גולדה מאיר - פרויקט הנצחה

ג.1 | מבוא

עורך חגי צורף

פורסם לראשונה יולי  2011

‘מצוקת הדיור בישראל היא כה רבה שאנשים לא יוכלו להתחתן’,

כך אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון בדיון בממשלה ב-25 ביולי 1951. שישים שנה חלפו מאז נאמרו הדברים ובימים אלו, כשהקושי במציאת דיור בישראל שב ועולה על סדר היום, מפרסם ארכיון המדינה קובץ תעודות שעוסק במפעל ‘השיכון העממי’, שהיה אחד מתוך שלל ניסיונותיה של ממשלת ישראל להתמודד עם מצוקת הדיור הקשה שמדינת ישראל הייתה נתונה בה בשנותיה הראשונות, ובסיומו כתב אחד ממשתכניו לשרת העבודה גולדה מאירסון (מאיר): ‘דומני שלא אטעה אם אומר שאני מביע כאן את רגשותיהם של מאות ואלפי משפחות שסוף סוף לאחר הרבה שנים של מגורים בצפיפות ודוחק זכו להיכנס לדירה מסודרת ויפה שנתן להם מפעל השיכון העממי’.

ג.2 | מצוקת הדיור בישראל בשנים הראשונות לקיומה

המוני העולים שזרמו לישראל היו ברובם המכריע חסרי כול, ולכן שוכנו בעיקר במחנות עולים ובמעברות. הם יצרו צורכי שיכון עצומים במדינה והחמירו את המחסור בדיור שהיה קיים בה כבר קודם לכן. למרות מצוקתה התקציבית החריפה של הממשלה, שנדרשה להתמודד עם מימון מלחמת העצמאות ושאר צרכיה הרבים של המדינה הצעירה, נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לדאוג לשיכון ראוי לכול אזרח במדינה והקצתה תקציבים גדולים למפעלי הבנייה הציבוריים. בשנים 1952-1949 עמד שיעורם על כשלושים אחוזים מכלל תקציב הפיתוח. רוב רובה של הבנייה לשיכון נעשתה אפוא במימון ציבורי באמצעות מפעלי השיכון באחריותו של משרד העבודה. שרת העבודה קבעה סדר עדיפות במדיניות השיכון שהציב בראש את מעוטי היכולת והעדיפה בבירור בניית דירות להשכרה למגורי העולים על ‘חווילות פרטיות או בניינים מפוארים אחרים על הר הכרמל’, כפי אמרה בישיבת הממשלה בדצמבר 1950.

אף על פי כן הותירה מדיניות השיכון של הממשלה רבבות מקרב האוכלוסייה הוותיקה בלא פתרונות דיור ראויים. רבים, ובהם גם זוגות צעירים שלא הצליחו למצוא לעצמם דיור הולם, התגוררו בתנאי דיור מחפירים ובצפיפות רבה. בקרב האוכלוסייה הוותיקה בישראל נשמעו טענות חוזרות ונשנות כלפי הממשלה על הקשיים בהשגת דיור ועל כך שהיא מקופחת במתן פתרונות שיכון. ‘אני גרה בחדר כדיירת משנה ללא כל נוחיות, ללא אפשרות להכין לי ארוחת בוקר או ערב במטבח ואפילו לעשות אמבטיה בדירה בה אני גרה’, כתבה למשרד העבודה אישה, אחות במקצועה, שחיה בארץ זה שלושים שנה (תעודה מס’ 1).

ג.3 | לידתו של רעיון השיכון העממי על רקע הבחירות לכנסת השנייה

בחוגי מפלגת השלטון מפא”י התעורר חשש שמציאות הדיור הקשה הזו תגרום לירידה באהדה שהציבור רוחש לה עד כדי פגיעה בהישגיה של המפלגה בבחירות לכנסת השנייה, שעמדו להיערך ביולי 1951. הלחץ מחוגי מפא”י הביא את הממשלה להקים ועדה ממשלתית לבדיקת עניין הדיור לאוכלוסייה הוותיקה. על סמך המלצות הוועדה החליטה הממשלה במאי 1951 להפעיל תכנית ממשלתית למפעל ‘השיכון העממי’ באחריות משרד העבודה. זו הייתה התכנית הממשלתית הראשונה שהציעה רכישת דיור ציבורי לכול בסיוע ממשלתי בלא קשר לשיוך מפלגתי או ארגוני כלשהו, והיא נועדה לאפשר לכל מי שרצה בכך ועמד בתנאים שנקבעו לרכוש דירה במחיר סביר בעזרת חיסכון עצמי והלוואות משכנתא של הממשלה.

תכנית השיכון העממי הוכנה בחפזה רבה. בתחילת יולי 1951, חודשיים בלבד לאחר ההחלטה בממשלה וערב הבחירות לכנסת, כבר פרסם משרד העבודה את עקרונות התכנית (תעודה מס’ 2), וב-10 ביולי פרסה שרת העבודה גולדה מאירסון בשידור ברדיו את רכיביה (תעודה מס’ 3): הממשלה מתחייבת לבנות 48,000 דירות באיכות גבוהה בתוך ארבע שנים מצפת בצפון ועד באר שבע בדרום. הדירות יימסרו על פי הגרלה לאנשים שיעמדו בתנאים שנקבעו ומתגוררים בתנאי דיור קשים במיוחד. עשירית מן הדירות שייבנו יעמדו לרשות זוגות צעירים שיתחתנו בתקופת ביצוע התכנית. מחיר הדירה בתל אביב יעמוד על כ- 2,400 ל”י (נקבע שבחיפה יהיה מחיר הדירות גבוה בעשרה אחוזים ובירושלים בעשרים אחוזים). הממשלה תעמיד לרשות המשתכנים משכנתא בת 700 ל”י לעשר שנים, והיא תגדל אם מחיר הדירה יעלה. הממשלה דאגה לפרסם את תכנית השיכון העממי בעזרת מודעות בעיתונות וכרזות על עמודי המודעות. במרכז ההסברה אף הוכן תסכית רדיו שנועד להבטיח שדבר השיכון העממי יובא לידיעת הציבור הרחב (תעודה מס’ 4). הדירות במסגרת מפעל השיכון העממי היו אמורות להיבנות בנוסף על הבנייה הציבורית שתוכננה לעמוד באותה השנה על כ-50,000 דירות קבע, רובן לעולים (בפועל נבנו כמחצית מהן כשיכון זמני בעיקר במעברות).

ג.4 | הביקורת הציבורית: מפעל 'השיכון הערמומי'

האפשרות לרכוש דירה במחיר שווה לכול נפש ובסיוע ממשלתי נדיב קסמה לרבים ותכנית השיכון העממי זכתה לאהדה רבה בציבור. לחצים הופעלו על משרד העבודה מצד ארגונים שונים, ובהם משטרת ישראל, בדרישה לתת עדיפות לחבריהם ‘בהתחשב עם מצב הדיור הרעוע של השוטר בישראל שרובם מחוסרי אמצעים כספיים’, כפי שכתב קצין הסעד של המשטרה (תעודה מס’ 5). עובדה זו לא נעלמה מעיניהם של מתנגדיה הפוליטיים של מפא”י. חברי כנסת מסיעות האופוזיציה תקפו את הממשלה בטענה שזהו צעד פוליטי. בעיתונות הלא-הסתדרותית נפתחה התקפה חריפה על המפעל והוא זכה לכינוי ‘בלוף של הבחירות’. עורך מעריב, עזריאל קרליבך, שבחלוף הזמן היה לשופרם של מתנגדי המפעל, קרא לציבור שלא להתפתות אחר ‘השיכון הערמומי’ ולהימנע מלהירשם לתכנית משום שהיא לא נועדה אלא למשוך קולות למפא”י, מכיוון שאין למדינה לא אמצעים כספיים, לא חומרים ולא כוח אדם להוציאה אל הפועל. המאמר של קרליבך. הנהגת מפא”י לא נשארה חייבת ובמאמר תגובה נטען שתכנית השיכון העממי ‘הפכה מטרה לחצי הימין שלא ראה מעולם בעין יפה פעולת שיכון ממשלתית שמוציאה את הדיור מתחום “המסחר החופשי” כלומר – הספסרות’.מאמר התגובה. לקראת פתיחת תחנות ההרשמה נמסר למטה הארצי של המשטרה שיש להציב בהן אבטחה בעיקר בגלל התחזית שאנשים רבים יגיעו להירשם, ומשום החשש ש’קיימת גם סכנה של הפרעות מאורגנות מצד גורמים המעוניינים להכשיל פעולה ממשלתית זו’ (תעודה מס’ 6).

ג.5 | מצוקת הדיור בתל אביב

למרות התעמולה החריפה שנוהלה נגד מפעל השיכון העממי נרשמו עד דצמבר 1951 לא פחות מ-35,000 משפחות לתכנית. למעלה ממחצית מן הנרשמים לשיכון העממי באו מאזור תל אביב רבתי, עובדה שהצביעה על מצוקת הדיור הקשה בתל אביב באותן השנים. מצוקה זו הביאה את ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח, איש הציונים הכלליים, לפנות אל גולדה מאירסון בתביעה לנצל את מפעל השיכון העממי כדי להקל את מצוקת הדיור בעירו ולחסל את משכנות העוני בה (תעודה מס’ 7). למרות רגישותה הרבה לנושא המצוקה השיבה לו שרת העבודה שחיסול משכנות העוני הוא אמנם דבר חשוב מאוד, אך בעניין השיכון העממי תפעל הממשלה רק על פי ההתחייבויות שנטלה על עצמה ופרסמה אותן לציבור (תעודה מס’ 8).

ג.6 | גורלו של מפעל השיכון העממי

לאחר חודשים מספר נקלע מפעל השיכון העממי לקשיים. התגלו בעיות באיתור קרקעות מתאימות בערים הגדולות והמחסור בחומרי בניין הלך וגבר. נוספה על כך התכנית הכלכלית החדשה שקיבלה ממשלת ישראל בפברואר 1952, תכנית שהביאה לשחיקה בחסכונות הציבור ולעלייה ניכרת במחירי תשומות הבנייה. בהתייעצות בין ראשי משרדי העבודה והאוצר הוחלט להעלות את מחיר הדירה בשיכון העממי ולהעלות בהתאם את גובה המשכנתא שתינתן מאוצר המדינה. הודעה על כך נמסרה לנרשמים (תעודה מס’ 9). אלא שבשנים הבאות הלכו ונערמו הקשיים בדרכו של המפעל ורבים מן הנרשמים ביטלו את הרשמתם.

מפעל השיכון העממי הושלם ב-1955, ובסופו של דבר הוצעו דירות לכ- 13,000 משפחות בלבד. קשיים אובייקטיביים אחדים היו לו לרועץ, אך נוספו עליהם הבהילות והחיפזון שבהם יצא לאוויר העולם: בלי תכנון מספיק ומבלי שהובטחו האמצעים והחומרים הנחוצים לבנייתו. מכיוון שהממשלה הזדרזה להציג את המפעל ערב הבחירות הוא נעשה מזוהה בחלקים גדולים של הציבור כצעד פוליטי לצרכים מפלגתיים ולא כחלק בלתי נפרד ממדיניות השיכון הלאומית, והדבר הוסיף קושי על קשייו הרבים ממילא. אולם חרף תווית הכישלון שהוצמדה לו היה מפעל השיכון העממי דוגמה למחויבות שחשה ממשלת ישראל באותן השנים לפתור בכוחותיה היא ובעזרת השיכון הציבורי את בעיות הדיור הקשות שליוו את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ומוסיפות ומלוות אותה עד לימינו אלו. יתר על כן, מפעל השיכון העממי היה הבסיס שעליו נוסדו מפעלי שיכון ציבוריים נוספים כגון מפעל ‘חיסכון לבניין’ ב-1955, שהציע רכישת דיור ראוי בסיוע ממשלתי לעשרות אלפי משפחות.