אשיטת הזרמים בחינוך – מקורותיה ומאפייניה

א.1 | מדוע זרמים בחינוך?

עם הקמת המדינה בשנת תש”ח, 1948, למדו כ- 50.2% מהתלמידים במוסדות החינוך של “הזרם הכללי”, . 27.8% השתייכו ל’זרם העובדים’ (כולל תלמידי מוסדות שהשתייכו לזרם העובדים הדתי), ו-22.45% השתייכו ל’זרם המזרחי’. [מתוך ‘על גשר צר, החינוך בישראל בשנות המדינה הראשונות’, צבי צמרת, עמ’ 21]. אולם בתקופה הנסקרת בפרסום זה, הלכו והשתנו יחסי הכוחות לטובת זרם העובדים. ראה טבלת מוסדות החינוך בישראל לסוגיהם לפי הזרם באחוזים, התשי”א – 1951 [ג 850/9, עמ’ 2]. כיצד זה קרה?

ב-12 בספטמבר 1949, אושרה ‘שיטת הזרמים’ ושולבה כסעיף בחוק לימוד חובה תש”ט – 1949. [ג 797/13] (על “חוק לימוד חובה” ראו להלן נספח א). שיטת הזרמים חלה על התלמידים שנכללו במסגרת חוק לימוד חובה, כיתות א-ח. חוק זה הותיר בידי ההורים את זכות הבחירה היכן ובאיזה זרם חינוכי ייחנכו את ילדיהם. עם קבלת החוק פרסם ד”ר ברוך בן-יהודה, מנכ”ל משרד החינוך והתרבות, חוזר לכל הרשויות החינוך המקומיות המסב את תשומת ליבן כי חוק לימוד חובה מחייב ילדים בגילאים 5-12 בלימוד במוסד מוכר החל משנת הלימודים התשי”א, 1951. בחוזר מפרט בן-יהודה מי חייב להירשם, על סדרי הרישום, וטפסי הרישום. [ג 797/13, עמ’ 44].

 

השארת שיטת הזרמים החינוכיים על כנה, לוותה בחילוקי דעות בין המפלגות והתנועות השונות. מחד, המחנה הדתי תבע בתוקף את המשך שיטת הזרמים מאחר שהיתה זו לדעתו הדרך היחידה להבטיח חינוך דתי לציבור שומרי המסורת. לטענתם הזכות לבחור במוסדות החינוך הוא מעיקרי היסוד של חופש המצפון,  והענקת חינוך דתי לעולים היא זכותם הבסיסית. מאידך, מצדדי החינוך האחיד ראו בהחלתו תנאי לאחדות לאומית בשנותיה הראשונות של המדינה. המחלוקת בעניין הזה חצתה לעתים גם מחנות ומפלגות, כך למשל שררו חילוקי דעות בין חברי מפא”י ובתוך תנועת העבודה ;

שר החינוך זלמן שזר ואשתו רחל מבקרים בבית ספר להכשרת מורים לערבית בנצרת, יולי 1949. לשכת העיתונות הממשלתית

אין אנו אחת המפלגות – אנו המדינה…’ הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שראה בתפישת הממלכתיות חשיבות ראשונה במעלה ותמך בביטולם ובהחלת חינוך ממלכתי אחיד לכולם. אולם הרוב במפלגתו, ובהם שר החינוך זלמן שזר, סבר שיש להמשיך בשיטת הזרמים. שזר טען כי האפשרות הניתנת לכל הורה לחנך את ילדיו על-פי השקפת עולמו היא ביטוי לעיקרון חופש הבחירה, מונעת מתחים רעיוניים ודווקא היא שמביאה לאחדות העם. יחד עם זאת גרס כי כמה ערכי יסוד חייבים להיות משותפים לכל הזרמים. אחרים במפא”י טענו שזהו מאבק על דמותה של המדינה בעתיד. רק המשכו של זרם חינוכי שמחויב לערכי תנועת העבודה יבטיח את המשך שליטתה במדינה ובעיצוב דפוסיה כחברה פועלית – סוציאליסטית. גם חברי מפ”ם החזיקו בעמדה זו, בטענה כי החינוך התנועתי האידיאולוגי הכרחי לחוסנה של תנועת העבודה ולהרחבת שורותיה. [דבורה הכהן, מגמות בחברה הישראלית, פרק 4, עלייה וקליטה].

 

דברי בן-גוריון בעין-חרוד, כ”ב בניסן תש”י, 1950 (ג 18930/7)

 

 

א.2 | תוכניות הלימוד בזרמים השונים

ההבדל בין הזרמים החינוכיים התמצה בראש וראשנה בתכניות הלימוד. היו כמה מקצועות ליבה משותפים לכלל הזרמים (למעט הזרם החרדי) שניים מהם – חיבור ותנ”ך – היו חובה לכלל הזרמים, מקצוע נוסף היה היסטוריה (לפי בחירתו של הזרם). אולם לצדם נהנה כל זרם מאוטונומיה מלאה בקביעת תכניות הלימודים, בהכשרת המורים ובקביעת העקרונות הפדגוגיים, וביסס אותם על התכנים והעקרונות שהתאימו לגישה הרעיונית שאותה ביקש להנחיל לתלמידיו. למשרד החינוך לא היה למעשה כל תפקיד בקביעת תכני הלימוד,  ותפקידו התמצה בעיקר ביצירת המסגרת החוקית, התקציבית והארגונית שתאפשר למוסדות החינוך של הזרמים לתפקד על הצד הטוב ביותר.  כמו כן היה המשרד אחראי על הלימוד במחנות העולים שבהם הונהגה שיטה של חינוך אחיד ללא זרמים ובבתי הספר של האוכלוסייה הערבית.

בבתי הספר של הזרם הכללי כזרם א-פוליטי התמקדו תכניות

איסוף תפוחי אדמה בבי הספר החקלאי בן-שמן של זרם העובדים

הלימודים במקצועות לימוד הנוגעים לכלל האוכלוסייה. בין המקצועות שנלמדו: תנ”ך, עברית, משנה, מולדת וכתיבת הארץ, טבע, דברי הימים, חשבון והנדסה, ציור, זמרה, מלאכה לבנות, מלאכה לבנים, אנגלית והתעמלות. למקצועות אלו נוספו גם שיעורי מקהלה וחקלאות. [ג 790/31].  בבתי הספר של זרם העובדים שמו דגש לצד מקצועות החובה שהיו משותפים לכל הזרמים, על ערכי הסוציאליזם, הציונות, החלוציות וההתיישבות  – וערכים נוספים שתאמו את תפיסת העולם של תנועת הפועלים. בזרם העובדים מצאו התכנים  ביטוי בולט בחגים ובראש וראשונה בחגיגות האחד במאי – חג הפועלים, שתפש מקום של כבוד בתכנית הלימודים בגנים ובבתי הספר. בחוזר  שנשלח אל חבר הגננות נכתב כי את תוכן החג יש להביא לידי ביטוי בהצגה, או דקלום לילדי הגן. עוד בהכנות – הכנת הדגל האדום, גיהוץ דגלונים וקישוט הבית. ביום האחד במאי בבוקר הניפו את הדגל האדום בהשתתפות כל הילדים וחגגו בחגיגה משותפת. [ג 820/3]. כך גם נחוג חג הפסח בזרם העובדים באווירה חקלאית-חלוצית. הגננות הונחו לצאת עם ילדי הגן והוריהם בערב פסח אל השדה הקרוב, לקצור בשירה את העומר ולהביאו לבתי ההורים. [ג/820/3]. זרם המזרחי דגל בחינוך דתי אורתודוקסי בשילוב ציונות ומודרניזם. שאיפתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי ותכני הלימוד הותאמו לכך. חשוב לציין שבניגוד לנהוג בבתי הספר החרדיים  בבתי הספר של המזרחי לימדו גם מקצועות חול – מדעיים, מקצועות הומניים ושפות.