ירושלים - לפני שחוברה לה יחדיו

א.1 | "וידענו היטב כי הגבול הוא קרוב ואסור לנו שם..." ("שיר ליל שבת", יהודה עמיחי)

מבוא

בתקופה שבין תום מלחמת העצמאות למלחמת ששת-הימים התקיימה ישראל בגבולות שביתת הנשק, שקיבלו גם את השם “הקו הירוק”. החלק המרכזי של הגבול בין ישראל לירדן בתקופה זו עבר מסביב אזור הגדה המערבית (יהודה ושומרון) שעליו השתלטה ירדן במהלך מלחמת העצמאות. ירדן השתלטה במלחמה גם על חלקה המזרחי של ירושלים, כולל העיר העתיקה, בזמן שישראל השיגה שליטה על החלק המערבי של העיר וכך חולקה העיר לשניים בקו גבול שחלקו המזרחי, שעבר בתוך שטח עירוני בנוי קיבל את הכינוי “הקו העירוני”.

 

בהסכם שביתת הנשק הוגדר סופית תוואי הגבול של הקו העירוני ויחד איתו הוגדרו גם שני אזורים מפורזים. בחלקו הדרומי של ה”הקו העירוני” הוגדר אזור מפורז סביב ארמון הנציב, שהוחזק על-ידי האו”ם. אזור זה התחלק בין שטח מפורז ירדני בצידו המזרחי ושטח מפורז ישראלי בצידו המערבי, כאשר על שני הצדדים נאסר להכניס כוחות צבאיים או לבנות מבנים חדשים בחלק המפורז שבשליטתן. האזור המפורז השני היה הר הצופים שנותר בשליטת ישראל כמובלעת בתוך השטח הירדנית והוגדר בהסכם שביתת הנשק כאזור מפורז שנאסר על ישראל להכניס אליו כוחות צבא, אלא רק שוטרים ואזרחים. במקביל לכך הוגדר שטח מפורז ירדני מדרום להר הצופים סביב בית החולים אוגוסטה ויקטוריה (הכפר עיסוויה מצפון מזרח להר הצופים נכלל במפה במובלעת הישראלית, אך בפועל הוא נשלט על-ידי ירדן וגם אליו התייחסה ישראל כשטח מפורז ירדני)

“שער מנדלבאום” – נקודת המעבר בין ירושלים הישראלית לירושלים הירדנית והשיירות להר הצופים

מכיוון שלישראל לא הייתה גישה ישירה אל הר הצופים נקבע בהסכם שביתת הנשק שהירדנים יאפשרו פעם בשבועיים מעבר של שיירה ישראלית מירושלים הישראלית אל מובלעת הר הצופים, שבה תוחלף מחצית חיל המצב שעל ההר. השיירות שעברו בטח הירדני בליווי כוח או”ם יצאו מ“שער מנדלבאום” – נקודת המעבר היחידה שהתקיימה בין ירושלים הישראלית לירושלים הירדנית (בעיקר עבור צליינים ודיפלומטים). להלן סדרת תצלומים משער מנדלבאום:

 

 

שוטרים ישראלים וירדנים, מעבר מנדלבאום, ירושלים, 1958, אוסף הצלם יהודה אייזנשרק, ארכיון המדינה

 

 

על-פי ההסכם הותר לישראל להכניס להר הצופים שוטרים ואזרחים אך נאסר עליה להכניס חיילים וישראל עקפה את המגבלה על-ידי הלבשת החיילים שנשלחו להר הצופים במדי שוטרים. לפני כל יציאה של שיירה ישראלית להר הצופים היו צריכים “השוטרים” וכלי-הרכב שבהם נסעו לעבור בדיקה על-ידי שוטרים ירדנים כדי לוודא שהם מעבירים להר נשק וציוד רק בתוך מגבלות חמורות שהוגדרו גם הם בהסכם. מגבלה נוספת שנקבעה בהסכם  דרשה מישראל להעביר את השיירות לאורך כל אותן 19 שנים באותו סוג כלי רכב משוריינים שבהם השתמשה ב-1948 ונאסר עליה להחליף אותם בכלי רכב חדישים יותר. הבדיקות של השיירות ויציאתן להר הצופים תועדו ביומן הקולנוע “כרמל” ואנו מביאים כאן שני סרטונים בנושא מתוך שני יומנים מ-1949 ומ-1958 (שימו לב למשוריינים מאותו סוג המופיעים בשני הסרטונים).

לשם צפייה בסרטונים יש ללחוץ על התצלומים של המשוריינים

 

שיירה להר הצופים יוצאת משער מנדלבאום, ינואר 1949, קטע סרט מיומני כרמל, ארכיון המדינה

 

תיעוד סיפורו  של  “הקו העירוני” שתועדו בישיבות הממשלה

לאורך 19 השנים שבהם חצה הגבול את ירושלים, התרחשו סביב קו הגבול מגוון של אירועים, החל מתקריות דיפלומטיות לא אלימות ועד לתקריות ירי עם נפגעים בנפש. חלק מהאירועים האלה לוו במפגשים של קצינים ישראלים וירדנים במסגרת ועדת. שביתת הנשק בין ישראל לירדן, בהשתתפות נציגי האו”ם בוועדה כגורם מתווך, במטרה למצוא פתרונות מוסכמים לסכסוכים שהתעוררו.

האירועים המשמעותיים יותר מבחינה ביטחונית או מדינית נדונו בכמה מישיבות הממשלה באותן שנים ודיונים אלה תועדו בסטנוגרמות של ישיבות הממשלה. בפרסום זה מובא מבחר של קטעי סטנוגרמות המציגים טעימה מדיוני הממשלה שנערכו סביב האירועים מרכזיים הקשורים ל”קו העירוני” מזמן היווצרותו בשלהי מלחמת העצמאות ועד לאמצע שנות השישים. במפה המוצגת להלן מסומנות נקודות גיאוגרפיות הקשורות לאירועים הנידונים בסטנוגרמות שיוצגו בהמשך(מספר של כל נקודה במפה תואם למספר הסטנוגרמה העוסקת באירוע הקשור לאותה נקודה גיאוגרפית)

הסכם “הפסקת האש הכנה” שנחתם בין משה דיין לעבדאללה א-תל, נובמבר 1948

“הקו העירוני” שורטט לראשונה במסגרת הסכם “הפסקת האש הכנה”  שנחתם ב-20.11.1948 בין משה דיין, מפקד הכוחות הישראלים בירושלים, לבין עבדאללה א-תל, מפקד הכוחות הירדנים בעיר. השניים נפגשו עם שוך קרבות מלחמת העצמאות בירושלים, ב”בית תורג’מן”, בית נטוש בשכונת מוסררה על הגבול בין תחומי השליטה של ישראל וירדן (כיום מוזיאון “קו התפר”), ושרטטו את גבולות הפסקת האש בזירת ירושלים על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000. דיין שרטט בעיפרון שעווה ירוק את קו העמדות שבשליטה ישראלית, וא-תל התווה בעיפרון אדום את קו העמדות הירדני. הרווחים בין שני הקווים, יצרו את שטחי ההפקר לאורך הקו. באותה עת נראה היה לצדדים כי מדובר בקו הפסקת אש זמנית, ולא ייחסו משמעות מיוחדת לאי-דיוקים שנבעו מעובי העיפרון ומסטיות קלות בשרטוט שיצרו קטעים לא-רציפים בקו‏. לאורך השנים עוררו אי-דיוקים אלה כמה מחלוקות בין ישראל וירדן לגבי תוואי הגבול, שהובילו בחלקן לתקריות ירי.

הסכם היסטורי זה תועד בסקירה שנתן ראש-הממשלה דוד בן-גוריון לשרי הממשלה בישיבת הממשלה כ/ש”ט  (תעודה מס’ 1)   ב-1.12.1948, שבה התייחס לשתי פגישות שנערכו ביו דיין לא-תל לקראת חתימת ההסכם: “משה דיין ועבדאללה א-תל נזדמנו בראשית השבוע, בליוויית מפקחי או”ם בארמון הנציב…, הציר המרכזי הייתה ההחלטה בדבר הפסקת-אש כנה ויעילה בירושלים, שעליה הסכימו המפקדים ביניהם… שוב תבע תל אספקת חשמל לעיר העתיקה בירושלים. הוא הסכים, שהיהודים יוכלו לבקר את הכותל המערבי, שיהודי העיר העתיקה יחזרו לשכונתם ולעומת זאת – ישובו הערבים לקטמון. משה אמר לו, שאין לו סמכות מספיקה להחליט על עניינים אלה. אתמול, ביום שלישי [= 30.11.1948, י.פ.], הייתה ביניהם פגישה שניה, בה חתמו על ההסכם הראשון, הקובע הפסקת-אש כנה ויעילה מ-1 בדצמבר, תחת פיקוח שני המפקדים ובלי התערבות או”ם…” (עמודים 2 – 3 בסטנוגרמה)

בדברים אלה התמקד בן-גוריון בפגישה הראשונה בין דיין לא-תל, שבה הושגה הסכמה עקרונית על הפסקת האש והתייחס רק במשפט אחד לפגישה השניה שבה נחתם ההסכם ושורטטה מפת “הקו העירוני”. ראויה לציון העובדה, שעל-פי דיווחו של בן-גוריון הציע א-תל להחזיר את יהודי הרובע היהודי לבתיהם תמורת הסכמה של ישראל להחזרת ערביי קטמון לבתיהם ודיין התחמק מתגובה עניינית להצעה בטענה שאין לו סמכות לדון בה ובכך הוריד אותה מסדר היום. בסופו של דבר הפך קו הגבול הזמני שנקבע בהסכם זה לחלק מקו הגבול הקבוע שנקבע בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לירדן לאחר תום מלחמת העצמאות ב-3.4.1949.

המו”מ לקראת הסכם שלום בין ישראל לירדן שלא צלח, 1949

בשלב מאוחר יותר התנהל במהלך השנים 1949 – 1950 משא ומתן חשאי בין ישראל לירדן בניסיון להגיע להסכם שלום, שלא הושג בסופו של דבר. במסגרת מו”מ זה גילו הירדנים נכונות להעביר את הרובע היהודי לידי ישראל ולא רק להחזיר את תושבי הרובע לבתיהם, כפי שהציע א-תל לדיין. הצעה ירדנית זו תועדה בישיבת הממשלה י”ז/ש”י (תעודה מס’ 2) ב-20.12.1949, שבה דיווח בן-גוריון על התפתחות המו”מ עם עבדאללה מלך ירדן: “אנשי עבדאללה ביקשו שביום שישי יביאו להם תשובה על פגישה נוספת. הוא עצמו הביע את רצונו להפגש איתי אצלנו, בירושלים. הדברים שהוסכמו, לפי הנוסח שניסח סמיר בערבית, זו לשונם: היהודים יקבלו את הרובע היהודי בעיר העתיקה, עד הכותל המערבי ועד בכלל, וזה ייכלל בחלק ירושלים היהודית… הם יקבלו את הדרך לבית-לחם. כאן הכוונה – זיארה (ולא אסולטה)…” (עמודים 3 – 4 בסטנוגרמה).

למעשה תיאר כאן בן-גוריון טיוטה להסכם שלום שעל-פיה יעבור הרובע היהודי לידי ישראל תמורת ויתור ישראלי קטן יותר של הסדר מעבר לירדנים מהעיר העתיקה אל בית-לחם דרך ירושלים הישראלית בציר הקרוי כיום “דרך חברון”, ללא ריבונות ירדנית על הציר (זיארה = ביקור ואסולטה = שלטון). בהמשך דבריו דיבר על ויתורים הדדיים נוספים של שני הצדדים. בסופו של דבר לא הוביל המו”מ לחתימת הסכם שלום והרובע היהודי נותר בידי ירדן עד מלחמת ששת-הימים וגם זכות המעבר אל הכותל שהובטחה ליהודים בהסכם שביתת הנשק לא התאפשרה בפועל.

המשבר הדיפלומטי סביב “הפלישה” הישראלית לקולג’ הערבי באזור ארמון הנציב, 1953

לאורך שנות קיומו של “הקו העירוני” התגלעו חילוקי דעות בין ישראל לבין ירדן לגבי הפרשנות של הסכם שביתת הנשק, שלוו בהפרות הדדיות של ההסכם בנקודות שונות. מוקדי המחלוקת העיקריים התמקדו במובלעת הר הצופים והשטחים המפורזים סביבה ובאזור המפורז סביב ארמון הנציב. מחלוקות אלה הגיעו לידי משבר מדיני בתחילת חודש פברואר 1953, כאשר ירדן הפרה את ההסכמים בשטחים המפורזים הצמודים למובלעת הר הצופים באוגוסטה ויקטוריה ובעיסוויה וישראל הגיבה בהפרת ההסכם באזור המפורז סביב ארמון הנציב.

משבר זה בא לידי בישיבת הממשלה כ”ח/שי”ג (תעודה מס’ 3) ב-9.2.1953 שהסעיף היחיד בסדר היום שלה היה “האזור המפורז בירושלים”. בתחילת הישיבה תיאר בן-גוריון את התפתחות ההסכמות בין ישראל לירדן על תוואי הגבול בירושלים מ”הסכם המפקדים ” (בין דיין לא-תל) אל הסכם שביתת הנשק הקבוע שאישר את ההסכם הקודם. הוא התייחס להסכמות ביחס לשמירת הסטטוס קוו בשטחים המפורזים מבחינת מצב הבניה, האיכלוס והשימוש שהתקיים בהם עם תום מלחמת העצמאות (“ישארו כמו שהם”) ודיווח על הפרת  ההסכם על-ידי הירדנים שהתבצעה כמה חודשים קודם לכן באוגוסטה ויקטוריה ובכפר עיסויה. מדבריו בהמשך הישיבה ניתן להבין שהוא שכוותו כאן הייתה ככל הנראה לכניסה של חיילים ירדנים לתחומי אוגוסטה ויקטוריה ולבניית בתי מגורים חדשים בעיסויה.

התגובה הישראלית שעליה נסוב הדיון לאורך כמעט כל הישיבה הייתה הפרת ההסכם מצד  ישראל באזור המפורז השני סביב ארמון הנציב. בתחומי השטח המפורז הישראלי ממערב לארמון נכללו חוות הלימוד שהקימה רחל ינאית בן-צבי ובניין נטוש של קולג’ ערבי (כיום המבנה של קריית מוריה). בהסכמי שביתת הנשק הותר לישראל לקיים פעילות חקלאית בחוות הלימוד, אך נאסר עליה להכניס אנשים למבנה הקולג’ הנטוש. לאחר שתיאר בן-גוריון את הנעשה סביב הר הצופים עבר לתאר את ההפרה הישראלית בארמון הנציב: : “לפני כחודש ימים הוסכם בין המטה ובין משרד החוץ, אמנם בלי ידיעת שר החוץ… בלי ידיעתי בדבר הקולג’ הערבי. בית הספר של רחל ינאית נמצא יותר מזרחה מהקולג’…, הוא אינו עומד ריק, אנו נמצאים בו, אבל הקולג’ הערבי עומד ריק. היות והם לא נשמעים לנו לשמור על הצד השני, אבל אנו צריכים להשאיר את הקולג’ ריק, הרי הוסכם לפני כחודש שאזרחים יפלשו לקולג’. משום מה בחר לו מפקד ירושלים הזמן הבלתי נוח ביותר, ביום ו’ האחרון, היות ובאותו יום היה גשם ולא היה לאנשים איפה להיות, הם פלשו לבנייין  הקולג’…” (עמוד 2 בסטנוגרמה).

יש לשים לב לעובדה שלפי דברי בן-גוריון נעשתה הפעולה על-ידי צה”ל בתיאום עם גורם פקידותי במשרד החוץ, אך ללא קבלת אישור ממנו (ראש-הממשלה ושר הביטחון) וללא ידיעת שר החוץ משה שרת. ההחלטה העקרונית על הפעולה התקבלה לדבריו על-ידי “המטה” (אולי המטכ”ל) וההחלטה המעשית על מועד הפעולה הייתה של מפקד מחוז ירושלים. מהמשך הישיבה ניתן להבין שקבוצת “הפולשים” לבניין הקולג’ הורכבה מסטודנטים שגויסו על-ידי צה”ל לצורך פעולות פיטרול ושמירה בשטח המפורז הישראלי, “מעין חידוש של החי”ם” בלשונו השר שרת.

הדיון בהמשך התמקד בשאלה האם צריך לפנות מיידית את בניין הקולג’ ללא תנאים בהתאם לדרישת האו”ם כדי למנוע הסלמה של המשבר, כפי שסבר שרת, או שיש להתנות את הפינוי בהחזרת הסטטוס-קוו באוגוסטה ויקטוריה, כפי שהציע בן-גוריון. בסופו של דבר התקבלה החלטת ביניים לפנות את המבנה במועד מאוחר יותר מהמועד שדרש האו”ם (כדי שהפינוי לא ייתפס ככניעה לאולטימטום), אך לא להתנות את הפינוי בהחזרת המצב באוגוסטה ויקטוריה לקדמותו אלא להעלות את הדרישות של ישראל בנושא זה רק לאחר פינוי הקולג’.

תקרית ירי קשה לאורך “הקו העירוני”, 1954

חילוקי הדעות בין ישראל לירדן סביב “הקו העירוני” לא נגמרו תמיד ב”משחקי צופים” כמו הכניסה הלילית לבניין הקולג’ הערבי. לאורך השנים התרחשו כמה תקריות ירי בין ירדן לישראל לאורך הקו, שנפתחו ככלל בירי מהצד הירדני לעבר הצד הישראלי של הגבול  שנענה בירי תגובה מצד ישראל בחלק מהמקרים. אחת מתקריות הירי הקשות הייתה סדרה מתמשכת של חילופי ירי לכל אורך הקו שנמשכה לאורך כמעט יומיים ב-1-2.7.1954. לאור החומרה של האירוע כונסה ישיבת ממשלה מיוחדת ביום השני של התקרית, עוד לפני שהאש הסתיימה לחלוטין, בהשתתפות הרמטכ”ל משה דיין, שהוקדשה כולה לתקרית ולהשלכותיה הביטחוניות והמדיניות.

את הישיבה – ישיבת הממשלה נ”ב/שי”ד (תעודה מס’ 4) פתח שרת, שכיהן באותה עת כראש-הממשלה, בסקירה קצרה של התקרית והמגעים המדיניים שניהל עד אותו רגע כדי להפסיקה ובהבעת הערכתו שהירדנים פתחו באש כתגובה על פעולת תגמול שביצע צה”ל נגד מחנה צבא ירדני בכפר עזון . לאחר מכן העביר שרת את רשות הדיבור לרמטכ”ל דיין שנתן סקירה מפורטת יותר על התקרית שבה התייחס להשפעת התקרית על תושבי שכונות הגבול שחלקם פינו את הנשים והילדים מהבתים במהלך התקרית.

בהמשך התייחס דיין למיקום הגיאוגרפי של הפגיעות: : “אנחנו נכנסנו לפעולה בהדרגה. אמש, כאשר ראינו שהדבר לא נפסק הגבנו. בראשונה חשבנו שיש התפרצות רגעית והעיר תרגע. כאשר עמדנו על זאת שבשעת אפס מתוכננת פרצה אש מחדש, נתנו פקודה להגיב… בהר-ציון נהרג הבוקר חייל, באבו-תור נפצע אחד, כנראה שהפקודה היא לצלוף בכל אדם הנראה. יכולות להיות 5 יריות ו-5 נפגעים. לאחר ההחלטה על הפסקת אש היו אצלנו הבוקר שישה אזרחים נפגעים, אם מספר כזה נפגע בעיר במשך עשרים דקות, זאת אומרת שכל המוציא ראשו – מקבל כדור…” (עמודים 4 – 5 בסטנוגרמה).

תיאור זה ממחיש את חומרת התקרית ואת הגזרה הנרחבת שלאורכה התרחשו חילופי הירי, לאור מיקום הנפגעים בנקודות רחוקות יחסית זו מזו (הר ציון ואבו-תור). בהמשך הישיבה העלה דיין גם את החשש מהאופי הפרוץ של הגבול שמעבר לסכנת הפגיעה מירי, היווה להערכתו פוטנציאל לסכנת חדירות של מסתננים מהעיר הירדנית אל העיר הישראלית . לאור חשש זה  דיווח דיין על תכניות לביצור ומיקוש של הגבול כדי למנוע חדירות כאלו. תקריות ירי מסוג זה לא היו דבר יום ביומו, אך פריצתן מפעם לפעם ללא התראה מוקדמת שיבשה במידה רבה את חיי התושבים שחיו בשכונות הגבול ובמיוחד בממילא ובמוסררה.

למרות החיים בצל הסכנה התקיימו בשכונות הגבול חיי יום-יום סדירים, כולל משחקי ילדים שהתנהלו בתקופות שקטות מטרים ספורים מקירות ההגנה נגד ירי הצמודים לגבול בשכונת ממילא.

פיגוע הירי בכנס הארכיאולוגים ברמת רחל, 1956

שנתיים מאוחר יותר ב-23.9.1956 התרחשה תקרית ירי חריגה בחומרתה באתר חפירות ארכיאולוגיות הסמוך לקיבוץ רמת רחל, בפינה הדרום-מזרחית של “הקו העירוני”, שבו התקיים סיור מטעם הכינוס הארצי ה-12 של “החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה”. במהלך הסיור נורתה כלפי הקבוצה אש מקלעים ונשק קל מדרום מעמדת הלגיון הירדני על הגבעה שממזרח למנזר מר אליאס. מהירי נהרגו ארבעה אנשים ו-16 נפצעו. יומיים אחרי התקרית ב-25.9.1956 נערכה ישיבה מיוחדת של הממשלה במהלך חול המועד סוכות כדי לדון בתקרית זו ובשני מקרים נוספים של ירי מעבר לגבול של חיילים ירדנים כלפי חיילים ואזרחים ישראלים.

במהלך ישיבה זו, ישיבת הממשלה ד/שי”ז (תעודה מס’ 5), התייחסה שרת החוץ גולדה מאיר לשיחה שניהלה בעניין תקרית רמת רחל ראש מטה משקיפי האו”ם בארץ-ישראל (NSTO), גנרל הדסון לואי מילרד ברנס. “אני קראתי לברנס ואמרתי לו: מה יהיה? הוא פרסם מיד הודעה על מקרה רמת רחל, יחד עם הבעת צער הוא קבע שחייל ירדני אחד ירה… הוא פרסם זאת ובתור ציטטה הוא הביא מה שהירדנים אומרים, שזה חייל אחד שיצא מדעתו… קראתי לו ואמרתי: קודם כל אינני מקבלת את הגירסה שזה היה חייל חולה רוח; שנית – יש לנו עדויות מאנשים שהיו בכינוס, יהודים ולא יהודים, שזה לא היה חייל אחד…” (עמוד 5 בסטנוגרמה).

על-פי דבריה של גולדה מאיר היא לא השתכנעה מהסבר “החייל המשוגע” של הירדנים  וגם שאר שרי הממשלה היו שותפים להערכה שמדובר בפעולת ירי שנעשתה על-פי הוראה מדרג גבוה. בספר “אחת ירושלים” מאת עוזי נרקיס (הוצאת “עם עובד”, ירושלים, 1975), ציין נרקיס שהחל מתקרית זו התחילו להשתמש בצה”ל במונח “המשוגע התורן” ביחס לפתיחות באש מצד חיילים ירדנים ב”קו העירוני”, שלא נמצא הסבר הגיוני לפעולתם (עמוד 21 בספר).

 

תקרית הירי בפינת החומה שבה נהרג סרן אבשלום סלע, 1962

גם בשנות ה-60 התרחשו כמה תקריות ירי לאורך “הקו העירוני” שאחת הזכורות שבהן היא תקרית הירי למרגלות הפינה הדרום-מערבית של העיר העתיקה ב-4.7.1962 שבה נהרג סרן אבשלום סלע ז”ל. גם תקרית  זו תוארה גם היא בספרו של נרקיס שתיאר מחלוקת שהתקיימה בין ישראל לירדן לגבי מעמדה של פינה זו שבמפת דיין א-תל המקורית נמצאה על “עובי הקו” הירדני. לפי הפרשנות הישראלית נחשבה הפינה שטח הפקר בזמן שהירדנים התייחסו אליה ככלולה בשטחם ובנו עליה עמדה צבאית.

 

מכיוון שלצה”ל לא הייתה יכולת להזיז את הירדנים מהעמדה ללא פעולה צבאית גדולה הסתפק אלוף הפיקוד ב”הפגנת נוכחות” ע”י שינוי המסלול של פטרול הגבול, כדברי נרקיס: “אי לכך תיכננו את ציר התנועה של הפטרול שלנו כך, שבנקודה זו עבר ממש למרגלות החומה. פיטרול זה נמשך שנים… אולם יום אחד, ביולי 1962 פתח “משוגע ירדני” באש על הפטרול שעה שצעד למרגלות החומה ומפקד הפטרול, סרן אבשלום סלע נהרג…” (“אחת ירושלים”, עמוד 33). לזכרו של אבשלום סלע ז”ל (שיחד איתו נהרג חייל נוסף) הוצבה למרגלות הר ציון אבן זיכרון שעליה נכתב “סלע אבשלום 1962”.

תקרית זו עלתה לדיון ב ישיבת הממשלה מ”ח/שכ”ב (תעודה מס’ 6) ב-15.7.1962 שבה הפנה שר העבודה יגאל אלון שאילתה לרה”מ ושר הביטחון בן-גוריון לגבי מדיניות התגובה של צה”ל ליריות מהצד הירדני, לאור התקרית הקשה בפינת החומה (עמוד 2 בסטנוגרמה). לאחר שענה לשאילתה הציג בן-גוריון גם את הערכתו לרקע העומד מאחורי תקרית הירי: “כמעט אפשר להגיד בוודאות, שזה עניין מפקד הגדוד שהיה שם. אנו גם שמענו נאום שנאם לפניהם, זוהי מדיניות של המפקד, הוא בן אח של הרמטכ”ל שהוא בדואי. או יסירו אותו או את כל הגדוד, בכל אופן יש לחץ עצום, גם מצד המלך הנמצא בטיול ירח הדבש שנדחה, גם מצד אנגליה וגם מצד אמריקה. יש הבטחות…” (עמוד 3 בסטנוגרמה).

בשונה מתיאורו של נרקיס העריך בן-גוריון שהירי לא בוצע על-ידי “משוגע תורן” אלא היה ירי שנבע מהוראות של מפקד הגדוד בגיזרה. יחד עם זאת הוא גם העריך שצפויה העברה של המפקד או של הגדוד הבעייתי כולו לגזרה אחרת, כתוצאה מהתערבות מגבוה של המלך חוסיין עצמו ומהלחץ הבינלאומי מכיוון המעצמות. בזאת הסתיים הדיון בממשלה לגבי אותה תקרית.

תקרית ירי סמוך למנזר נוטר-דאם, 1963

בתקריות ירי אחרות שהתפתחו לאורך “הקו העירוני” הייתה למנהיגים הישראלים הערכה שונה לגבי השאלה האם פעולות ירי של חיילים ירדנים מעבר לגבול נובעים מהחלטה פיקודית או שמדובר ב”משוגע תורן”. אחת התקריות הללו הייתה תקרית חילופי ירי סמוך למנזר נוטר-דאם דה ז’רוזלם ושכונת מוסררה ב-24.8.1963 שעלתה לדיון למחרת ב ישיבת הממשלה מ”ט/שכ”ג (תעודה מס’ 7). בישיבה זו השתתף הרמטכ”ל צבי צור שדיווח על התקרית בתחילת בישיבה. הוא תיאר כיצד התחילה התקרית בכמה גלי יריות שנורו מ”עמדת החביות” הירדנית מדרום לנוטרדאם לכיוון העמדה הישראלית המקבילה, שבאחד מהם נפצע הסמל שפיקד על העמדה הישראלית ובסופו של דבר מת מפצעיו. התגובה הישראלית הייתה ירי באש מקלעים ובזוקות שפגעה קשה בשלוש עמדות ירדניות (עמודים 2 – 3 בסטנוגרמה).

בהמשך סקירתו הביע צור את הערכתו לגבי הגורם ליריות מהצד הירדני: “לגבי המדיניות הכוללת והכוונות אין לנו צל של ספק שאין לירדנים שום כוונה לעורר איזו מהומה או בעיות  בקנה מידה גדול. אם קרה משהו, כנראה שקרה ביוזמה מקומית של מישהו בעמדת החביות…” (עמוד 3 בסטנוגרמה). בשונה מההערכה של בן-גוריון לגבי התקרית ב-1962 שבה נהרג אבשלום סלע, העריך צור שהיריות כאן לא נבעו מהוראה מרמה פיקודית גבוהה, אלא מיוזמה מקומית של חייל או מפקד זוטר שהוצב בעמדת החביות, כלומר סוג של “משוגע תורן”.

 

תקרית ירי בהר הצופים, 1964

גם במובלעת הר הצופים התרחשו לאורך שנות “הקו העירוני” כמה תקריות ירי, אך בשונה מרוב התקריות שהתרחשו בנקודות אחרות לאורך הקו, היה לתקריות באזור הר הצופים רקע מדיני של מחלוקת בין ישראל לירדן ביחס לתוואי הגבול של המובלעת. הבסיס למחלוקת הייתה גרסאות שונות של שני הצדדים לגבי מפה ששורטטה כמה חודשים לפני מפה של דיין ועבדאלה א-תל בידי המפקד הקודם של הכוחות בירושלים דוד שאלתיאל לדיין ומקבילו הירדני באותה עת, מפה שאבדה בשלב מאוחר יותר.

בשלהי דצמבר 1964 התרחשה תקרית ירי שהתחילה בירי של חיילים ירדנים מכיוון אוגוסטה ויקטוריה על פטרול ישראלי שליווה פועלות מסיק ערביות בשטח על גבול ההר שהריבונות עליו הייתה נתונה בחלוקת בין שתי המדינות. תקרית זו נידונה ב ישיבת הממשלה כ/שכ”ה (תעודה מס’ 8) ב-27.12.1964 שאליה הוזמן הרמטכ”ל יצחק רבין כדי לתת סקירה על התקרית.

בראשית דבריו פרס רבין לפני השרים את סיפור “המפה אבודה” ואת התפתחות המחלוקת הטריטוריאלית  בין ישראל לירדן שעל הרקע שלה פרצו תקרית זו ותקריות קודמות: “הסכם הר הצופים הוא הסכם מיוחד לגביו והוא נחתם בשעתו בחסות יושב ראש ועדת הקונסולים… בין דוד שאלתיאל ובריגדר לאש מהלגיון הערבי. ההסכם חילק את שטחי הר הצופים לתחום שהוא בידי ישראל, לשטח הפקר ולשטח שהוא בידי ירדן. ההסכם נחתם ב-7.7.1948 וכן נחתמה מפה על-ידי קולונל בלגי בגלי… המפה הלכה לאיבוד והתחילו להיווצר ויכוחים על מה בעצם חתמו. אין לנו העתק המפה, אין לירדן ואין לאו”ם… ההסכמים אינם מתייחסים למפה כי המפה איננה. הירדנים מציגים מפה אחרת מאשר אנו, יש הבדלים בשטחים שאנו שולטים בהם, בשטחים שהם שולטים בהם ובשטחי ההפקר. מזה יצרו אזור מיוחד של הר הצופים… בשביל לאמת את הטענה שלנו, אנחנו מאז ועד היום הזה מבצעים פטרולים לשליטה בשטחים שונים, שהם שטחי מריבה באיזור זה” (עמודים 43 – 44 בסטנוגרמה).

בהמשך דבריו תיאר רבין תקריות ירי קודמות שהתרחשו בהר הצופים בשנים 1956 ו-1958 שבאחת מהן נהרגו ארבעה שוטרים ישראלים וקולונל ג’ורג’ פלינט (George Flint), יושב-ראש ועדת שביתת הנשק הישראלית ירדנית (תקרית “גן שלומית”, 26.5.1958). בתקרית של 1964 שבה עסקה הישיבה היו לישראל רק שני פצועים, אך כנראה שההד הבינלאומי שלה היה גדול יותר מאשר התקריות הקודמות ולכן היא נידונה בהרחבה רבה יותר בישיבת הממשלה.

למרות כל תקריות האש וסכסוכי הגבול החזיק “הקו העירוני” כמעט 19 שנה על פרוץ מלחמת ששת-הימים. תקריות אלו זכורות בשל משמעון מבחינת הקרבנות בנפש גרמו והבהלה שעוררו בציבור, אך במרבית  הזמן היה הגבול שקט. ביטוי לך ניתן לראות בתמונה בה נראה ראש-הממשלה לוי אשכול עורך תצפית לכיוון העיר העתיקה מעמדה ישראלית במנזר נוטרדם ששכנה מטרים ספורים מהגבול.

 

מראה “הקו העירוני” מיד לאחר מלחמת ששת הימים, יוני 1967

מציאות זו הסתיימה במלחמת ששת-הימים שפרצה ב-5.6.1967 שבמהלכה כבש צה”ל את ירושלים הירדנית יחד עם כל שטחי הגדה המערבית ו”הקו העירוני” חדל להתקיים במובן של גבול מדיני. יחד עם זאת נוף המבנים הפגועים והחרבים שאיפיין את “הקו העירוני” ב-19 שנות קיומו המשיך להתקיים בחודשים הראשונים שאחרי תום המלחמה והוא תועד בסרט 8 מ”מ על-ידי הצלם פרץ חן, שסרטיו האישיים הופקדו בארכיון המדינה. לסיום מובא קטע מסרט זה שבו מתועדים כמה מבנים ואתרים בולטים לאורך ה”קו העירוני” כפי שנראו לפני ששוקמו מפגיעות הירי וההפגזות של שתי המלחמות שקדמו לצילום, מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים.

לשם צפיה יש ללחוץ על התצלום