בהטבח בנמל התעופה לוד (נתב”ג)

ב.1 | הטבח בלוד

בליל ה-30 במאי 1972, בסביבות 22:30, עמדו שלושה אזרחים יפנים בתוך קבוצה של נוסעי טיסת “אייר פרנס” שנחתה זמן מה קודם לכן בנמל התעופה לוד והמתינו למזוודותיהם. איש לא יכול להעלות על דעתו שהם חברים בארגון הטרור הבין-לאומי “הצבא האדום היפני” ושהגיעו לישראל בשליחות הארגון הפלסטיני החזית העממית לשחרור פלסטין. כשקיבלו השלושה את מזוודותיהם הם שלפו לפתע מתוכן תת מקלעים ורימונים והחלו לירות ולהשליך רימונים לכל עבר. כשפסקה האש היו מוטלים על רצפת בית הנתיבות עשרים וארבעה הרוגים ולמעלה משבעים פצועים. שמונה מן ההרוגים היו ישראלים והאחרים תיירים זרים. שניים מן המחבלים נהרגו במהלך האירוע. השלישי – קוזו אוקמוטו – נפצע ונתפס בידי כוחות הביטחון. בפיגוע נהרג המדען בעל השם הבין-לאומי אהרון קציר, אחיו של אפרים קציר, שנבחר כשנה לאחר מכן לתפקיד נשיא המדינה.
ארבעים שנה אחרי, חושף ארכיון המדינה בפעם הראשונה שלוש תעודות שעוסקות בטבח בלוד: מברק תנחומים ששלח מלך ירדן חוסיין לראש הממשלה גולדה מאיר, תשובתה של גולדה למברקו של חוסיין (שתי התעודות באנגלית) ודיון של ממשלת ישראל בשאלה אם לבקש להטיל על המחבל שנותר בחיים עונש מוות.

ב.2 | התגובה הבין-לאומית לטבח ומברקו של המלך חוסיין

הפיגוע בלוד עורר זעזוע בין-לאומי. רציחתם של נוסעים רבים ובהם קבוצת צליינים תמימים מפורטו ריקו שהגיעו לביקור של פעם בחיים בארץ הקודש, גרר גל של גינויים בעולם. מברקי תנחומים והבעת צער הגיעו לישראל מכמה ראשי מדינות ובהם ראש ממשלת יפן, שהביע התנצלות עמוקה על מעשיהם של בני עמו. אולם דומה שאת ההתרגשות הגדולה ביותר בלשכת ראש הממשלה עורר מברק שהגיע יום לאחר הטבח מחוסיין מלך ירדן. המלך וראש הממשלה גולדה מאיר ניהלו באותן השנים סדרת פגישות ומגעים בניסיון להגיע להסדר מדיני בין שתי המדינות. במברק הביע חוסיין (בשם הקוד “March”) בפני גולדה מאיר (בשם הקוד “April”) גינוי חריף לטבח ותנחומים על ההרג, והביע תקווה שהעולם יתאחד כדי להלחם “בנפשות החולות” שמתכננות, מבצעות או משבחות פשעים כאלו (תעודה מס’ 1). גולדה מאיר השיבה לו במילים חמות והודתה לו על המברק (תעודה מס’ 2).

A POLICE OFFICER HOLDING THE SUB MACHINE GUNS TAKEN FROM THE JAPANESE TERRORISTS AFTER THE MURDEROUS ATTACK IN THE PASSENGER HALL AT LOD AIRPORT.

ב.3 | הדיון בממשלת ישראל בשאלת עונש המוות לקוזו אוקמוטו

כדי לדון את קוזו אוקמוטו הקים הרמטכ”ל בית דין צבאי מיוחד, שהיה רשאי להטיל עליו עונש מוות. המשפט נפתח ב-10 ביולי 1972 וב-17 ביולי עמד בית המשפט לפסוק את דינו. יום קודם לכן קיימה ממשלת ישראל דיון קצר בשאלה אם לשנות את החלטת הממשלה מאוקטובר 1967, שקבעה שאין לדרוש עונש מוות בבתי משפט ובבתי דין צבאיים, ולהורות לתובע לדרוש עונש מוות לאוקמוטו.
הדיון בממשלה הפך לדיון עקרוני בשאלת עונש המוות ומשמעויותיו באשר לדמותה הערכית של מדינת ישראל. שר התחבורה שמעון פרס תמך בהטלת עונש מוות על המחבל היפני משום ש’זה מתקרב ממש למקרה של ג’נוסייד בטווח פעולתו של איש אחד’, והשארתו בחיים לאחר שלא הביע חרטה תעודד נוספים לעשות מעשים דומים. אולם כל הדוברים האחרים הביעו התנגדות לשינוי ההחלטה מטעמים מעשיים ובעיקר מטעמים עקרוניים: ‘אינני חושב שעלינו לשנות את התדמית שיש לנו של ארץ ליברלית’, אמר שר הדתות זרח ורהפטיג מהמפד”ל, ואילו שר החוץ אבא אבן אמר: ‘אני רואה בוויתור על עונש מוות אחד מסימני ההיכר של קִדמה חברתית ותרבותית’. ראש הממשלה גולדה מאיר, שלא הביעה את דעתה בדיון, סיכמה שהממשלה מחליטה להותיר על כנה את ההחלטה הקיימת (תעודה מס’ 3). משמעות ההחלטה הייתה שאין דורשים להטיל עונש מוות על קוזו אוקמוטו. למחרת נידון אוקמוטו לשלושה מאסרי עולם ועוד עשר שנים. בנימוקי פסק הדין קבעו השופטים שלנוכח חומרת מעשיו היה ראוי להטיל על אוקמוטו את העונש המרבי (מוות), אך הם החליטו שלא לעשות זאת לנוכח בקשת התובע. קוזו אוקמוטו ריצה כ-13 שנות מאסר בלבד ושוחרר מן הכלא ב-21 במאי 1985 כאחד ממשוחררי עסקת ג’יבריל.