הניצוץ שהבעיר את אירועי ואדי סאליב בחיפה התלקח ב-8 ביולי 1959 בשעות הערב כאשר שוטרים פצעו ביריות אדם ממוצא צפון אפריקני שהתפרע בבתי קפה בשכונה בהיותו שתוי. עוד באותו ערב נפוצה השמועה כי האיש נפטר מפצעיו ותושבים נסערים של השכונה, שהייתה מאוכלסת רובה ככולה בעולים מצפון אפריקה, יצאו אל הרחובות והפרו את הסדר. למחרת לבשו המהומות אופי מאורגן: בהנהגת דוד בן הרוש, פעיל בתנועת ‘ליכוד עולי צפון אפריקה’, יצא הקהל בהפגנה לעבר מטה המשטרה כשהוא נושא דגלים שחורים ודגל ישראל מוכתם בדם. ההפגנה הפכה לביטוי של זעם על מה שהמפגינים ראו כגילויי קיפוח עדתי וכאפליה ממסדית של יוצאי צפון אפריקה. האירועים יצאו מכלל שליטה והיו למהומות קשות שהתפשטו מהשכונה אל תוך הדר הכרמל ולוו בידויי אבנים, בהצתת מכוניות, בהשחתת מבני ציבור של מפא”י ושל ההסתדרות ובפציעת שוטרים.
הפגנה מול מטה משטרת מחוז חיפה, 9.7.1959. צילום: משטרת ישראל
אלה היו ימי ערב הבחירות לכנסת הרביעית שעמדו להיערך בנובמבר 1959. נפוצו שמועות שפעילי מפלגות עמדו מאחורי המהומות, ובהנהגת מפא”י חששו שהמהומות יתפשטו למקומות נוספים בארץ, והקרע הבין-עדתי שיעלה לראש סדר היום הציבורי יפגע בהישגי המפלגה בבחירות. מזכירות מפא”י הטילה על שרי המפלגה וחברי הכנסת שלה לפעול להרגעת הרוחות ולהוצאת פרשת ואדי סאליב מן הוויכוח המפלגתי. ב-12 ביולי התקיים דיון בממשלה בעניין ואדי סאליב ביזמת שרי מפא”י, ובהיעדר ראש הממשלה בן- גוריון ישב בראשו שר האוצר לוי אשכול. שר המשטרה, בכור שלום שטרית פתח את הדיון ותיאר את אירועי יום ד’, 8 ביולי (נרשם בטעות: 7 ביולי): לדבריו הכול החל כש’סמל חטאים’ (בלשון המשטרה סמל שעוסק בחקירת חטאים), נתקל באזרח שיכור ואלים והאירוע התפתח והסלים עד שהמשטרה פתחה באש. שר המשטרה חזר והדגיש כי המשטרה הקימה ועדה בודקת שתחקור ותקבע אם נוכח הנסיבות, היו יריות השוטרים מוצדקות.
שרי הממשלה היו מאוחדים בעמדתם שיש להקים ועדת חקירה, חיצונית למשטרה, שתבדוק את העניין לעומקו ולהימנע מדיון מעמיק בו בכנסת. השרים חששו שהדיון בכנסת והתקפות דוברי האופוזיציה ילהיטו את הרוחות בציבור עוד יותר. שר החינוך זלמן ארן טען כי ‘כל הבירור יגלוש להסתה עדתית, הסתה אנטי אשכנזית. צריך לאחוז בכל האמצעים הפרלמנטאריים שבכנסת עניין זה לא יהיה…’, ושר האוצר, לוי אשכול הביע משאלה: ‘אילו אפשר היה לסדר שהכנסת לא תוסיף חומר דליקה לעניין…’.
בהחלטת הממשלה נקבע כי שר המשטרה יודיע בכנסת על ההחלטה להקים ועדת חקירה ממשלתית, ובה בעת ייעשה מאמץ להימנע ככל האפשר מהצעות לסדר היום בעניין ולהסתפק בהודעות קצרות של סיעות הבית (ראו: ישיבת הממשלה 12.7.1959 מע’ 53)
השופט משה עציוני נבחר ליו”ר הוועדה וחבריה היו הרב יצחק אבו-חצירה, פרופסור שמואל אייזנשטדט, חבר הכנסת יעקב קליבנוב מסיעת הציונים הכלליים ועורך הדין רם סלומון. ב-17 באוגוסט הגיש יושב ראש הוועדה את דוח ‘ועדת עציוני’ לראש הממשלה. הוועדה בדקה את הטענות בדבר אפליה שלטונית מכוונת כלפי יוצאי צפון אפריקה אך קבעה: ‘לא נותר בביתנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום איננה קיימת כלל’. עם זאת עומד הדוח במפורט על הגורמים לתחושות הקיפוח והאפליה של יהודי צפון אפריקה, קורא להשקעת משאבים בהשכלה, בדיור, בפיתוח חברתי, כלכלי ותעסוקתי ובהפחתת הדעות הקדומות, ומדגיש בדברי הסיכום את שנכון גם כיום: ‘יש לחנך את עובדי הציבור והמוסדות הבאים במגע עם עולים לכל שכבותיהם להטות אוזן קשבת לבעיות העולה, ליתר הבנה למצוקתו ולאהבת ישראל גדולה בלי מצרים המתעלה מעל לדעות קדומות של מוצא עדתי (לדוח המלא).
מהומות ואדי סאליב ודוח ועדת החקירה שבעקבותיהם הבליטו את בעיית הפערים הבין-עדתיים בתחומי העבודה, הדיור ואפשרויות הקידום ואת תחושות הקיפוח והאפליה הקשות של עולי צפון אפריקה, שמדינת ישראל הצעירה השתדלה להימנע מלהתמודד עמן בגלוי. אירועים אלה היו לציון דרך בהיסטוריה החברתית של ישראל. למשל כשהתארגנה תנועת ‘הפנתרים השחורים’ ב-1971, גם כן במחאה חריפה נגד גילויי קיפוח עדתי, החליטה הנהגת המדינה לעשות כל מאמץ כדי למנוע מפעילותם להתפתח למהומות כפי שאירעו בואדי סאליב ב-1959 (ראו פרסום של ארכיון המדינה על הפנתרים השחורים)
