גולדה מאיר - פרויקט הנצחה

.1 | מבוא

‘אם יש איזה מובן מוחשי מהי סכיזופרניה, הרי זה היה הלילה הזה’, כך תיארה ראש הממשלה גולדה מאיר את הלילה שבין 5 ל-6 בספטמבר 1972, שבו ישבה בחברת שרים ועוזריה הבכירים בביתה בירושלים, וכולם עקבו במתח רב אחר הדיווחים על התפתחות מבצע החילוץ של בני הערובה הישראלים בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק ליד מינכן. בסביבות 1:00 נשמעה אנחת רווחה בביתה של ראש הממשלה כשהחלו לזרום דיווחים מכלי התקשורת בגרמניה על הצלחתה של משטרת בווריה במבצע. הרדיו והטלוויזיה הגרמניים מסרו מפי דוברים רשמיים שכל המחבלים נהרגו ולכל בני הערובה הישראלים שלום, והדיווחים האלו צוטטו בהרחבה בכלי תקשורת בעולם. אולם הדיווחים שהתקבלו מדי כמה דקות משגריר ישראל בגרמניה, אלישיב בן-חורין, ציירו תמונה שונה והשרו דאגה ותחושה של חוסר ודאות. נמסר בהם שבמקום שוררת אנדרלמוסיה, עדיין נשמעות יריות ולא ברור כלל מה קרה. לקראת השעה 03:00 החלו לזרום ידיעות מדאיגות וראש המוסד צבי זמיר, ששהה בשדה התעופה, אמר לגולדה בשיחת טלפון: ‘אני מצטער להגיד לך אבל הספורטאים לא חולצו. ראיתי אותם. איש מהם לא שרד’.

חברי המשלחת יוסף רומנו ודוד ברגר (שנרצחו בהתקפה) והמאמן טוביה סוקולובסקי (שהצליח להימלט) במחנה אימונים עם בני משפחה לפני היציאה למינכן

דבריו של זמיר היו סופה הטרגי של דרמה שהחלה בשעות הבוקר המוקדמות של היום הקודם. שמונה מחבלים פלסטינים חברי ארגון ספטמבר השחור חדרו בהפתעה לשתיים מתוך שלוש דירות המגורים של המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. שניים מהספורטאים, משה וינברג ויוסף רומנו, נרצחו במהלך הפעולה ותשעה אחרים רוכזו בחדר אחד כבני ערובה. בתמורה לשחרורם דרשו המחבלים את שחרורם של 232 מחבלים שהוחזקו בישראל ועוד שני מחבלים שנכלאו בגרמניה, ומכאן החלה הפרשה להתגלגל.

ב-6 בספטמבר 2017, במלאת 45 שנים לטבח במינכן, יחנך במינכן אתר הזיכרון ל-11 הספורטאים הישראלי שמצאו בו את מותם. בטקס ישתתף נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין. לרגל האירוע מפרסם ארכיון המדינה שוב קובץ, שהתפרסם לראשונה ב-2012, ובו 45 תעודות המציגות את מעשי הממשלה במהלך הפרשה הזו מראשיתה ועד לסיום ספיחיה המאוחרים. התעודות לקוחות מאוספי ארכיון המדינה, וחלקן נחשפו במיוחד לצורך פרסום זה. בקובץ פרוטוקולים של ישיבות ממשלה, של התייעצויות שרים ושל ישיבות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, דוחות וחילופי מברקים. בתעודות אחדות הושמטו קטעים שפרסומם לא הותר. לא הובאו בפרסום פרוטוקולים של ישיבות הממשלה כוועדת שרים לענייני ביטחון מכיוון שלא ניתן לפרסמם.
תודתנו נתונה לעובדי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים על שאישרו לפרסם תעודות מסוימות; תודתנו נתונה לעובדי ארכיון המדינה ולכול מי שסייע בהכנת פרסום זה.

.2 | התוקפים מחזיקים בני ערובה ודורשים שחרור ערבים כנראה מישראל

הידיעות הראשונות על ההתקפה במינכן הגיעו במברק למשרד החוץ מהשגרירות בבון ב-08:45 והופצו אל ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החינוך אלון ושר הביטחון משה דיין (תעודה 1). ב-9:30 כונסה הממשלה לישיבה מיוחדת כוועדת שרים לענייני ביטחון. בישיבה מסר שר החוץ אבא אבן את ההנחיה הראשונה שהועברה על דעתה של גולדה מאיר לשגריר ישראל בבון ועל פיה ממשלת ישראל אינה נכנסת למשא ומתן עם המחבלים ומצפה שממשלת גרמניה תעשה כל מאמץ לחילוץ בני הערובה בשלום ותנקוט לשם כך תכסיסים שיאפשרו משיכת זמן כדי להבטיח את שלומם של בני הערובה. משרד החוץ חזר על ההנחיות במברק לשגרירות בבון (תעודה 2).

רוח הדברים בישיבת הממשלה הייתה שעל הגרמנים להיכנס למשא ומתן עם החוטפים כדי להרוויח זמן עד שיתאפשר להם לפרוץ בכוח ולשחרר את בני הערובה בדומה לניסיון הישראלי המוצלח בפרשת ‘סבנה’. מאוחר יותר הוחלט לשלוח נציג ישראלי שיתדרך את הגרמנים ולמעשה ישמש כעין ‘משגיח’ על פעולות החילוץ. תחילה נקבע ששר הביטחון משה דיין וראש המוסד צבי זמיר יצאו למינכן, אך התעורר חשש שבואו של דיין ימשוך תשומת לב רבה ויגרום למחבלים לרצוח את הספורטאים. על כן הוחלט לשלוח רק את ראש המוסד.

הבניין בכפר האולימפי בו הוחזקו בני הערובה. צילום: ויקימדיה

אחר הצהריים מסרה ראש הממשלה הודעה מיוחדת בכנסת ולאחר מכן השתתפה עם שר החינוך יגאל אלון ושר החוץ אבן בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אבן ואלון מסרו את מה שהיה ידוע לממשלה עד אז על התפתחות הפעולה, על המגעים של ממשלת גרמניה עם החוטפים ועל התגובה לדרישת ישראל להפסיק את המשחקים עד שיובטח שלומם של הספורטאים. בדברי המשתתפים נשמעה תביעה נמרצת להפסיק את המשחקים האולימפיים, ואף נשמעו רמיזות על אבטחה לקויה של הספורטאים מצד גורמים ישראלים. גולדה אמרה שיש התרעות רבות מספור על פגיעות בישראלים בחו”ל, ואף על פי שעושים כל מאמץ להתמודד אתן, הרי ש’להיות מוכנים בכול רגע, זה בלתי אפשרי’ (לפרוטוקול מלא של הדיון ראו תעודה 3).

בשעות הבאות התחוללה דרמה מורטת עצבים. ב-21:00 הגיעו ראש המוסד זמיר ואיש שב”כ דובר ערבית לכפר האולימפי. במקום נמסר להם על תכנית הפעולה הגרמנית שכללה הודעה למחבלים על העברתם עם בני הערובה בהליקופטרים לשדה תעופה צבאי ליד מינכן, ושם יעמוד לרשותם מטוס שיעביר אותם ואת בני הערובה לקהיר. כל זה נועד להטעותם ולאפשר ליחידות משטרה גרמניות, שנמצאות בשדה התעופה, לחסל את המחבלים ולחלץ את בני הערובה. התכנית שהוצגה לזמיר נראתה לו סבירה ותואמת את ההערכות הישראליות. אולם הפעולה התנהלה בשלומיאליות, הסתבכה והסתיימה בכישלון ובמותם של כל תשעת בני הערובה וחמישה מן החוטפים. בכל אותן השעות מסר השגריר בן-חורין למשרד החוץ דיווחים טלפוניים מן הכפר האולימפי, ורישומיהם המתפרסמים כאן פורסים את מלוא הדרמה: את המגעים של שלטונות גרמניה עם החוטפים, את הדחיות החוזרות ונשנות של פקיעת מועד האולטימטום ואת המידע על כוונותיהם של שלטונות בווריה לפעול בכוח. לאחר תחילת הפעולה החלו להגיע דיווחים בלתי ברורים משדה התעופה על חילופי יריות, על מסוק שעולה באש ועל מספרים סותרים של נפגעים. המידע לקה בחסר ובעיקר שרר בלבול גדול. ב-02:55 דיווח בן-חורין שקיבל ידיעה שכל בני הערובה נהרגו, וב-3:10 אישר זאת זמיר (לדיווחים המלאים ראו תעודה 4).

.3 | 'לטלוויזיה הגרמנית אין תכנית אלטרנטיבית' - שאלת הפסקת המשחקים האולימפיים

כשהתקבלו הידיעות הראשונות על האירוע במינכן פנתה ממשלת ישראל לממשלת גרמניה ולוועד האולימפי בדרישה תקיפה להשהות את המשחקים כל עוד לא שוחררו בני הערובה. במגעים להפסקת המשחקים הייתה מעורבת גם שגרירות ישראל בוושינגטון, שניסתה ללחוץ על הממשל האמריקני שיפעל להשהיית המשחקים. גולדה מאיר אף מסרה למחרת בישיבת הממשלה שהנשיא ניקסון התקשר אליה ומסר שהודיע למשלחת האמריקנית להפסיק את השתתפותה כל עוד ספורטאי ישראל נתונים בסכנה (ראו תעודה 9). ואמנם תחילה היה נראה שהאמריקנים נוטים לפעול להפסקת המשחקים כפי שמסר השגריר רבין במברק למשרד החוץ (תעודה 5). דעת הקהל בישראל סערה ודרשה אף היא את הפסקת המשחקים, אולם השגרירות בבון דיווחה למשרד החוץ שראשי הוועד האולימפי ושלטונות גרמניה החליטו שלא להפסיק את המשחקים בין היתר משום ש’לטלוויזיה הגרמנית אין תכנית אלטרנטיבית’ (תעודה 6). מאוחר יותר הוחלט על השהיית המשחקים ועל קיום טכס אזכרה למחרת היום לשני הישראלים שנהרגו בשעות הראשונות. בסופו של דבר זה היה טקס אזכרה לכל אחד עשר הנרצחים.

.4 | 'אני חושש שכל העסק יהפוך לעסק נגד גרמניה' - התמודדות עם ממדי האסון והשפעתו על היחסים עם גרמניה המערבית

ביום המחרת נודעו פרטי הרצח במינכן במלואם ואבל כבד אפף את מדינת ישראל. ב-9:00 התכנסה ישיבת הממשלה באווירה קודרת. לאחר דיווחים מפי גולדה מאיר, יגאל אלון ואבן על מה שהיה ידוע שקרה, התמקד הדיון בשלושה עניינים: (א) האם יש צורך לחקור את חלקה של ישראל בכישלון אבטחת המשלחת למינכן; (ב) האם לדרוש את הפסקת המשחקים האולימפיים; (ג) השפעת הפרשה על יחסי ישראל גרמניה לנוכח הביקורת החריפה שנמתחה על הפעולה הגרמנית הכושלת (לפרוטוקול המלא של הישיבה ראו תעודה 9).

בעניין הראשון עשו השרים כל מאמץ להכחיש רמיזות שנשמעו בגרמניה שהעובדה שממשלת ישראל סירבה לדון על שחרור מחבלים עומדת בחלקה מאחורי הכישלון. בעניין אחריותה של ישראל לביטחון המשלחת קבע שר הביטחון דיין ש’אמנם לא הייתה ידיעה על מינכן. אבל בלי שום ספק היו לנו בזמן האחרון ידיעות חמורות יותר משהיו בעבר על יציאת קבוצות מחבלים, עם שמות ופרטים, לאירופה במגמה לפגוע בנו, והידיעות האלה היו ללא כל השוואה חמורות יותר מאלה שהיו בעבר’. הוא הציע לבדוק מחדש את כל נוהלי הביטחון, בעיקר בכל הקשור לחוץ לארץ. אולם שרים אחרים דיברו בלשון מפורשת יותר ואמרו שייתכן שחוסר השמירה על המשלחת היה מחדל לכאורה גם של ישראל, ושצריך לחקור את חלקה באירועים במינכן על כל היבטיהם מוקדם ככל האפשר, מאחר שהשאלה הזו ‘ממילא תישאל בכל בית ישראלי’. אולם ראש הממשלה התנגדה להחליט כבר עתה על הקמת ועדת חקירה וטענה שמשמעותה של החלטה כזו היא הודאה של הממשלה שהיה מחדל ביטחוני ישראלי. בהודעה שפורסמה לאחר הישיבה נאמר רק שהוחלט על ריכוז מידע על אמצעי הביטחון שננקטו במינכן הן מטעם ממשלת גרמניה המערבית הן מטעם המוסדות הישראלים המופקדים על כך.

האירוע הטראומטי ניכר היטב בהתבטאויות יוצאות הדופן של חלק מן השרים. השר ישראל גלילי גילה דאגה רבה מהגילוי הראשון של נכונות להתאבד בקרב המחבלים הפלסטינים, ובמה שנשמע היום כנבואה הביע חשש ש’הפרק הזה יכול להיות בשביל המחבלים עניין של מיתוס’. השר חיים בר-לב הציע לדרוש מגרמניה המערבית, ואולי ממדינות נוספות, לגרש את הפלסטינים הגרים בהן, הצעה שעוררה הסתייגות מצד כמה שרים.

חלק משמעותי מן הדיון תפסה שאלת השפעת האירועים על יחסי ישראל עם גרמניה. הידיעות על הירצחם של יהודים על אדמת גרמניה והשמועות שהחלו לפרוח על פעולה שלומיאלית של המשטרה הגרמנית העלו בדרך הטבע את ההשוואה לימי הנאציזם, ובציבור החל להסתמן הלך רוח אנטי-גרמני. ראשי גרמניה המערבית היו מודעים לכך. בשעות הבוקר התקבל מברק משגריר גרמניה ובו הבעת צער ותנחומים מהקנצלר וילי ברנדט. השדר נענה בתשובה חמה של ראש הממשלה, שהדגישה את הערכתה לנכונותה של גרמניה לעשות כל מאמץ לשחרר את בני הערובה (לחילופי השדרים ראו תעודה 10). בישיבת הממשלה סיפרה מאיר ששגריר גרמניה הציע, בלא ידיעת שלטונות גרמניה, שהקנצלר ברנדט בכבודו ובעצמו ישתתף בלוויות הנרצחים, אך היא דחתה זאת על הסף והודעה כזו נשלחה אל השגרירות בבון.

אלא שהמצב שנוצר העמיד את ראש הממשלה ואת שר החוץ, ולמעשה את הממשלה כולה, בעמדה מדינית בעייתית. הממשלה העריכה את נכונותה של ממשלת גרמניה שלא להיכנע למחבלים ולנסות להפעיל כוח. יתר על כן, מזה זמן שגולדה מאיר פעלה לחיזוק קשריה עם הקנצלר ברנדט. היא ראתה בו ידיד ותומך של ישראל במהלכים מדיניים בהווה ובעיקר בעתיד. למשל ב-4 בספטמבר, יום לפני הרצח במינכן, שלחה מאיר מכתב אל ברנדט ובו הפצירה בו שלא לתת יד ליזמות מדיניות באירופה שיפגעו בסיכויי ההתקדמות המדינית שנוצרה, לדעתה, לאחר סילוק היועצים הצבאיים ממצרים ביולי 1972. את יחסיו הטובים של ברנדט עם מנהיגי ברית המועצות ניצלה ישראל כערוץ להעברת מסרים בעניין העלייה משם, וגרמניה המערבית הייתה חשובה מאוד בכל הקשור ליחסיה של ישראל עם השוק האירופי המשותף. כמו כן עמדה גרמניה המערבית בפני בחירות כלליות ולקובעי המדיניות בישראל לא היה עניין לפגוע בסיכוייו של ברנדט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המערב גרמנית, להיבחר מחדש.

הקנצלור וילי בראנדט ונשיא ארצות הברית ריצ’ארד ניקסון, 1971. צילום: ויקימדיה

בישיבת הממשלה התבטאו ראש הממשלה, שר החוץ ושרים נוספים בדבר הצורך למנוע עתה פרץ של רגשות אנטי-גרמניים על רקע זיכרונות העבר, וכפי שחשש אבן, ‘במקום להפנות את זעמנו נגד הערבים, נפנה את זעמנו נגד הגרמנים!’ השר משה קול טען: ‘אני חושש שכל העסק יהפוך לעסק נגד גרמניה’. הממשלה הביעה בהחלטותיה ‘הערכה להחלטת שלטונות הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לעשות לשחרורם של בני הערובה הישראלים ולפעול לשם כך בכוח’.

בשעות הבאות עשו ראש הממשלה ושר החוץ מאמצים רבים שהאשמה לא תופנה כלפי גרמניה. על מסר ששלחה גולדה מאיר למזכ”ל ההסתדרות לקראת כינוס מועצת ההסתדרות ב-6 בספטמבר הוסיפה בכתב ידה בקשה ממנו ‘שלא יופנה הזעם נגד גרמניה’ (תעודה 11). משרד החוץ הנחה במברק את נציגויות ישראל בעולם לפעול למניעת גל של התקפות נגד גרמניה באמצעי התקשורת ובקרב הקהילות היהודיות בשל כישלון חילוץ בני הערובה במינכן (תעודה 12).

.5 | 'הם לא עשו מאמץ מינימלי להציל חיים' – דיווחי צבי זמיר על אירועי מינכן

ראש המוסד צבי זמיר בראשית שנות השבעים, באדיבות צבי זמיר ואפרת מס

בשעות הערב של ה-6 בספטמבר חזר ראש המוסד צבי זמיר ממינכן. עם שובו מסר דין וחשבון על ההתרחשויות לראש הממשלה מאיר ולשרים אלון, אבן וגלילי. בהתרגשות רבה תיאר זמיר בפני השרים המזועזעים את השתלשלות העניינים – את דחיית ניסיונותיו להתערב בפעולה, את האנדרלמוסיה, את חוסר המקצועיות ואת האדישות שגילו הכוחות הגרמניים. ‘הם לא עשו מאמץ מינימלי להציל חיים, לא לקחו סיכון מינימלי לנסות להציל אנשים, לא שלהם ולא שלנו’, אמר. לטענתו הגרמנים רצו רק לגמור עם העניין הזה ויהי מה כדי להמשיך את האולימפיאדה. כנשאל זמיר על ידי ראש הממשלה מדוע לדעתו לא זכתה המשלחת הישראלית לאבטחה, הוא השיב בדברים ששמע מפי קצין הביטחון של השגרירות בבון. קצין הביטחון פנה אל המשטרה בבקשה להציב שמירה על המשלחת, והתשובה הייתה: ‘מה אתה מעלה על דעתך? כאן שוררת רוח אולימפית ושום דבר לא יקרה’. (לפרוטוקול המלא של הדיון ראו תעודה 15).

גולדה מאיר הבהירה בפגישה שהסיפור איום ונורא ‘אבל זה סיפור גרמני… אנו לא אחראים למה שהגרמנים עשו’. אולם למשמע הדיווח הקשה של זמיר היא הביעה מעין חרטה על השדר הידידותי ששלחה לקנצלר ברנדט קודם לכן, ועל השבחים שחלקה בהודעת הממשלה למאמצי הגרמנים. היא קיבלה את הצעתו של השר גלילי לשלוח לברנדט שדר נוסף ובו מידע על מה ששמעה מזמיר ודרישה לחקור את האירועים בהקדם.

יום לאחר שובו ממינכן הגיש זמיר לראש הממשלה דוח מפורט ובו סיכם את מהלך האירועים. בדוח חזר על הפרטים שנמסרו יום קודם לכן לשרים, אבל בצורה מסודרת ועניינית יותר. את הדוח סיים במסקנותיו מדוע נכשלה הפעולה שהוא הגדירה ‘ביצוע חילוץ גרוע וכושל שגרם לתוצאה הטרגית’. זמיר צירף לדוח תרשים של המצב בשדה התעופה פירסטנפלדברוק. הדוח תורגם לאנגלית ונשלח אל ממשלת גרמניה המערבית (לדוח המלא בעברית ואנגלית ראו תעודה 17).
לפרק ד’ ראו גם: (תעודה 16), (תעודה 18), (תעודה 19)

שרטוט של שדה התעופה הצבאי ליד מינכן בעת ניסיון החילוץ הכושל. ארכיון המדינה

.6 | גנשר: בדוח האלוף זמיר כלולים כמה אי-דיוקים או דברים לא נכונים', דוח ועדת החקירה הגרמנית - הוויכוח עם הגרמנים על אירועי מינכן

מיד עם סיום אירועי מינכן החלו להישמע גם בגרמניה האשמות על אזלת היד של כוחות המשטרה ובאמצעי התקשורת נשאלו שאלות נוקבות כפי שדיווחה שגרירות ישראל בבון למשרד החוץ (תעודה 20). האחראים לניהול המשבר, שר הפנים הנס דיטריך גנשר, מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר ושר הפנים של בווריה ברונו מארק מיהרו לפרסם למחרת היום הודעה שמסבירה את השתלשלות העניינים וקובעת כי ‘ההחלטה הסופית לשימוש בכוח בניסיון למנוע את חטיפת בני הערובה נתקבלה לאחר שנודע להם רשמית שממשלת ישראל מסרבת לשחרר 200 שבויים ערבים תמורת שחרור אנשי המשלחת הישראלית’. הסערה הציבורית בגרמניה המערבית התעצמה על רקע הבחירות הכלליות שעמדו להיערך בה, וסביב אירועי מינכן התעוררה מחלוקת פוליטית חריפה.

גנשר, שהתמנה לשר החוץ, מבקר בישראל בשנת 1975. צילום: משה מילנר, אוסף לע”מ

בינתיים השלימה הוועדה המשותפת של ממשלות גרמניה המערבית ובווריה לחקירת אירועי מינכן את עבודתה. שר הפנים של גרמניה המערבית גנשר מסר את עיקרי דוח הוועדה לשגריר ישראל בן-חורין וזו הייתה ראשיתו של ויכוח הולך ומתעצם על ההבדלים בין שתי הגרסאות של תיאור האירועים, זו ששימשה את הוועדה וזו שעמדה בבסיס הדוח של זמיר. ב-20 בספטמבר פורסם הדוח הגרמני במלואו, ותרגומו לעברית מובא בזאת (תעודה 24). הדוח בדק את התנהלות האירועים משלושה היבטים של הפרשה: (1) אמצעי הביטחון במינכן ובכפר האולימפי; (2) המאמצים לשחרר את בני הערובה בלי שימוש בכוח; (3) פעולת המשטרה במינכן ובשדה התעופה פירסטנפלדברוק. אשר לסעיף הראשון נמסר שהיו התראות בדבר פעולות טרור אפשריות במהלך האולימפיאדה, אך לא הייתה ידיעה ממוקדת על כוונה לפגוע במטרות ישראליות. עוד נמסר על המגעים עם נציגי ישראל בנוגע לאבטחת הספורטאים. צוין כי בפגישות אלו לא התקבל הרושם שהנציגים הישראלים אינם מרוצים מהיקף אמצעי הביטחון, שפורטו בדוח בהרחבה. לסיכום טענו מחברי הדוח שלנוכח כוונתם של המחבלים גם הגברה משמעותית של אמצעי הביטחון לא הייתה מונעת התקפת טרור על ישראלים בכפר האולימפי או במקום אחר.

בפרק השני הובאה סקירה מפורטת של המאמצים שנעשו למען שחרור בני הערובה ופורטו הסיבות שבגללן הגיעו הגרמנים למסקנה שלא היה אפשר לשחררם בלא שימוש בכוח וגם לא להטיסם לקהיר. הגרמנים חזרו על הטענה שלא היה אפשר לפעול כך בין השאר משום שממשלת ישראל סירבה להיענות לדרישות התוקפים לשחרור אסירים פלסטינים. בפרק השלישי הובאו פרטי המבצע בשדה התעופה. בתשובה לשורה של שאלות מבצעיות שהציבו מחברי הדוח נקבע כי לנוכח התנאים ששררו במקום לא נמצא דופי בפעולת המשטרה הגרמנית על רכיביה. על קביעה זו חזרה ועדת הפנים של הפרלמנט (הבונדסטאג) הגרמני.

בשל ההבדלים המהותיים בין ההערכות הישראליות להערכות הגרמניות של הפעולה במינכן עוררו פרסומי הדוחות של זמיר ושל הגרמנים גל של תגובות ותגובות נגד מצד גורמים גרמניים וישראליים שהיו מעורבים בפרשה. במשרד החוץ הוכן דוח מסכם שמציג את הבדלי הגרסאות בין הדוח הגרמני לבין הדוח של זמיר והערותיו של השגריר בן-חורין, ומנכ”ל משרד החוץ מרדכי גזית שלח אותו אל ראש הממשלה. הדוח המסכם מציג הבדלי גרסאות בולטים בין הדוח הגרמני לבין דוח זמיר ותגובת בן-חורין בנוגע לשלבי הפעולה והאמצעים שנקטו הגרמנים במהלכה ובעניין חלקם של הישראלים וההתייעצויות שנערכו עמם (לדוח המסכם ראו תעודה 25).

הוויכוח עם הגרמנים נמשך גם בימים הבאים, כפי שעולה ממכתבים שכתבו הקנצלר ברנדט ושר הפנים גנשר לראש הממשלה גולדה מאיר ובהם פורטו תגובותיהם, ובעיקר זו של גנשר, לדוח של זמיר (למכתבים בגרמנית ותרגומם לעברית ראו תעודה 26).

לפרק ה’ ראו גם: (תעודה 21), (תעודה 22), (תעודה 23), (תעודה 27)

.7 | 'התארגנות השב"כ באשר לאבטחה בחוץ-לארץ לא הדביקה את הצרכים המשתנים'- חקירת אירועי מינכן, דוח ועדת קופל

בימים שלאחר רצח הספורטאים במינכן הלך וגבר הלחץ בכנסת ובתקשורת להקמת ועדת חקירה לבדיקת אירועי מינכן, והלחץ הזה עשה את שלו. ב-11 בספטמבר הציעה גולדה מאיר לממשלה בישיבתה כוועדת שרים לענייני ביטחון ‘שתקום ועדת חקירה על פי חוק ועדות חקירה, שתבדוק את החלק שלנו בעניין, לא רק את החלק של מינכן’. בישיבה התנגדו רוב השרים למינוי ועדת חקירה משפטית בראשות שופט עליון. הממשלה החליטה, בניגוד לדעתם של ראש הממשלה ושר החינוך, שלא להקים ועדה כזו אלא להטיל על ראש הממשלה למנות אדם או צוות על פי בחירתה ‘להשלים את איסוף המידע בדבר סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן ולהביא לממשלה את ממצאי הבדיקה ומסקנותיה’. מאיר בחרה בפנחס קופל, שפרש זמן קצר קודם לכן מתפקידו כמפכ”ל המשטרה, לעמוד בראשות ועדת הבדיקה, והחליטה לצרף אליו את משה קשתי ואביגדור ברתל.

המפכ”ל הפורש פנחס קופל (משמאל) בטקס חילופי התפקידים עם שר המשטרה, שלמה הילל, 31 ביולי 1972. צילום: משה מילנר, אוסף לע”מ

יומיים לאחר מכן התקיימה התייעצות של ראש הממשלה עם שניים מחברי הוועדה ועם היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר. בישיבה הוגדרו תפקידיה של הוועדה ותחומי חקירתה. הוועדה התבקשה לאסוף מכל הגורמים המעורבים מידע על סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדה ולהגיש את מסקנותיה ואת המלצותיה לראש הממשלה (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות ראו תעודה 28).

עבודתה של הוועדה נמשכה כשבועיים. 36 עדים הופיעו בפניה ובהם בכירים בשב”כ, ראש המוסד, חברי המשלחת למינכן שנותרו בחיים, עיתונאים ואנשי ציבור שנכחו במינכן בעת ההתרחשות. כמו כן נשלחו מברקים מהשגרירות בבון ובהם מידע על מעורבותם של אנשי השגרירות באבטחת המשלחת.

ב-29 בספטמבר מסרה הוועדה, שכונתה רשמית ‘צוות’, את הדוח ואת נספחיו לידיה של ראש הממשלה. הוועדה הציגה שורה של ממצאים בעניין הפעולות לאבטחת המשלחת שנעשו לפני תחילת המשחקים מטעם גורמי ביטחון הן בישראל הן בגרמניה. הוועדה ציינה שחברי המשלחת, על פי עדויותיהם, חשו חוסר ביטחון בכפר האולימפי וחששו מפני פגיעה בהם, אך לא פנו בדרישה להגברת האבטחה ו’הסבירו זאת באמונתם כי קיימים סידורי ביטחון סמויים על ידי הגרמנים והישראלים’. הדוח סוקר את הידיעות על כוונות פיגוע שהצטברו בקהילת המודיעין מ-1 ביולי 1972 ועד ליום האסון, שרוכזו ברשימה שהוכנה המיוחד עבור דיוני ועדת קופל וצורפה כנספח לדוח (תעודה 30). חברי הוועדה ציינו שלא הייתה ידיעה ספציפית על כוונת פיגוע באולימפיאדה וכי כמות הידיעות ‘לא הייתה אינטנסיבית יותר בהשוואה לתקופות אחרות של השנה. ב-31 באוגוסט 1972 ישבה ועדה בינזרועית (המורכבת מנציגי שב”כ, אמ”ן והמוסד), ניתחה והעריכה את ה’ידיעות ולא קשרה ידיעות אלו לאולימפיאדה’. בפרק המסקנות הצביעה הוועדה על ‘הכישלון המוחלט של הגרמנים’ אך גם על כמה אי-בהירויות וליקויים בפעולת הגופים הישראלים שהיו אחראיים לאבטחת המשלחת. חברי הוועדה קבעו ש’התארגנות השב”כ באשר לאבטחה בחוץ לארץ לא הדביקה את הצרכים המשתנים’, ולמעשה אמרה שעל פי הנהלים הקיימים ‘אחראים המשרדים הנוגעים בדבר לאירועים שבתחום פעולותיהם, גם בחוץ לארץ’. הדוח מסתיים בשורה של המלצות לשיפור נוהלי האבטחה בחו”ל והמלצה ש’ראש השב”כ יסיק מסקנות, כפי שימצא לנכון, לגבי בעלי תפקידים שמסקנות הצוות מצביעות על ליקויים בפעולותיהם’ (לדוח המלא של ועדת קופל ראו תעודה 31). ראו גם: (תעודה 29)

ב-1 באוקטובר מסרה גולדה מאיר בישיבת הממשלה שהוועדה הגישה לה את הדוח והוא נמסר לעיונו של שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, אך טרם התקיים דיון על כך. שר המשטרה שלמה הלל תקף את הפרסומים בעיתונים בעניין עבודת הוועדה שעלולים, לדעתו, לשרת את ארגוני המחבלים. מאיר אמרה שהידיעות שהתפרסמו בעיתונות על דוח הוועדה אין להן אחיזה במסקנות ובהמלצות והן אינן אלא ‘פרי דמיונם של העיתונאים’, והוסיפה: ‘כל אחד באשר הוא עיתונאי, ממילא הוא מומחה לכל דבר’. (לפרוטוקול המלא של הדיון ראו תעודה 32).

גולדה מאיר בפגישה עם ועדת העורכים, דצמבר 1972. צילום: משה מילנר, אוסף לע”מ

כמה ימים לאחר מכן התכנס צוות שכלל את ראש הממשלה וכמה שרים לדון בטיפול בדוח לקראת הדיון בו בישיבת הממשלה. שר המשפטים שפירא תקף את הדוח והגדיר אותו ‘דוקומנט מוזר מאוד’, וגם שרים אחרים ביקרו את עבודת הוועדה. ראש הממשלה אמרה שמוכרחים ‘למנוע עוול משווע מהשב”כ’. הדיון התמקד בשאלה מיהם האחראים למחדלי האבטחה במינכן, בהסקת מסקנות בנוגע להם, ובעיקר בקביעה המרומזת של הוועדה שמשרדי הממשלה הרלוונטיים הם הנושאים באחריות. בדיון גילתה מאיר נכונות לקחת אחריות ואמרה בגילוי לב שלא ייתכן ששר לא ידע על הנעשה במשרדו, על אחת כמה וכמה בעניינים כאלו. ‘לגופו של עניין – זה היה צריך להיגמר בשר האחראי לשירותים [המיוחדים]’, אמרה. הדבר היה צריך אפוא להוביל להתפטרותה, ‘ולו הייתי סתם שר מן המניין – גם לא הייתי שואלת וגם לא הייתי מתייעצת [בעניין ההתפטרות]’, אך היא רמזה שלא תעשה זאת כדי למנוע משבר ממשלתי, ובלשונה: ‘רע ומר לי, שאני במצב כזה שהתפטרותי סוחבת אחרי את הממשלה למשבר “אויס גירעכנט” על הריגתם של אחד עשר בחורים, ולא טוב לי, נורא לא טוב לי…’.

יגאל אלון, שמשרדו היה אחראי למשלחת, תקף גם הוא את הקביעה הזו בדוח בדבר אחריות המשרדים והציע שראש הממשלה תמסור בהודעתה שבדקה את העניין ‘ואין כל ספק שהאחריות לאבטחת אנשים בחו”ל לא חלה על המשרדים’. השר בר-לב קבע שמסקנות הוועדה הן חד-משמעיות ‘ואני במקום ראש השב”כ, אחרי דוח כזה – הייתי (עם כאב לב) קם ועוזב’. גם הוא תבע לפטור את משרדי הממשלה מן האחריות. ישראל גלילי טען אף הוא שעל יוסף הרמלין להסיק את המסקנות. הוא הוסיף שהוועדה חרגה בעצם מהמנדט שלה לגבי תחומי הבדיקה והציע שהממשלה תדחה את הדוח, והעומדת בראשה תפרסם מסקנות רחבות משלה שדוח קופל הוא רק חלק מהן. הוחלט להקים צוות נוסף שיגיש הצעה לדוח שתגיש מאיר לממשלה ולכנסת על סמך דוח ועדת קופל ומסמכים אחרים (לפרוטוקול המלא של הדיון ראו תעודה 33).

הצוות שנקבע ניסח עבור ראש הממשלה מסמך ובו סיכום המידע על סדרי האבטחה של המשלחות  במינכן. ב-7 באוקטובר, יום לפני שהממשלה הייתה אמורה לדון בעניין בישיבתה, נערכה התייעצות שרים נוספת באופן הצגת שני המסמכים בממשלה ובכנסת. התנהל ויכוח עד כמה אפשר לחשוף את הדברים בעלי המשמעות הביטחונית בדוח ועדת קופל ושב ועלה עניין האחריות לאסון מינכן. שמעון פרס הלין ‘כי הגרמנים עשו ועדת חקירה ואמרו שהכול אצלם בסדר… עכשיו באים הישראלים ואומרים שהם האשמים. מוכרחים להסביר שישראל לא יכלה לנהל את ענייני הביטחון בגרמניה’. כמה דוברים נוספים חזרו על הצעה זו ובהם שפירא שאמר: ‘בגרמניה איש לא פוטר ונכנס נייר שהתקבל פה אחד בוועדת הפנים של הבונדסטאג, בעוד שאצלנו […] שלושה אנשים צריכים להיות מפוטרים’. אחרים, כמו אלון, המשיכו לתקוף את חברי ועדת קופל ודרשו להבהיר בידי מי נתונות סמכויות האבטחה בחו”ל (לפרוטוקול המלא של הדיון ראו תעודה 34).

.8 | ' צריך להפוך אותם מרודפים לנרדפים' - דיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בדוח ועדת קופל ובמלחמה בארגוני הטרור

ב-8 באוקטובר, בישיבת הממשלה כוועדת שרים לענייני ביטחון, הציגה ראש הממשלה את הדוח המסכם שהכינו עוזריה ושגובש בשתי הישיבות הנזכרות לעיל. (ראו את הנוסח המלא של הדוח בתעודה 35) הממשלה אישרה את הצעותיה של מאיר בעניין המסקנות האישיות.

למחרת נערך דיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בדוח של ועדת קופל ובדוח המסכם של ראש הממשלה שבא בעקבותיו. הדוח של גולדה מאיר התבסס על דוח ועדת קופל ועל דוח החקירה של ממשלת גרמניה המערבית. הוא שלל את מממצאי הדוח הגרמני בעניין אבטחת המשלחת וקבע כי ‘המחבלים הצליחו לחדור במפתיע ולהשתלט על הביתן והאנשים מפני שהשלטונות הגרמנים לא הנהיגו אמצעי אבטחה ראויים’. אשר לגורמים הישראלים קבעה מאיר שאין עילה לפתיחה בהליכים משפטיים נגד איש מן המעורבים, אולם ראש האבטחה בשב”כ וקצין הביטחון בשגרירות ישראל בבון יתבקשו להגיש את התפטרותם. מנהל מחלקת הביטחון במשרד החוץ, שהושאל לתפקיד מהשב”כ, כבר הגיש את התפטרותו מהארגון. בנוגע לשאלת הסמכויות הבעייתית קבעה ראש הממשלה, בהתאם לרצונם של השרים, שההנחיות המקצועיות לקציני הביטחון של משרדי הממשלה, ובכלל זה בעניין אבטחה בחו”ל, הן באחריות ובפיקוח השב”כ, והדבר פוטר את המשרדים מן האחריות להתרחשויות במינכן.

בהמשך הדיון פרסה ראש הממשלה את מלוא הבעייתיות של אבטחת ישראלים ומתקנים ישראלים בחו”ל והבהירה שאי-אפשר לשמור על כל אחד כל הזמן. בהתייחסה לביקורת שנשמעה בעניין זה אמרה: ‘דמגוגים יכולים להבטיח כל דבר, אי-אפשר להבטיח זאת, כי זה פשוט בלתי אפשרי’. בין חברי הוועדה היו שהביעו תרעומת על כך שלא נמסר להם כל חומר העדויות, והיו שרמזו שהמסקנות האישיות עוסקות בדרגים הנמוכים ולא בדרגים הגבוהים, שהם הנושאים העיקריים באחריות, ויותר מכולם ראש השב”כ. הדיון בעניין דרכי המלחמה בארגוני הטרור, שהחל באותה ישיבה, נמשך בשתי ישיבות נוספות. חבר הכנסת יעקב חזן ממפ”ם טען שזו מלחמה קשה ככל המלחמות ולכן ‘צריך לא רק להתגונן אלא גם להתקיף; יש לחפש את אנשי הטרור ולהרוג אותם. צריך להפוך אותם מרודפים לנרדפים’. ראש הממשלה רמזה שישראל אינה יושבת באפס מעשה במלחמה בטרור בחו”ל ו’יש מחשבות ויש תכניות’, והוסיפה: ‘יש מדינות ידידותיות האומרות: אצלנו לא תעשו זאת, כאן אנו בעלי הבית. כל זה לא פשוט. זו איננה ארצנו’ (לפרוטוקול המלא של הדיון ראו תעודה 35).

כאמור, הדיון בועדת החוץ והביטחון בעניין המלחמה בארגוני הטרור לא הסתיים בישיבה אחת. ב-24 באוקטובר התקיימה ישיבה נוספת באותו עניין, אך תוכנה לא הותר לפרסום. ב-3 בנובמבר נמשך הדיון כשברקע פרשת חטיפת מטוס לופטהנזה ושחרור מחבלי מינכן (ראו להלן). בישיבה נשבה רוח לוחמנית והכול הסכימו שהגיע הזמן להפוך את המחבלים מרודפים לנרדפים, כדברי חזן, אם אפשר – בשיתוף פעולה של כוחות הביטחון המקומיים, ואם אי-אפשר – בלעדיו. מנחם בגין הציע להקים יחידה מיוחדת למלחמה בטרור ולגייס אליה ממיטב האנשים שעסקו בפעילות חשאית בעבר כמו יצחק שמיר, איסר הראל ואחרים. ‘אם אמנם נעשה זאת, נשנה את המצב במהרה. לא צריכות לעבור שנים עד אשר, במידה רבה, נדביר אותם’, אמר בגין. לובה אליאב טען שצריך לפגוע לא רק במחבלים במחנות הפליטים בלבנון ובסוריה, כפי שנעשה בתגובה לרצח במינכן, אלא גם בראשי הטרור. בנימין הלוי מתח ביקורת על המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. בכל אירועי הטרור הגדולים שהיו לאחרונה (חטיפת מטוס סבנה, התקפת היפנים בלוד ואסון מינכן), אמר, ‘לא קיבלנו מידע מוקדם מהמוסד’.

בתשובתה אמרה גולדה מאיר ש’כבר יש שגרירויות ערביות במקומות שונים שאנשיהן די עצבניים’. היא הסבירה עד כמה קשה להגיע להסכם שיתוף פעולה נגד הטרור גם עם מדינות ידידותיות באירופה. היא הצדיקה הפצצות של יעדי מחבלים במדינות ערב לפני שהם מבצעים פעולה ועם זאת הדגישה שנעשה כל מאמץ למנוע פגיעות בחפים מפשע. לסיום שללה את ההצעות של חברי ועדה אחדים לתקוף יעדים בלוב מכיוון שמדינה זו קלטה את משוחררי מינכן (לפרוטוקול המלא של הדיון ראו תעודה 36).

.9 | אבא אבן: 'במידה מסוימת כאילו הפעולה מבטאת פסק דין מוות על ישראלים אחרים' - חטיפת מטוס לופטהנזה ושחרור מחבלי מינכן שנותרו בחיים

בדיווח שמסר לצוות שרים ב-6 בספטמבר (ראו תעודה 15) אמר ראש המוסד צבי זמיר ששאל את מקבילו הגרמני מה יקרה עכשיו, כי הרי המחבלים יכולים לחטוף מטוס של לופטהנזה ולאלץ את הגרמנים לשחרר את מחבלי מינכן שנותרו בחיים. ראש המוסד הגרמני ענה שאינו יכול להבטיח שזה לא יקרה. על הערכה זו חזרה ראש הממשלה ב-11 בספטמבר בישיבת הממשלה כוועדת שרים לענייני ביטחון כשאמרה: ‘איני מוכנה לערוב כי הגרמנים לא ישחררו את המחבלים אם יחטפו מטוס לופטהנזה, ודאי ישחררו אותם’. מסיבה זו אף דנה הממשלה באפשרות לבקש את הסגרתם של שלושת המחבלים לישראל, אך דחתה אותה.

ב-29 באוקטובר התאמתו החששות. שלושה מחבלים חטפו ב-8 בבוקר מטוס לופטהנזה, שהיה בטיסה מביירות למינכן. לאחר תדלוק בניקוסיה ובזגרב הודיעו החוטפים שבכוונתם לטוס למינכן ולפוצץ את המטוס אם לא ישוחררו שלושת המחבלים שנותרו בחיים לאחר ההתקפה על המשלחת הישראלית לאולימפיאדה. בסופו של דבר חזרו המחבלים לזגרב, חגו מעל לשדה התעופה ודרשו ששלושת המחבלים יוטסו גם הם לעיר ולא – יפוצצו את המטוס על נוסעיו. בישראל נערכו התייעצויות ראשונות של מדינאים וגורמי מודיעין ואת סיכומיהן רשמו ישראל גלילי ואבא אבן בכתב ידם עבור ראש הממשלה(תעודה 37). בהתייעצויות אלו ובישיבת הממשלה, שהתכנסה בשבתה כוועדת שרים לענייני ביטחון, הוחלט להפציר בממשלת גרמניה שלא תיכנע לשום תביעה סחטנית. ‘שחרור הרוצחים יוסיף על אסון מינכן’, קבעה הממשלה. מברק ובו נוסח ההחלטה נשלח אל שגריר ישראל בבון. ממשלת בון התכנסה לישיבת חירום והשגריר אלישיב בן-חורין העביר לה את פניית ממשלת ישראל ובה התנגדותה הנחרצת לשחרור המחבלים ואמר כי התגובה הפעם לא תהיה מחושבת ומתונה כמו לאחר אירועי מינכן. השגריר בן-חורין דיווח על התפתחות הפרשה למשרד החוץ בטלפון (לדיווחים המלאים של השגריר ראו תעודה 39). כל אותו הזמן לא היה ברור מה היא החלטת ממשלת גרמניה, אולם ב-15:00 התברר שהגרמנים נכנעו לדרישות החוטפים, ושלושת המחבלים שוחררו והוטסו לזגרב. לאחר משא ומתן המריא לבסוף מטוס לופטהנזה ובו שלושת החוטפים, שלושת המחבלים המשוחררים וצוות המטוס ונוסעיו מזגרב ללוב.

שחרור המחבלים מבצעי הרצח במינכן עורר זעם עצום בישראל. אמצעי התקשורת לא חסכו בביטויים קיצוניים נגד גרמניה המערבית, והפעם לא טרחו להסתיר את האנלוגיה שבין מעשי גרמניה היום לבין עברה הנאצי. ארגונים ומוסדות ביטלו יציאות של משלחות לגרמניה. בעקבות המהלך הגרמני חל משבר דיפלומטי בין ישראל לגרמניה המערבית שהיה מהקשים ביותר בתולדות היחסים הרשמיים בין שתי המדינות מאז כוננו ב-1965. ממשלת ישראל ‘הסירה הפעם את הכפפות’ ושוב לא הסתירה את כעסה הרב על ממשלת גרמניה המערבית. שר החוץ אבן נפגש עם שגריר גרמניה בישראל ומסר לו במילים קשות את כעסה של ממשלת ישראל: ‘התוצאה העיקרית היא ששלושת הטרוריסטים שוחררו, ועכשיו הם חופשיים לבצע פשעים נוספים ולרצוח עוד ישראלים. במידה מסוימת כאילו הפעולה מבטאת פסק דין מוות על ישראלים אחרים’, כך דיווח משרד החוץ לשגרירות ישראל בבון (תעודה 40).

למחרת מסרה ראש הממשלה הודעה חריפה בכנסת. הכנסת יצאה בגינוי נזעם של מעשי ממשלת גרמניה. שגריר ישראל בגרמניה המערבית אלישיב בן-חורין הוזמן ארצה ‘להתייעצויות’. ב-5 בנובמבר קיימה הממשלה דיון בשחרור רוצחי מינכן בהשתתפות השגריר. השגריר מסר דיווח על השתלשלות העניינים, על הצעדים שנקט במגעיו עם נציגי הממשלה הגרמנית ועל התגובות בגרמניה לאירועים ולביקורת החריפה שנשמעה מצד ישראל בימים של ערב בחירות. הוא מסר שבגרמניה ‘ישנם ביטויים של תחושת בושה, אזלת יד ולא יוצלחות’ בעקבות האירועים במינכן ובזגרב. בדברי השרים נשמעה הפעם ביקורת קשה על גרמניה, ועל רקע הלך הרוח בציבור התייחסו כל הדוברים לקשר בין אירועי ההווה לבין העבר העגום ביחסי גרמניה והיהודים. שר החוץ אבן תיאר את הפתעת הגרמנים לנוכח התגובות החריפות בישראל, וציין שהם אמנם מכירים ברגישות הרבה בישראל בכול הקשור לגרמניה ‘אך אינם מקבלים את ההערות שזה קשור איכשהו עם השואה או הנאציזם’. בדברי השרים בלט הכעס הרב על דברי דובר ממשלת גרמניה ש’גרמניה לא גרמה לסכסוך במזרח התיכון’ ועל ההשוואה שעשו דוברים גרמנים בין האירוע הזה לבין נכונותה של ישראל לשחרר מחבלים בעת שנחטף מטוס של אל-על לאלג’יר ביולי 1968. השר זרח ורהפטיג התריס ש’רצח שישה מיליונים יהודים הייתה לו השפעה על מצב העניינים במזרח התיכון’. הוא אף טען שבציבור מרננים כי ‘אולי הייתה כאן קנוניה בין השלטונות הגרמניים לבין הטרוריסטים, כדי להיפטר מהר מהרוצחים אשר העיקו לא על מצפונם של הגרמנים אלא על השקט והאינטרסים שלהם’. התנהל ויכוח על אופי התגובה הישראלית, האם תהיה חריפה עד כדי כך שתביא לפגיעה ביחסים עם גרמניה או שתהיה מתונה יותר ולא תפגע ביחסים הללו, שלישראל יש בהם עניין ברור.

גולדה מאיר התייחסה לרמזים של ורהפטיג ואחרים בדבר קנוניה אפשרית. ‘הכול הלך כל כך מהר, לא ניסו אפילו להתמקח אתם. כאילו היו ההליקופטרים מוכנים עבור המחבלים’, אמרה. היא תקפה בחריפות את מעשי ממשלת גרמניה, את התבטאויותיהם של דובריה ואת גישתם המתרפסת כלפי הערבים. עם זאת אמרה: ‘לא הייתי קושרת את מה שקרה עכשיו עם השואה. אי-אפשר לזרוק את זה לברנדט’. היא ציינה: ‘מובן שתהיה זו איוולת לנהוג בדרך שתזיק לנו, אך הגרמנים צריכים להרגיש שהעניין בעינו עומד, ולא סולק’. הממשלה פרסמה הודעת סיכום לישיבה שמגנה בחריפות את שחרור המחבלים ואת ההתבטאויות בגרמניה בעניין זה וציינה: ‘דיווחו של השגריר על עמדתה והסבריה של ממשלת הרפובליקה הגרמנית לא שינה את עמדת הממשלה ולא הפיג את הזעם, שבא לידי ביטוי בהודעת הממשלה בכנסת ובמעמדים אחרים’ (לפרוטוקול המלא של הדיון ראו תעודה 43) והודעת הסיכום:

התגובות החריפות בישראל, ובעיקר ההתבטאויות שהשוו בין מעשיה העכשוויים של ממשלת גרמניה לבין התקופה הנאצית, התקבלו בכעס בגרמניה ופגעו אישית בקנצלר גרמניה ברנדט, שהיה בעברו מתנגד חריף של המפלגה הנאצית ופעיל במחתרת נגדה. הוא שלח שדר אישי אל ראש הממשלה מאיר ובו הסביר שהחלטת ממשלות גרמניה ובווריה לשחרר את המחבלים נבעה מחוסר בררה ומרצון למנוע סיכון חיים. אין משמעות ההחלטה כניעה לטרור והממשלה הפדרלית תעשה כל מאמץ להילחם בנחישות בטרור. הוא הביע כאב לנוכח ההתבטאויות נגד גרמניה שנשמעו בישראל ומחה בתוקף על השוואת האירועים האחרונים לתקופות אפלות בתולדות גרמניה. הוא קרא לגולדה מאיר לעשות מאמץ משותף למנוע פגיעה ביחסי שתי המדינות (לשדר בגרמנית ותרגומו לאנגלית ראו תעודה 44).

ב-8 בנובמבר מסר שגריר גרמניה בישראל את השדר לראש הממשלה. לנוכח השדר המפויס של ידידה וילי ברנדט נקטה גם גולדה מאיר גישה מפויסת בפגישה. היא הבהירה שלא הייתה כל פגיעה בקנצלר בהתבטאויות הרשמיות של דוברים ישראלים והדגישה ש’אנו יודעים יפה מאוד להבדיל בין מה שקרה בשבוע שעבר לבין התקופה האיומה של השואה’. היא ביקשה הבנה מצדו לתגובות החריפות בישראל על רקע הטראומה הקשה של רצח הספורטאים במינכן, ומחתה נגד התבטאויות שנשמעו בגרמניה (לרישום השיחה ראו תעודה 45).

השדר של ברנדט ופגישת גולדה עם השגריר הגרמני נתנו במידה רבה את האות להנמכת הלהבות בהתנצחות בין גרמניה לישראל סביב פרשת שחרור מחבלי מינכן. בשבועות הבאים התמתנו ההתבטאויות והיחסים בין שתי המדינות החלו לחזור למסלולם.

טקס לזכר 11 הנרצחים ליד האנדרטה בתל אביב, ספטמבר 1974. צילום: יעקב סער, לע”מ

לפרק ט’ ראו גם: (תעודה 38), (תעודה 41), (תעודה 42).

ארונות הספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן על גבי קומנדקרים צבאיים עם הגיעם לשדה התעופה בלוד, 7 בספטמבר 1972 צלם: דוד אלדן, לשכת העיתונות הממשלתית