מקום עבודה היה אמור לקבל הפניה מלשכת העבודה לעבודה יזומה במימון המדינה ומוסדות ציבור נוספים כמו קק”ל. כמו כן הזהיר אלון מפני ירידה מהארץ ודווקא בקרב אקדמאים – תופעה שאכן גברה ב-1966. הוא גם הזהיר מפני מצוקת האוכלוסייה הערבית שחלק מאדמותיה הופקע אחרי קום המדינה – ועתה היא נפגעת מהאבטלה. השר צדוק הזהיר מהנטייה לסגת ממדיניות המיתון בעקבות הקשיים. בסופו של הדיון הוחלט לקבל את הצעות ועדת המנכ”לים עם מספר תיקונים (תעודה 13).

יש להוסיף שב-24 במאי הגיש אלון לממשלה הצעה ל”חוק תעסוקה וקליטה בעבודה – ביטוח אבטלה” – מסמך אותו פרסמנו ב”ממגילה למדינה”. אולם הממשלה לא דנה בעניין זה בישיבות הקרובות, בסוף מאי וביוני 1966.

א.5 | תכנית הפעולה הכלכלית לשלוש השנים 1969-1967

החלטות שהתקבלו בסוף 1964 ובתחילת 1965 הביאו להפחתה בהתחלות הבנייה החדשות ב-1965 וגם הפער בין הייבוא לייצוא צומצם במעט. אולם מדד המחירים לצרכן עלה ב-1965 יותר מאשר ב-1964. ההחלטה שלא להגדיל את התקציב ביותר מ-8% לא התבצעה בגלל הלחצים הפוליטיים של שנת הבחירות ולמעשה גדל התקציב ב-20%. לפיכך יזם ספיר תכנית כלכלית חדשה שתשנה את מבנה התעסוקה במשק, תייעל את הייצור ותגדיל את היקף ההשקעות בענפי יצוא: תעשייה, חקלאות ותיירות. גם השכר היה צריך להיפגע על ידי דחיית תשלום תוספת היוקר והצמדתה למדד מעוקר. ב-17 ביולי 1966 הציג ספיר את התכנית בפני הממשלה. אחת הנקודות החשובות העולות מדבריו הוא התמעטות העלייה לישראל: ב-1965 עלו כ-33,000 עולים לעומת כ-75,000 ב-1964 ואילו במחצית הראשונה של 1966 הגיעו רק כ-9,000 עולים. (בסך הכול עלו לישראל 15,730 עולים ב-1966 ו-14,327 ב-1967.) לימים טען זנבר שהתמעטות העלייה היא שהביאה לחריגת המיתון מהתכנון הראשוני. ספיר התריע בממשלה שהרזרבה התקציבית נשחקה לחלוטין במחצית הראשונה של 1966 – יותר מאשר בשנתיים הקודמות. ספיר הזהיר שאם לא יחול שינוי במדיניות הכלכלית שיגביר את התוצרת התעשייתית ואת העצמאות הכלכלית יהיו בישראל 100,000 מובטלים. הוא דרש קיצוץ בכוח האדם מגופים לא יצרניים כמו הסוכנות (שחלק גדול מפעילותה עבר למדינה) ומההסתדרות שבה יש כפילויות. בתום הישיבה הוחלט להמשיך לדון בתכנית ולפרסם את סקירתו של ספיר לאחר שהוא יערוך אותה (תעודה 14).

ספיר טען שבמאי 1966 היו 6,000 מובטלים – מספר כפול ממה שהיה ביוני 1965. אולם הוא לא ראה בכך סיבה לדאגה חריפה. בהמשך דבריו הודה ספיר שיש “90,000 אנשים שעומדת לגביהם בעיית התעסוקה”. כאן יש להדגיש ששיטתו של ספיר למדידת האבטלה התבססה על דיווחי לשכות העבודה. שם נספרו מבקשי עבודה שלא קיבלו עבודה במשך זמן מסוים. אלא שבהעדר דמי אבטלה לא היה לחלק מהמובטלים מניע לטרוח ולהירשם בלשכות העבודה. לפיכך הרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה בהנהלת חנוך סמית ערכה סקרים משלה בקרב האוכלוסייה והגיעה למספרים גדולים בהרבה. ב-1967, בעת שהאבטלה הגיעה לשיאה, טענה הרשות שיש 108,000 מובטלים ואילו ספיר קיבל את טענת לשכות העבודה שיש 40,000 מובטלים בלבד. הסטטיסטיקאי הממשלתי הראשי רוברטו בקי תמך בעמדתו של סמית. העובדה שהמובטלים נמנו באופן שונה הכבידה על מקבלי ההחלטות והיא גם מבלבלת את מי שמעיין בסטנוגרמות ונוכח שהדוברים בישיבות מציגים מספרים שאינם מסונכרנים זה עם זה.

ספיר לא רצה שהממשלה תכריע בעניין אלא לאחר שישיג הסכמה בתוך המערך ועם ההסתדרות. ב-1 באוגוסט 1966 פנה ממלא מקום נציב שירות המדינה נחמיה ברוש אל ראש המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות ירוחם משל והציע לו שההסתדרות תסכים לפיטורים ו/או לניוד עובדי מדינה ולקיצוץ בזכויות סוציאליות (תעודה 15). הצעות אלה לא התקבלו על ידי ההסתדרות, אך בדיונים עם ההסתדרות הגיע ספיר לפשרה עם ראשיה בעניין תשלום תוספת היוקר. אולם בדיון במזכירות מפא”י ב-1 בספטמבר 1966 התנגד אשכול להצעה כי לא מצא בה מענה לבעיית האבטלה והוא אף החל לשנות את גישתו שאין לשלם למובטלים דמי ביטוח נגד אבטלה. מזכירות מפא”י דחתה ברוב גדול את עמדתו של אשכול ומזכירת מפא”י גולדה מאיר הביעה חשש גדול שמא הדבר יודלף לעיתונות. לבסוף התקבלה החלטה שיש לתמוך בתכנית הכלכלית ובלבד שיעשו בה תיקונים להקלת מצב המובטלים.

ב-11 בספטמבר הובאה התכנית לדיון בממשלה. בדיון הביע ספיר את התנגדותו לפיחות ולהעלאת מסים – למעט עבור צורכי חירום. אחת הסוגיות המרכזיות הייתה שאלת האבטלה ועל כך אמר  אשכול: “אני כאחד מכם וכראש הממשלה, הדבר שמדיר את שנתי היא השאלה מה יהיה אם יהיו 40,000-30,000-20,000 מחוסרי עבודה. אומרים לי שסמית מנבא ל-50,000 מובטלים. והוא בדרך כלל אינו טועה בסטטיסטיקה שלו – אם הבנייה הולכת וקטנה” (עמ’ 93). ספיר טען שהאבטלה אינה נגרמת בגלל המיתון “אלא בגלל זה שהמוגלה פרצה מהפצע שהיה קיים 18 שנה” – כלומר בגלל הכשלים המבניים היסודיים הקיימים במשק הישראלי מאז קום המדינה (עמ’ 114).

אשכול הציע לספיר לקבל את הצעתו של השר ישראל ברזילי שהממשלה תקים ועדה לבדיקת חוק לביטוח נגד אבטלה וספיר השיב כמי שכפאו שד: “אני נגד, אבל טוב” (עמ’ 227) וכך הוחלט. בסופו של הדיון תמכו 15 שרים בתכנית הכלכלית ו-3 נמנעו (תעודה 16).

ב-16 באוקטובר 1966 הציג אלון לממשלה את בעיית האבטלה ולפי הצעתו הוקמה ועדת שרים בראשותו של אשכול (תעודה 17). ב-23 באוקטובר החליטה הממשלה להסמיך את שר העבודה יגאל אלון להקים את הוועדה לבדיקת חקיקת חוק ביטוח נגד אבטלה עליה הוחלט ב-11 בספטמבר. שבוע לאחר מכן, ב-30 באוקטובר, דנה הממשלה בבעיה נוספת שיצר המיתון – הירידה מהארץ. הדיון לא הסתיים באותה ישיבה ונקבע שהוא יימשך בישיבה הבאה (תעודה 18) – אך למעשה הדיון בעניין זה לא התחדש בממשלה בכל תקופת המיתון. יש לציין שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפברואר 1967 הפער בין מספר היוצאים לחוזרים עלה מ-13,207 ב-1964 ל-18,033 ב-1965 והוא זינק ל-34,057 ב-1966 (תעודה 19). מכאן הביטוי “האחרון שיוצא שיכבה את האור”.

א.6 | שיא המיתון וסופו

כאמור בתחילת 1967 הגיעה האבטלה לשיאה – 108,000 מובטלים שהיוו כ-12% מכוח העבודה במשק. ב-29 בינואר 1967 התכנסה ועדת השרים לכלכלה בראשות ראש הממשלה אשכול והחליטה לעודד התחלות בנייה בהיקף של 3 מיליון מ”ר ב-1967 (תיק ג-10345/6). שבוע לאחר מכן, ב-5 בפברואר, החליטה הממשלה להטיל על שר העבודה אלון לשלם למובטלים מענקים בהקדם האפשרי (תעודה 20). ועדת השרים לכלכלה דנה ב-26 וב-28 בפברואר בקריטריונים למענקי האבטלה (תעודות 21 ו-22). באפריל 1967 החל משרד העבודה בתשלום המענקים למובטלים רטרואקטיבית ממרס 1967 וזאת למשך שנה. החלטה זו הייתה בסיס לשינוי החקיקה ולהוספת הביטוח נגד אבטלה במסגרת המוסד לביטוח לאומי נכנס לתוקף בתחילת 1973.

אולם המיתון החל להביא גם פִירות חיוביים: הגירעון המסחרי ירד בשנת 1967 ל-196 מיליון דולר לעומת 321 מיליון דולר ב-1966, לפי “מאזן התשלומים בשנים 1966, 1967 ותחזית ל-1968” שהוכן על ידי זנבר, 30.5.1968 (תעודה 25). כמות ימי השביתה במשק ירדה מ-207,000 ב-1965 ל-156,000 ב-1966 ול-58,000 ב-1967. זנבר בדק מדי חודש את כמות הסחורות שיוצרה והשווה אותה לכמות הסחורות שנמכרה. רק בחודש אפריל 1967, לראשונה מאז החל המיתון, עלתה כמות הסחורות שנמכרה על כמות הסחורות שיוצרה – וזנבר ראה בכך אינדיקציה ליציאה מהמיתון.

על רקע זה דנה ועדת השרים לכלכלה, שוב בראשותו של אשכול, בהפעלת תכנית פיתוח נוספת, ב-4 באפריל 1967. מנכ”ל משרד האוצר יעקב ארנון תמך בתכניות פיתוח גם אם המימון לתכניות יהיה גרעוני משום שהעריך שהן לא תבאנה לאינפלציה. גם נגיד בנק ישראל הורוביץ תמך בכך – ובלבד שהדבר ייעשה במידה מדודה ומחושבת. בישיבה סוכם שיתחילו לתכנן עבודות (תעודה 23). ב-7 במאי 1967 דנה הממשלה במצב התעסוקה. ספיר הביע את זעמו על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפרסמה שיש 98,000 מובטלים. אלון דיווח שרק 1,489 איש קיבלו באפריל מענק אבטלה, בממוצע כ-128 ל”י לאדם (ובסך הכול 190,000 ל”י) – זאת בגלל הקריטריונים הנוקשים לקבלת המענק. אך הוא הזהיר שמצב התעסוקה יורע בחודשים הקרובים בגלל סיבות עונתיות, סיום הלימודים ושחרור של חיילים רבים משירות סדיר בצה”ל (לאחר שבסתיו 1966 הוארך השירות מ-26 ל-30 חודשים ועל כך ראו פוסט שפרסמנו). שר המסחר והתעשייה זאב שרף (שהחליף את צדוק בנובמבר 1966) דיווח על עלייה בהיקף הקניות במשק – דיווח שתואם את המידע עליו הצביע זנבר. הדיון נקטע כי אשכול היה חייב לצאת מהישיבה ונקבע שיחודש בעתיד הקרוב (תעודה 24).

אולם המאורעות במזרח התיכון טרפו את הקלפים. באמצע מאי 1967 גילתה ישראל שמצרים מרכזת כוח צבאי גדול בחצי האי סיני. בתגובה לכך החלה ישראל לגייס את כוחות המילואים. גיוס המילואים ומלחמת ששת הימים שפרצה ב-5 ביוני סיימו את המיתון.

בהערכה לאחור יש מי שמשבחים את המיתון על שסייע למשק הישראלי להתאים את עצמו למציאות בה אין כספי שילומים מגרמניה, הגדיל את כמות הדולרים במשק וסייע להגברת התחרותיות של הייצוא לאירופה. מאידך יש המבקרים את המחיר הקשה ששילמה ישראל באבטלה ובהפחתת היקף הייצור. יש כאלה שאף קושרים בין המיתון לבין תוצאות נוספות: הקמת מדינת הרווחה הישראלית בסוף שנות ה-60 ו”המהפך” הפוליטי של 1977 – אך לא כאן המקום לדון בכך.

קישור לפרסום בבלוג

כמו כן ראו קישור למקבץ מהתעודות שפורסמו כאן .