חלק ראשון: החטיפה והשיבה הביתה
“הילד איננו, יש צו של בית המשפט העליון שאין בידינו לקיימו, יש סבל נורא של ההורים, שאין אנו יכולים לעזור להם במאומה, יש בעיה המסעירה את המדינה ומרבה מחלוקת וריב אחים. אינני צריך להרחיב את הדיבור, חברי הממשלה בתוך עמם הם יושבים ויודעים את הנעשה, אני חש זאת בתוך משרדי.
(גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה – פרוטוקול ישיבת הממשלה 24.6.62)
פרשת יוסל’ה שוחמאכר הסעירה את הציבור בישראל בראשית שנות השישים. במרכזה עמד הילד יוסל’ה שסבו החרדי, שהילד נמסר לאחריותו, סירב להחזירו להוריו בשל אורח חייהם החילוני. יוסל’ה הוסתר במקומות שונים בארץ ולאחר מכן הוברח אל מחוץ לישראל, עד שאותר על ידי “המוסד” והוחזר להוריו. הפרשה עוררה רגשות עזים בקרב הציבור בישראל והעלתה את הקריאה (ניתן לכנותה אפילו קריאת הקרב) שהופנתה כלפי הציבור הדתי בכללותו: “איפה יוסל’ה?”. פרשת יוסל’ה שוחמאכר גרמה למתח רב בין הציבור החילוני לציבור הדתי בכלל והציבור החרדי בפרט (ראו הפרסום הבא שלנו, על הוויכוח בכנסת ובממשלה על יחסי חילונים ודתיים בעקבות הפרשה).55 שנים לאחר תחילת הפרשה מציג ארכיון המדינה מבחר מסמכים מתוך אוספיו שעוסקים בהיבטיה השונים, ובהם מסמכים שנחשפים לראשונה.
א. יוסל’ה מוסתר במקומות שונים בישראל ומוברח מחוץ לגבולותיה
יוסל’ה שוחמאכר יליד 1952 עלה ב-1957 לישראל מברית המועצות עם הוריו אידה ואלתר. בשל קשיים כלכליים מסרו אותו הוריו לסבו החרדי נחמן שטארקס מחסידי ברסלב בירושלים. לאחר זמן מה השתפר מצבם הכלכלי של ההורים, והם ביקשו להחזיר את הילד לביתם. אך הסב סרב משום שרצה לגדל את יוסל’ה כחרדי. בינואר 1960 הוצא יוסל’ה מהישיבה בראשון לציון שבה למד, ובפברואר 1960 הועבר מבית סבו למושב קוממיות. הוריו של יוסל’ה פנו לבית המשפט העליון בבקשה להשיבו אליהם. בית המשפט העליון הורה לסב להשיב את הילד להוריו עד ל-15.2.1960, אולם הסב סירב, גם לאחר שנכלא (ראו ארכיון המדינה, תיק ל 182/2), בטענה שבתו וחתנו רוצים לרדת לרוסיה שם עלול חינוכו הדתי של הילד להיפגע. מקוממיות הועבר הילד לבני ברק, שם שהה בבתים שונים עד סוף מרס 1960. כל אותו הזמן המשיכה משטרת ישראל לחפש את הילד (ראו להלן). בשלב זה החליטו חוגים חרדים להבריח את יוסל’ה מחוץ לגבולות ישראל.
בתחילת אפריל 1960, הגיעה לארץ רות בן דוד, גיורת צרפתייה (שמה המקורי היה מדליין פריי – Madeleine Ferraille) ששנים לאחר הפרשה נישאה לרב עמרם בלוי מנהיגם של “נטורי קרתא”. בן דוד ניצלה את כישוריה האישיים ומיומנותה כסוכנת מחתרת ה“מאקי” במלחמת העולם השנייה וזייפה במיומנות בדרכונה את רישום השם של בנה מ-“Claude” לשם “Claudine”. כך הערימה על אנשי ביקורת הגבולות (שניסו לאתר ילד שנחטף). יוסל’ה הוברח מישראל מחופש לילדה בשם קלודין ביוני 1960.
הפרשה הלכה וצברה עניין ציבורי. במרס 1960 פנה הסב נחמן שטרקס לנשיא המדינה יצחק בן צבי, וביקש שיקבלו לריאיון שבו יסביר את עמדתו בנוגע לנכדו. ראו: ארכיון המדינה תיק נ 9/1; כשעברו חודשים והילד לא חזר להוריו פנו גם אידה ואלתר שוחמכר לנשיא וביקשו כי ישפיע על הסב להשיב את בנם אליהם. ראו ארכיון המדינה, תיק נ 9/1)
ב. חקירת המשטרה – דוחות התקדמות החקירה
משהתברר לשופטי בית המשפט העליון שלמרות פסיקתו מסרב הסב להחזיר את יוסל’ה להוריו, הם הורו למפכ”ל המשטרה: ‘לנקוט בכל הצעדים כדי למצוא את הילד'(ראו ארכיון המדינה, תיק ל 182/2), להוציאו מידי המחזיקים בו ולמסרו להוריו’. המשטרה פתחה בחקירה מאומצת שכללה חקירות של אנשים רבים והפעלת מודיעים משטרתיים. בתחילה נודע לחוקרים כי הילד הוסתר אצל משפחת קוט במושב החרדי קוממיות ורב המושב, הרב בנימין מנדלסון נעצר עם אחרים (כתבה מעיתון”מעריב” 10/8/61). לאורך החקירה כתבו האחראים עליה דוחות על התקדמותה. במרס 1960 נכתב דוח מפורט ומרתק ובו תיאור השתלשלות הפרשה מראשיתה ותיאור אופיים ופעילותם של גיבוריה. בהמשך מתוארים בדוח ניסיונות שעשתה המשטרה להפעיל פוליטיקאים כדי לפשר בין הצדדים. עוד מתוארים היערכותה של המשטרה לחקירה, מורכבותה והקשיים המיוחדים שהיא מעמידה והצעדים שנקטה המשטרה ובהם הקמת צוות מיוחד והפעלת מודיעים משטרתיים. בסיום מתוארים תהליכי ההקצנה שעבר הציבור החרדי עד כדי הפעלת אלימות נגד חוקרי הפרשה. ראו: (דוח משטרתי, ארכיון המדינה, תיק ל-182/2).
ביוני 1960 נכתב דוח נוסף ובו מידע על התרחבות הפעולות המודיעיניות התיאור המלא של פרטי הפרשה: (ראו: דוח משטרתי, 8.6.60, ארכיון המדינה, תיק ל-182/2). חודש שלאחר מכן שלח שאול רוזוליו, סגן מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, דוח אל אגף החקירות שעסק בידיעות שהתקבלו ממודיעים על הוצאתו של יוסל’ה מחוץ לגבולות ישראל ובשמועות שהוא נמצא בלונדון. (ראו: דוח משטרתי, 14.7.60, ארכיון המדינה, תיק ל-182/2).
חודשים ארוכים חלפו ולמשטרה לא היה קצה חוט של מידע היכן נמצא יוסל’ה. חוקרי המשטרה הפכו כל אבן והגיעו לכל מקום שבו ניתן היה לדעתם לדלות בדל של מידע. אחד החוקרים נשלח בפברואר 1961 למועדון סטודנטים בירושלים שבו התנהל ‘ויכוח פומבי על יוסל’ה שוחמאכר וסבו’. צבי רודין, סגן מפקד נפת ירושלים של המשטרה, שלח למפקד המחוז הדרומי דוח על הוויכוח במועדון הסטודנטים. את הוויכוח הנחה הפרופסור ישעיהו ליבוביץ’ שאף ניתח את הפרשה במבחינה הלכתית. ליבוביץ’ קבע שאינו מכיר מספיק את הפרשה ולכן אינו יכול לקבוע למי יש טענות צודקות יותר מבחינה עובדתית. אולם על פי ההלכה ‘כל הבעיה לא קיימת והסב צודק בדרישתו להציל נכדו משמד ולחנכו בדרכי התורה’. (ראו: דוח משטרתי,ארכיון המדינה תיק ל-183/3) .
בספטמבר 1962, לאחר תום הפרשה, נשלח אל מפקד המחוז הדרומי דוח מפורט ביותר שסיכם את ההתרחשויות מחטיפתו של יוסל’ה, הסתרתו במקומות שונים בארץ ועד הברחתו מחוץ לגבולות ישראל (ראו דוח המשטרה, ארכיון המדינה תיק ג 6841/7).
ג. מאמצים ציבוריים להחזיר את יוסל’ה להוריו – מכתביו של עו”ד שלמה כהן-צידון.
משחלפו חודשים ויוסל’ה לא אותר הוקם ‘הוועד הציבורי להחזרת הילד יוסל’ה שוחמאכר לחיק הוריו’. בספטמבר פרסם הוועד קריאה אל אזרחי ישראל וקרא להם: ‘הביעו את סלידתכם ממעשה חטיפת הילד מחיק הוריו. הצטרפו למערכתנו להחזרת הילד החטוף’. הוא קרא לכולם לחתום על עצומה שדורשת: ‘השיבו את יוסל’ה לביתו! (ראו: קול קורא, ארכיון המדינה, תיק: ג 6871/8).
הפרשה עוררה כאמור מתחים בין הציבור החילוני לציבור הדתי. אישים וגורמים שונים בתוך המחנה הדתי שחששו מההשפעות המזיקות של הפרשה, רצו לראות בשובו של יוסל’ה אל הוריו. הם עשו מאמצים לפנות אל גורמים בעלי השפעה בתוך המחנה הדתי כדי שיסיעו לסיום הפרשה ולהשבתו של הילד לביתו. עו”ד שלמה כהן-צידון ששימש פרקליטם של הורי הילד, היה פעיל מאוד במאמצים האלו. ביולי 1961 ניהל חליפת מכתבים עם הרב הראשי לישראל הרב יצחק ניסים, במטרה להביא סמכות דתית כה גבוה להתערב בפרשה ולסייע לשחרורו של יוסל’ה. כהן-צידון טען שהפרשה פוגעת ויוצרת רגשות אנטי דתיים בקרב הציבור החילוני, וקרא לרב ניסים להוקיע את המעשה ובעיקר להוקיע פסיקה של מי שהיה הרב הראשי ירושלים הרב פסח פרנק, שלטענתו נתנה הכשר לחטיפה של ילד בשם הדת היהודית. הוא קרא לרב ניסים לתרום לסיומה החיובי של הפרשה. הרב ניסים השיב שמכיוון שאינו בקי בפרשה וניזון רק מהידיעות בעיתונות, אין ביכולתו לחוות דעה בנדון. פניות נוספות של כהן צידון לא הביאו לשינוי בעמדתו של נסים לפיה אינו יכול לדון בעניין אלא אם שני הצדדים יפנו אליו. (ראו חילופי מכתבים בין עו”ד כהן צידון לבין הרב ניסים, ארכיון המדינה, גל-1363/10).
משנודע לנחמן שטרקס שפרקליטה של בתו פנה את הרב הראשי, מיהר גם הוא לשלוח אליו מכתב. הוא גולל בו את מניעיו באי החזרת הילד, וטען כי הילד נלקח ממנו והוא אינו יודע איכן הוא נמצא. לדבריו הוא עשה מאמצים רבים לאתר את מקום מושבו של יוסל’ה. הוא ביקש מן הרב שיתערב בפרשה ויקרא למי שהילד בידיו כי ישיב אותו לחיק המשפחה. (ראו: נחמן שטארקס אל הרב ניסים, 31.7.1961, ארכיון המדינה,גל-1363-10).
ד. המאמצים לאיתורו של יוסלה עוברים למוסד – הילד שב הביתה
לאחר שמאמצי המשטרה לאתר את הילד נכשלו והפרשה צברה תשומת לב ציבורית רבה מאוד, הטיל ראש-הממשלה דוד בן-גוריון במרס 1962 על ראש “המוסד” והממונה על שירותי הביטחון איסר הראל לאתר את יוסל’ה.
הראל העריך שהילד הועבר לאירופה והפעיל עשרות סוכנים ומתנדבים בחיפושים אחריו בקרב קהילות חרדיות ביבשת. הסוכנים לא הצליחו למצאו שם, אולם אחד מהם סיפר להראל כי בקהילה באנטוורפן מספרים על גיורת בעלת יכולות מרשימות הפועלת במדינות שונות. הראל העריך שהיא קשורה לפרשה, ולאחר מאמצים הצליח לאתר את רות בן דוד. אנשי המוסד גילו כי היא מוכרת את ביתה בצרפת. הם התחזו לאנשי עסקים החפצים לקנות את הבית והצליחו לגרום לה להגיע לדירה שהוכנה לצורך כך בצרפת ולהחזיקה שם. חוקרי המוסד ניסו לדובב את בן דוד במשך שבועות אולם לא הצליחו לגרום לה לשתף עמם פעולה. במקביל נעצר בארץ בנה של בן דוד, אוריאל, והוא הודה שאמו מעורבת בפרשה. בסופו של דבר הצליח הראל עצמו להוציא מבן דוד את מקום הימצאו של הילד. בעזרת המידע שנתן אוריאל ותוך שכנוע מוסרי גילו סוכני “המוסד” ב-1.7.1962 את יוסל’ה אצל משפחת גרטנר, מחסידי סאטמר, ברובע ברוקלין בניו-יורק. (ההודעה הרשמית של משרד החוץ לכל נציגויות ישראל בעולם על מציאת יוסל’ה בניו יורק – תיק חצ 3395/15; הנה תיאור בעיתון מעריב מתאריך 3.7.61 על משפחת גרטנר, שהסתירה את יוסל’ה בניו יורק).
בפגישה בין יוסל’ה לאמו שנערכה בניו יורק, התנכר הילד לאמו, וטען ששמו יענקל גרטנר. אך לאחר שהראתה לו תמונות מילדותו חזר לחיקה. הילד שב לבית הוריו. (הנה תיאורו של סופר העיתון “דבר” חיים יערי, על פגישתו של יוסל’ה עם אמו בקונסוליה הישראלית בניו יורק וסרטון קצר של יומני “כרמל-הרצליה” ובו ראיון קצר עם יוסל’ה עם שובו לארץ והתאחדותו מחדש עם הוריו).
לאחר סיום הפרשה, צבי אהרוני, מבכירי “המוסד”, מתח ביקורת על פעילות “המוסד” בנושא: “עשרות אנשי מבצעים, חוקרים ודסקאים התעסקו ארבעה חודשים רק בחיפוש אחרי יוסל’ה. זאת הייתה ממש אובססיה של איסר, וזה בא על חשבון מבצעים אחרים”.
לאחר סיום הפרשה, החליטה הממשלה שלא למצות את הדין עם כל המעורבים בפרשה. הכוונה במהלך זה הייתה להפחית את המתח והאיבה הרבה שיצרה הפרשה. (פרוטוקול ישיבת הממשלה מ 15.7.1962).
שנה לאחר שובו של יוסל’ה מארה”ב, חתם הנשיא שז”ר על חנינה לדודו של יוסל’ה, שלום שטארקס, שהוסגר מבריטניה לישראל בעקבות הסיוע שהגיש לחטיפה. (שלום שטארקס עורר סערה בישראל, כאשר עתר לבית המשפט העליון הבריטי נגד הסגרתו, בטיעון כי הוא מירושלים – שאינה חלק מישראל. עתירתו נדחתה. על מאמצי ההסגרה לישראל, ראו תיק חצ 3395/15). ראו: העתק מן ההודעה הרשמית של הנשיא על החנינה לשלום שטארקס (תיק ג 6841/07).
יוסל’ה התגייס לצה”ל ב-1970. בהמשך שירותו היה קצין בחיל התותחנים, ולאחר מכן עבד במשך כמה שנים בחברת IBM הוא מתגורר ביישוב שערי תקווה ומכהן כחבר בוועד היישוב.
ראיון שערך העיתונאי תום שגב עם יוסל’ה שוחמאכר בערוץ הכנסת (ערוץ 99) באוגוסט 2014.
קטע וידאו נוסף, הוא ראיון קצר עם גנזת המדינה דהיום, הגברת רותי אברמוביץ’ (בזמן שידור תוכנית היא הייתה סגנית גנז המדינה), גם כן בערוץ 99, על הפרשה:
https://www.youtube.com/watch?v=qipTSGF93ow
