ספרות, אמנות, תרבות, מדע וספורט

כרזה להצגת “טוביה החולב” ביידיש בתיאטרון היהודי בקרקוב

השנים שבין סוף המאה ה-19 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 היו שנות פריחתו של התיאטרון ביידיש בעיקר במזרח אירופה, אבל גם בפריס, לונדון, ברלין וניו יורק. יוצרים כמו שלום עליכם, אברהם גולדפאגן וי.ל פרץ, שחקנים ומנהלים כמו זיגמונט טורקוב, אידה קמינסקה והצמד המפורסם דז’יגאן ושומאכר – הביאו לפריחה של התיאטרון שהתרחב לז’אנרים שונים מקומדיה קלילה ועד לדרמות במיטב המסורת של התיאטרון הרפרטוארי. התיאטרון היידי באירופה המשיך להתקיים בחלקו גם תוך כדי מלחמת העולם השנייה, ופעל אפילו בגטאות וורשה, לודז’, ווילנה ובמרכזים יהודים אחרים. עם תום המלחמה התחדשו פעולות תיאטרון יידיש בוורשה, בבוקרשט ומקומות נוספים.

.1 | תיאטרון היידיש בארץ-ישראל לפני הקמת המדינה

גדוד מגיני השפה בשנות המנדט

מיום שהחלו העליות לארץ-ישראל היה המאבק למען הדיבור בעברית ודחיקת שפת היידיש לאחד שסימני ההיכר של התרבות העברית שהתפתחה בארץ-ישראל. החשיבות הרבה שייחסה האידאולוגיה הציונית לבניית תרבות המבוססת על השפה העברית הפכה את ארץ–ישראל ל’זירת קרב” עיקרית במאבק שניהלה הציונות נגד השפות האחרות שהיו שגורות על לשונם של העולים. עיקר המאבק התנהל נגד הדיבור והכתיבה הספרותית והעיתונאית ביידיש, שפתם של יהודי מזרח אירופה, שנתפסה כאיום העיקרי על העברית. בשנות המנדט הפכה העברית לשפתו הרשמית של היישוב ומוסדותיו האוטונומיים והחשוב מכול — של מערכת החינוך המסועפת שהקים. אולם בכך לא תם המאבק. כל גל עלייה הביא עמו רבבות של יהודים שרובם לא דיברו עברית וחידש את ‘מלחמת השפות’. הקנאות לעברית לוותה ביחס עוין ואף לוחמני כלפי היידיש. במרוצת השנים קמו ארגונים שונים כגון “רק עברית” ו”גדוד מגִני השפה העברית” ששמו להם למטרה להיאבק בשפות הזרות ובעיקר ביידיש. הם נקטו לעתים בצעדים אלימים כגון שריפת דוכנים שבהם נמכרו עיתונים ביידיש ואף הרס של בתי דפוס שהדפיסו יצירות בשפה זו. גם המוסדות הלאומיים הקימו מפעלים להנחלת העברית וערכו מבצעים יזומים למאבק בשפות אחרות. למשל שפת היידיש לא נכללה בתכנית הלימודים של האוניברסיטה העברית שנחנכה בירושלים ב– 1925 אף שהלימוד של מקצועות היהדות היה במוצהר ובפועל לאחת מאבני היסוד שלה. קבוצה של אנשי רוח ביישוב ובכללם: ברל כצנלסון, זלמן רובשוב (לימים שזר) ודב שטוק (סדן), שהתנגדו בחריפות למאבק נגד היידיש לא הצליחו לשנות את הלך הרוחות. המאבק התנהל גם נגד הצגות תיאטרון ביידיש. ניסיונות להעלות הצגות ביידיש נתקלו במחאות של הארגונים למען העברית שגלשו לעיתים לתגובות אלימות כגון הטלת פצצות סירחון ואבנים על האולמות שבהם נערכו המופעים.

.2 | תיאטרון היידיש במדינת ישראל - מידיו של ד"ר מנגלה באושוויץ לקרשי הבמה בישראל – "להקת הגמדים"

שבעת שחקני “תיאטרון הגמדים” בני משפחת אוביץ, ויקיפדיה

עם הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948 צפה ועלתה שאלת השימוש בשפת היידיש בחיי התרבות. גלי העלייה בשנים 1949-1948 הביאו עמם רבבות פליטי שואה מאירופה, ובהם אמני תיאטרון שביקשו למצוא את פרנסתם בשפה היחידה שבה ידעו ויכלו להציג – שפת היידיש. דוגמה ללהקה כזו הייתה “להקת הגמדים”. היא הורכבה מבני משפחת אוביץ היהודים – אנשים נמוכי קומה שלא נתנו לממדיהם הגופניים להגביל אותם, והקימו להקת תיאטרון מצליחה. מוצאם של בני המשפחה היה במחוז מרמורש בטרנסילבניה. אב המשפחה ורוב ילדיו היו נמוכי קומה. הם הקימו להקה בשם “להקת ליליפוט” והופיעו בשירה ונגינה ברומניה, הונגריה וצ’כוסלובקיה. במאי 1944 גורשו בני המשפחה לאושוויץ. שם משכו את תשומת לבו של הרופא פושע המלחמה ד”ר יוזף מנגלה, “מלאך המוות מאושוויץ”, ועברו סדרה של בדיקות שונות לצורך מחקריו בתורשה.

רוב בני המשפחה שרדו את ימי אושוויץ, ובמאי 1949 עלו לישראל והתיישבו בחיפה. בישראל בקשו לחדש את להקתם בשם “להקת הגמדים”. בסוף יוני 1949 הם כתבו אל שר החינוך והתרבות זלמן שזר. הם פרסו בו את קורותיהם, את סבלם ואת העינויים שעברו בתקופת השואה מידם של “רופאים נאצים יימח שמם”. הם בקשו להקל עליהם להקים את להקתם ולפטור אותם ממסים שונים כדוגמת התיאטראות הגדולים,  מתוך הבנה ל”מצבם של אודים מוצלים אשר כל רכושם נאבד, נשדד, נגזל ונשרף, ועכשיו הננו מתגוררים בפרוזדור של צריף עץ בחיפה ושרויים בחוסר כל” (מתוך תיק: גל-1091/22).

כעבור פחות מחודש כבר פנו אל “המועצה לביקורת סרטים מחזות”, שבאותם הימים כל הצגת תיאטרון בארץ חייבה את אישורה, ובקשו אישור להופעותיהם בישראל. (מתוך תיק: ג-3576/27). באין כל מניעה אישרה המועצה את הופעותיהם כמה ימים לאחר מכן.

נאמני השפה העברית ראו בעיניים דואגות את התופעה הזו. בסוף יוני 1949 שלח המזכיר הכללי של משרד החינוך, ישעיהו אברך, מכתב אל שר החינוך זלמן שזר. הוא ציין במכתב כי הובא לידיעתו שלהקה שמורכבת מעולים בחיפה (כנראה שכוונתו הייתה ל”להקת הגמדים”) מתכוונת להציג ביידיש והביע חשש שהדבר יהווה תקדים עבור להקות נוספות של מציגים ביידיש ובלעז. הוא ביקש שמשרד החינוך יקבל בשיתוף עם משרד הפנים הכרעה עקרונית לגבי איסור על הצגות ביידיש (מתיק: גל- 1091/22).  

.3 | איסור על הצגות ביידיש

ב-10 באוגוסט 1949 הטילה “המועצה לביקורת סרטים ומחזות” איסור רשמי על עריכת מופעים ביידיש; בחודשים הבאים דחתה המועצה כמה וכמה בקשות להצגות ביידיש, למשל במרס 1950 דחתה בקשה של קבוצת שחקנים מחיפה שביקשו להעלות מחזה ביידיש “סיביר הרחוקה” בנימוק ש”אנו כולנו עולים חדשים ובאישורכם תלוי עתידנו”. נימוקי הדחייה ניתנו בקיצור נמרץ: “משום איסור הצגות תיאטרון קבוע ביידיש” (ראו מתיק ג-3577/20). אמנים שהפרו את האישור הוזהרו על ידי המשטרה לבקשת המועצה.

ההחלטה גררה ביקורת רבה. היא הותירה  עולים רבים מהם חובבי תיאטרון, ללא יכולת ליהנות מאמנות הבמה. במחנות ובשכונות העולים ישבו רבבות עולים מאירופה. רובם נקרעו בסער המלחמה והשואה מבתיהם וממולדתם ומן התרבות היהודית שהכירו בערים ובעיירות במזרח ומרכז אירופה. הם לא דברו ולא הבינו עברית, וכמהו לקורטוב מן התרבות שתקשר אותם לעולם שהשאירו מאחוריהם לבלי שוב. עבור רבים מהם הייתה התרבות הזו מקושרת לשפת היידיש. האיסור על הצגות ביידיש נתפס בעיניהם כהתאכזרות בלתי מובנת אותה לא ציפו למצוא בארץ שנתנה להם מקלט מתלאותיהם.בעקבות הביקורת החליטה “המועצה לביקורת סרטים ומחזות” לאשר הצגות תיאטרון ביידיש בתנאי שייערכו במחנות העולים בלבד. למשל במרס 1951 אישרה המועצה  את ההצגה “אהרץ וואס עט בענקט”, “ובתנאי שההצגות תהיינה אך ורק במחנות העולים” (מתיק ג-3577/8).

.4 | החלטה להתיר לאמנים אורחים להציג ביידיש במשך 6 שבועות בלבד

מודעה על הצגה ביידיש ביפו שעוררה את דאגת עריית תל אביב – יפו (ראו להלן)

במרס 1950 הגיעו מפולין לישראל הצמד הקומי הנודע בתיאטרון היידיש שמעון דז’יגאן וישראל שומכאר. הם החלו להעלות את המופע “ויסעו ויחנו” ביידיש ללא אישור המועצה. ב-23.3.1950 התכנסה המועצה לדון בכך. נמסר כי הודעה על העלאת המופע ללא אישור נמסרה למשטרה שהתבקשה לאחוז באמצעים להפסיק מיד את ההצגות ולנקוט צעדים משפטיים נגד האחראים. בדיון התברר שיש צורך להחליט באופן ספציפי לגבי אמנים זרים שמבקשים להציג ביידיש. הוחלט להתיר לאמנים אורחים מחו”ל שמבקרים בישראל להציג בתקופה שלא תעלה על 6 שבועות. לגבי הצמד הוחלט לדרוש את הפסקת הופעותיהם וכמו כן לפנות למשרד המשפטים ולמשטרה ולהחמיר בענישה כלפי מי שיעלו מופעים ללא אישור מהמועצה (ראו תיק ג-3577/12 עמ’ 76-78). נגד האמרגנים של המופע של צמד האמנים נפתח הליך משפטי בבית משפט השלום בתל-אביב (ראו תיק ג-3577/12 עמ’ 49-46). כל ניסיון לרכך את ההחלטה נתקלה בסירוב מוחלט של חברי המועצה שמוכנים היו לאשר הופעות מעבר לזמן שהותר רק במחנות העולים. במאי 1951 התבררו בבית משפט השלום בתל-אביב שתי תביעות משפטיות נגד אמנים שהעלו הצגות ביידיש ללא אישור המועצה והן: “צוויי קוני לעמעל” (שני קוני למל) ו”די רומענישע חתונה” (חתונה רומנית).

הצמד “דז’יגאן ושומאכר”, השחקן יוסף בולוף, ושחקנים נוספים שהציגו תחת האצטלה של אמנים אורחים מחו”ל ניצלו את ההחלטה לאשר מופעים למשך 6 שבועות וזכו להצלחה רבה. את הפרצה הזו ניסו לנצל אמנים נוספים שהעלו או בקשו אישור להצגות ביידיש בטענה שהם עונים לקריטריון של אמנים אורחים. במכתבים שהגיעו אל משרד החינוך נטען שישנו בלבול שמנוצל על ידי מי שמבקשים להעלות הצגות ביידיש, ובקשו הנחיות ברורות או אף לאסור זאת (ראו מכתב בעניין זה מעיריית תל-אביב מתיק גל-1091/22).

ב-30 באפריל 1950 הסתיימה תקופת ההרשאה לדז’יגן ושומכר להציג את “ויסעו ויחנו” ביידיש. בניסיון להתגבר על המגבלה הוצע לצמד האמנים ולאמרגנים שלהם לשלב במופע גם קטעים בעברית שיהיו בהיקף של לפחות שליש  ממשך ההצגה כולה. ככלל החליטה המועצה שתאפשר להאריך את המשך ההופעות של אמנים אורחים מעבר לששת השבועות אם יוכיחו את רצונם להסתגל לתנאי הארץ “ע”י הרחבה הולכת וגדלה של החלק העברי בתכניותיהם” (מתיק ג-3577/12). המועצה אשרה אפוא לדז’יגאן ושומכר את המשך ההופעות בתכנית שמשלבת יידיש ועברית. החלק העברי בוצע על ידי זמרת וקריין ישראלים.

באוקטובר 1950 פנו צמד הקומיקאים בבקשה לאשר להם הופעה נוספת מעורבת של עברית ויידיש בשם “צחוק ולא יעבור”. אולם המועצה החליטה הפעם שלאור ישיבתם הממושכת בישראל אין לראות בהם יותר אמנים אורחים, ולכן לא תאשר להם “להופיע בתכנית נוספת ביידיש ולו בחלקה”. כמו כן החליטה במועצה להמליץ לפרקליטות להחמיר את האכיפה על הופעות ביידיש בניגוד לחוק “על יד מתן סמכות למועצה או למשטרה לבטל הצגה מבלי להזדקק למאסר אנשים” (מתיק ג-3577/70).

.5 | תיאטרון גולדפאגן מביא להחלטת ממשלה לבטל את האיסור על הצגות ביידיש

כל אותו הזמן לא פסקו הביקורות והפולמוס סביב האיסור על הצגות ביידיש שהתנהלו בעיתונות. למשל בתחילת מאי 1950 תקף עורך “מעריב”, עזריאל קרליבך בלשון סטירית חריפה את ההחלטה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות וטען שהיא נעשתה: “בלי שכל, ובלי טעם ובלי כל מאמץ קונסטרוקטיבי”; לא מובן כיצד בשעה שעיתונים בשפות לועזיות, ובכללן גרמנית, מופיעים ללא הפרעה בישראל, דווקא היידיש, מאבני היסוד של התרבות היהודית בגולה, זוכה ליחס עוין ומתנכר כזה, כתב. הכך נחזק את קשרינו עם יהדות התפוצות ובעיקר באמריקה? תהה קרליבך. ביקורת נמתחה גם במכתבים שהגיעו מאנשי תקשורת אל שר הפנים. יוסף הפטמן, עורך “הבוקר” ויו”ר אגודת העיתונאים בישראל, הביעה בפני השר פליאה רבה כיצד זה שני אמנים שצלחו את איימי השואה באירופה וזכו לעלות לישראל זוכים ליחס כזה, שפוגע לא רק בהם אלא גם בקהל שצמא ליהנות מכישרונם ( ראו מתיק ג-3577/12)

אחרים כמו למשל מאמר בעיתון “חרות” מינואר 1950, דווקא ביקר את מעשי הממשלה מהכיוון ההפוך, וטען שלא נעשה מספיק כדי להגביל את היידיש שמאיימת ליטול את הבכורה מהעברית כשפה הלאומית. אולם האיסור נותר בעינו. למרות זאת הוקם בפברואר 1951 תיאטרון היידיש “תיאטרון גולדפאדן” בתל אביב. שוטרים הגיעו לתאטרון ואסרו על המשך הצגותיו ונגד התיאטרון, שנסגר כעבור מספר חדשים בעיקר מסיבות כלכליות, הוצא צו על תנאי אשר אסר על המשך העלאת המופעים. התיאטרון פנה לבית המשפט העליון בטענה שההחלטה סותרת את הנאמר בהכרזת העצמאות על דבר חופש הלשון. בית המשפט העליון הוציא לבקשתו צו על תנאי נגד “המועצה לביקורת סרטים ומחזות” ודרש מאנשיה לבוא לבית המשפט ולנמק מדוע אסרו על התאטרון להעלות שני מחזות ביידיש. בעקבות הפסיקה ושבועיים לאחר מכן הגיע הנושא לישיבת הממשלה.

את הדיון פתח שר הפנים שהסביר שהקמת תיאטרון קבוע ביידיש זו “פרצה שעלולה להתרחב ולהתרחב.” והדבר “עלול להיות לרועץ”. משרד המשפטים ביקש את חוות דעתה של הממשלה בעניין, אמר השר משה שפירא. אחריו דיבר ראש הממשלה בן-גוריון שהיה צריך לעזוב את הישיבה עקב עיסוקיו הרבים, אבל רצה להישאר לדיון הזה; הוא טען שבעבר היה קנאי לשפה והוא עדיין קנאי לה, אולם הוסיף שכשהיינו מעטים בארץ נכון היה “להתאכזר” ליידיש, והיום אין לכך מקום. יש לדעתו להתיר הצגות ביידיש “ועלינו לקבל ייסורים אלו באהבה”(ראו קטע מדבריו של בן-גוריון).

שר המשפטים פנחס רוזן ושר החוץ משה שרת תמכו אף הם בביטול האיסור. שרת, שהיה ידוע בקנאותו לעברית, טען שיש להרבות בהפצת השפה העברית “אבל לא באיסורים. אין אנו יכולים שיתפרסם שאסור לשחק ביידיש בארץ. עד כמה שהדבר קשה צריכים אנו לסגת העניין”. לדיון המלא ראו: ישיבת הממשלה, 18.7.1951 עמ’ 6-3)

בסיום הישיבה הקצרה הוחלט ששר הפנים יבטל את החלטת המועצה לאסור הצגות ביידיש.

בכך באו לסיומן שנתיים שבהן היה התאטרון ביידיש אסור בישראל. בשנים שבאו לאחר מכן הלכה היידיש ושפרה את מעמדה בישראל. לבד מתאטראות ומופעים ביידיש, הוקמו מוסדות לטיפוח היידיש ונערכים קורסים רבים ללימוד השפה. ב-1996 חוקקה הכנסת את “חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, התשנ”ו – 1996”, ובעקבותיו הוקמה הרשות שפועלת רבות למען לימוד וטיפוח השפה ותרבות היידיש.

כנס ארצי של מקהלות יידיש, מתוך אתר המועצה הלאומית לתרבות היידיש