לא בגדתי - פרשת אורי אילן

ב.1 | תגובת ראש הממשלה, משה שרת

ראש הממשלה, משה שרת הביע ביומנו דאגה פן תוטל האחריות, העקיפה לפחות, עליו: “…עתה יאמרו, כמובן, כי דמו של נער זה בראשי – אלמלא פקדתי לשחרר את המטוס הסורי, היו הסורים נאלצים לשחרר את הבחורים והנער מגן שמואל היה נשאר בחיים…” שרת מבקר בדבריו את מארגני המבצע, מייחס רשלנות פלילית לראש אמ”ן, משער כי מעשה ההתאבדות התרחש כתוצאה מרגשות אשמה בשל הסגרת סודות ומשקף בדבריו את ערכיה של החברה שראתה במעשה של הסגרת סודות לאויב, מעשה שאין לו כפרה. “התברר בינתיים כי כל ארגונו של מבצע זה לקה בחוסר אחריות מבהיל. נשלחו אנשים צעירים ללא קשיש אף בראשם, לא תודרכו כלל למקרה של כישלון, והתוצאה הייתה שבחקירה ראשונה התמוטטו וסיפרו את כל האמת. לפי הרושם הכללי נתגלתה כאן רשלנות פלילית מצד אמ”ן, הווה אומר מצד בנימין גיבלי….ייתכן כי הנער שלח יד בנפשו משום שנשבר בחקירה ורק לאחר מכן הבין איזה אסון המיט על חבריו ומה גרם למדינה. אפשר שגם חבריו ירדו לחייו מאז. על כל פנים ייסורי מצפון הביאוהו כנראה לידי הצעד הנורא…” (משה שרת, יומן אישי, 13 בינואר 1955, כרך ג’ עמ’ 649)

ב.2 | סערה במערכת הפוליטית

בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-16 לינואר, יומיים לאחר הלווייתו של אילן,  מסר שר הביטחון פנחס לבון סקירה על פרשת השבויים בסוריה. לבון, ששבועיים קודם לכן נתן עדות בוועדת אולשן-דורי שהוקמה לבדיקת פרשת “העסק הביש” ושלל בעדותו זו מכל וכל את הצורך בפעולה בסוריה ואת ההכנות לקראתה, נסמך כנראה על החשאיות הרבה ועל האיפול המוחלט שהוטל על עצם קיום ועדת אולשן-דורי וכמובן גם על כל שנאמר בה. בדבריו הפעם בישיבת הממשלה ובישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת שהתקיימה יומיים מאוחר יותר, דווקא חייב לבון את הצורך בפעולה, אם כי טען לרשלנות בהכנות לקראתה: “…אם אנו עושים פעולה, שהיא על כל פנים הכרחית לנו, וקיום מכשיר זה הוא מכמה בחינות כדאי, והכרחי מזמן לזמן לשלוח אנשים לשמור על כלי זה, צריכים אנו לדעת שאם אנו עושים זאת יכולה להיות תקלה, יכולים להיות קורבנות ואי אפשר אחר כך לצאת מהכלים…”  לבון תיאר את פגישתו עם אמו של אורי אילן, חברת הכנסת מטעם מפ”ם, פייגה אילנית, בה הודיע לה על התאבדותו של אורי ועל תגובתה הראשונית למשמע הבשורה הקשה: “אולי [התאבד] בגלל זה שלא התנהג בסדר”. עוד תיאר לבון בפרוט את תשעת הפתקים שנמצאו בבגדיו של אילן וקבע כי “הפתקים עושים רושם משונה” וכי “יש בהם די חומר נפץ”.

בהתייחסו לפרשת יירוט המטוס הסורי אמר שרת בישיבת הממשלה כי “מדינת ישראל היא מדינה הנוהגת לפי החוק הבינלאומי ואינה מדינה הפותרת בעיות בדרכי שוד” – דברים עליהם יחזור למחרת, בכנסת, בהשיבו להצעת אי האמון.

למחרת, הועלתה בכנסת הצעת אי אמון בממשלה מטעם סיעת חירות,  בשל מה שנתפס על ידי מגישי ההצעה כאזלת ידה ורפיסותה של הממשלה בכל הקשור בטיפול במשברים שלפתחה והפקרת חיילים. “ולאחרונה, רצח החייל אורי אילן בידי הסורים”. ראש הממשלה שרת ספג ביקורת קשה על שחרור המטוס הסורי ועל מה שנתפס כחוסר יכולתה של הממשלה להבטיח את חייהם ושלומם של חיילים ואזרחים. שרת ציטט את דברי הרמטכ”ל דיין שנאמרו בהלוויה “הצבא קיים למען הבטיח חיים לאומה, אבל הוא אינו יכול להבטיח חיים אלה מבלי לסכן את חייו הוא…”  ושואל  “אם מדינה זאת רוצה להיות מדינה של שיקול מפוכח וראיית הנולד – או של השתוללות יצרים פרועה…”

הצעת אי האמון העמידה את סיעת מפ”ם במצב קשה: אורי אילן היה בנה של חברת הכנסת מסיעת מפ”ם, פייגה אילנית. בסופו של דבר נמנעה הסיעה בהצבעת אי האמון.

בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שהתקיימה ב-18 לחודש, מסר לבון דיווח על הטיפול בפרשת השבויים, ניסה לפתור את תעלומת הסיבות שהביאו להתאבדותו של אילן, דיווח על הקשר עם האום, הקשר עם ועדת שביתת הנשק ועל המאמצים להבטיח את שלומם של ארבעת השבויים הנותרים והשבתם במהירות האפשרית לארץ. לבון התייחס, כמובן גם לעניין יירוט המטוס הסורי וניסה להמעיט מעוצמתם של חילוקי הדעות בינו לבין ראש הממשלה, שרת, בעניין זה.

ב.3 | השלכות דתיות-ערכיות

באותה ישיבה העלו חברי הכנסת יצחק בן אהרן ומרדכי נמיר ביקורת על מה שנתפס בעיניהם כעודף גילויים דתיים בהלווייתו של אילן “לא יתכן שלא תהיה כל התחשבות ברגשות של הציבור שהדבר לפעמים פוגע בהם…” וכן על נאומו הפוליטי-בקורתי של הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן. לבון בתשובתו הבטיח כי “כל הדברים האלה יסודרו”

עוד הועלתה בישיבה שאלת הגישה החינוכית והערכית כלפי מעשי התאבדות מכל סיבה שהיא. חבר הכנסת בן אהרן דיבר על ידיעות שהיו בזמנו “על גלים של התאבדויות בצבא ביחוד בין עולי מרוקו” ויתכן כי רמז בדבריו לחייל נתן אלבז, חייל יליד מרוקו,  שבחר להתפוצץ עם הרימון החי שהחזיק בידו ובלבד שלא להשליך אותו ממנו ובכך לסכן חיי חיילים אחרים. מעשהו של אלבז שהתרחש פחות משנה לפני התאבדותו של אילן זיכה אותו באות המופת והפך אותו לסמל של הקרבה בעיני חיילים רבים.

ב.4 | שחרור השבויים: מבית הכלא בדמשק לבית הדין בישראל

לאחר התאבדותו של אילן, הוקלו תנאי שביים של ארבעת החיילים הנותרים והם אף הורשו לקבל ציוד ספורט שנשלח אליהם מאגודת ספורט “הפועל” (ממוען למאיר מוזס, בתקווה כי יעזור לשמור על “כושר הגוף ועירנות הנפש”)

מתוך הספר “ללכת שבי בשביל ישראל” – הוצאת ארגון נכי צה”ל, 2011, עמ’ 27 

ארבעת החיילים שוחררו רק אחרי למעלה מ-15 חודשים בשבי הסורי (ב-29 למרס 1956), חודשים בהם תכננו ואף החלו בביצוע תכנית בריחה. יחד עימם שוחרר גם אזרח ישראלי שנחטף בידי הסורים, שלמה בן יהודה. תמורת ארבעת החיילים והאזרח הועברו לסורים  מסתננים שנתפסו בזמנים שונים על ידי צה”ל וכן  חיילים וקצינים סורים שנשבו על ידי צה”ל ב”מבצע כנרת” (11.12.1955)  אותו תכנן והוציא לפועל מפקד גדוד הצנחנים סגן אלוף אריאל שרון והמפקדים בשטח, רפאל איתן, מאיר הר ציון ואחרים.

רק ביום השחרור נודע לארבעה כי חברם למשימה שם קץ לחייו ולא הוחזר לארץ לפניהם, בעודו בחיים, כפי שנאמר להם על ידי הסורים ועל ידי אנשי האום.

תלאותיהם של מאיר מוזס ומאיר יעקובי לא תמו עם שובם מהשבי: צה”ל שהחל לחקור את הפרשה, העמיד בסופו של דבר את מוזס ואת יעקובי למשפט בדלתיים סגורות ובחשאיות גמורה. יעקובי, כמפקד החוליה הואשם ב”כניעה מבישה ובלתי הולמת” וכן ב”מתן אישור לקיום המכשיר ולאיתור מקומו”. יעקובי נמצא אשם במתן פקודת הכניעה והורד בדרגה, אולם זוכה מאשמת הסגרת הסוד. דרגות הקצין של מאיר מוזס נשללו ממנו והוא הורד לדרגת טוראי. על גזר הדין של יעקובי הוגש ערעור כפול לבית הדין הצבאי העליון וזה הפך את הקערה על פיה: יעקובי זוכה מאשמת מתן פקודת הכניעה והורשע בהסגרת הסוד. נגזרו עליו נזיפה והורדה בדרגה. מאיר יעקובי התעקש להצטרף לחבריו הלוחמים במבצע קדש  שהתחולל כמה חודשים לאחר מכן, ונפל בקרב המיתלה. סברה רווחת טענה כי לא הייתה זו אלא התאבדות בשל רגשות האשם שלא נתנו לו מנוח.

יעקובי זכה לחנינה לאחר מותו בינואר 1957 מידי הנשיא, יצחק בן צבי, ובהמלצת ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון. בשנת 1969  התגלו מסמכים המתארים את פרשת חשיפת המתקן והניסיון של יעקובי לפוצץ אותו מתוך נטילת חייו שלו. אז זוכו יעקובי ומוזס מאשמתם ודרגותיהם הושבו להם.

בשנת 2005, בתום יובל שנים לפרשת שביים, חנן רשמית נשיא המדינה משה קצב את מאיר מוזס וטיהר את שמו. באותה שנה הוענקה למוזס דרגת סא”ל.

מאיר מוזס בטקס קבלת כתב החנינה והעלאתו לדרגת סגן אלוף, מתוך הספר “ללכת שבי בשביל ישראל”, הוצאת ארגון נכי צה”ל, 2011, עמ’ 21

מאיר יעקובי המנוח זכה לחנינה רשמית, לטיהור שמו ולביטול אישומיו רק בשנת 2007. אז מסר שר הביטחון, אהוד ברק, את פקודת החנינה הרשמית לידיה של אמו הקשישה של יעקובי.

ב.5 | מקור הפתק: "לא בגדתי"

שנים רבות העסיקה את העוסקים בפרשה השאלה כיצד הגיע לידי אורי אילן הספר “נקמת האבות” שנכתב בידי יצחק שמי, יצא לאור בשנת 1928 ונשא חותמת של ספרייה ציבורית בירושלים. מתוך ספר זה תלש אורי אילן את הדפים בהם חורר את תשעת הפתקים שנמצאו על גופו. ההשערה הייתה כי הספר הועבר אליו על ידי חברי הקהילה היהודית בדמשק, ואף היו מי שניסו למצוא קשר בין עלילת הספר לבין מעשהו של אילן. ביטאון “הדף הירוק” מיום 15בפברואר 2007, מתאר תחקיר מעמיק שנעשה בסיוע איש הספר ומאתר הספרים איתמר לוי ועל פיו הגיע הספר לדמשק בידי מורים שנשלחו מירושלים בשנות השלושים ללמד בבית הספר אליאנס בדמשק. ראש הקהילה היהודית בדמשק, שהספר הגיע אליו בהיותו תלמיד ב”אליאנס”, היה מיודד בבגרותו עם מפקד הכלא וקיבל רשות לבקר את השבויים. הוא היה מגיע לביקורים אצל השבויים, מביא עמו מזון שבישלה רעייתו במסירות וכן סיפק לשבויים ספרים. כך, על-פי התחקיר מצא את דרכו הספר “נקמת אבות” אל אורי אילן.

ב.6 | כאב השכול - קשר מיוחד עם רחל ינאית בן צבי, הנצחתו של סמל

קשר מיוחד במינו נרקם בין ההורים השכולים פייגה ושלמה אילן, לבין רחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא יצחק בן-צבי. “רגש האחווה והיגון מקשר אותנו” כתבה רעיית הנשיא, ששיכלה את בנה עלי בקרבות מלחמת העצמאות בקיבוץ בית קשת, לשלמה אילן. בדם ליבה כתבה רחל ינאית דברי הספד לאורי אילן, שוזרת בהם את כאב הכלל ואת כאבה שלה: “…לידך אורי אראה מחדש את עלי בני, את עלי ואת חבריו בכל אתר ואתר…” . הנשיא ורעייתו ליוו באהדה את הקמת האולפן לעברית שיזם והקים שלמה אילן בקיבוצו, גן שמואל, ואת “בית אורי” שהוקם לזכרו של הבן, הגיעו לביקורים בקיבוץ  והתארחו כאחד האדם בביתם של הורי אורי אילן. האב השכול הודה לזוג הנשיאותי על הביקור והתנצל על כי לא היה לעיל ידו להדוף את כל חברי הקיבוץ שצרו על ביתו, ביקשו להיפגש עם האורחים והפריעו את מנוחתם.

פרשת אורי אילן נדמית היום כלקוחה מעולם אחר: פרשיות מסוג זה אינן יכולות עוד לחמוק מעיני התקשורת ודעת הקהל. מושגים וערכים נטענו במרוצת השנים במשמעויות חדשות. היחס המוסדי-פורמלי וזה הפרטי-אישי כלפי חיילים הנתונים בשבי וכלפי פדויי שבי, עבר שינוי קוטבי דרמטי מקצה לקצה במשך השנים. אולם אין חולק כי הפתק “לא בגדתי” הפך לסמלו של דור ולמיתוס עליו חונכו ומתחנכים עד היום דורות לוחמים ואזרחים.

שביל אורי אילן, מצילומי יהודית גרעין כל, מתוך אתר פיקיויקי