ספרות, אמנות, תרבות, מדע וספורט

.1 | א. תיאטרון הקאמרי צעדים ראשונים במדינה הצעירה

הצגת הקאמרי “הן לא תקחהו עמך”, 1947

מיום תחילתו של המפעל הציוני בארץ-ישראל הייתה העשייה התרבותית והתיאטרון בכללה, חלק חשוב בחיי היישוב בארץ. אחת הדמויות הבולטות בעולם התאטרון בימי בראשית היה השחקן והבימאי יוסף מילוא, ורב חלקו בהיסטוריה של התאטרון הישראלי.

לאחר שורה של תפקידים תיאטרליים שונים, ייסד מילוא ב-1945, ביחד עם אשתו ימימה מילוא ושחקנים נוספים את תיאטרון “הקאמרי”. התאטרון התבסס על דור של שחקנים צעירים שגדל בארץ, ביטא רוח ארצישראלית וביקש לתת במה למחזאות מקורית. בשנותיו הראשונות ביים מילוא כמחצית מהמחזות שהעלה “הקאמרי” ובהם יצירות ישראליות מקוריות כגון: “הוא הלך בשדות”, “אלוף בצלות ואלוף שום”, “הם יגיעו מחר”, ועוד. לצדם ביים ממיטב המחזאות הקלסית ובכלל זה: “משרתם של שני אדונים”, ” אנטיגונה”, “אויב העם”, “טרטיף” ועוד.

בשנותיו הראשונות התבסס “הקאמרי” על עבודת התנדבות או התנדבות למחצה של עובדיו ושחקניו. לתאטרון לא נתנה כל תמיכה ועובדיו חיו חיי מחסור ומצוקה. “חיידק התאטרון” הוא שסייע להם להתגבר על הקשיים ולהמשיך בעשייה האמנותית. מי שפעל ללא לאות לבסס את התאטרון, לשפר את רמתו המקצועית ולהבטיח את קיומו וקיום הצוות שלו היה יוסף מילוא – ששימש כמנהל האמנותי שלו. לאחר קום המדינה והקמת הממשלה הראשונה, פנו  יוסף מילוא, יוסי ידין  ויצחק קדישזון במרס 1949 אל מנהל ההקצבות במשרד האוצר, וביקשו להכליל את תאטרון “הקאמרי”: “בין המוסדות האמנותיים הנתמכים על ידי ממשלתנו”. הם ציינו את ייחודיותו של התאטרון במתן במה לשחקנים ומחזאים ישראלים צעירים, והוסיפו: “מובן הדבר שרמת החיים הירודה של השחקן אינה מאפשרת לתאטרון להגיע אל הרמה האמנותית אליה הוא שואף” (תיק גל-1091/31, עמ’ 108).

בשנים הבאות נמשך מצבו הכספי הקשה של “הקאמרי”. ההקצבה הזעומה שניתנה לו על ידי משרד החינוך לא הספיקה לכיסוי הוצאותיו, ולא פעם עמד המשך קיומו בספק. בספטמבר 1952 כתב מילוא בשם הנהלת הקאמרי אל משרד החינוך. הוא מחה על ההקצבה הזעומה ועל כך שהתיאטרון מקופח בתמיכה הניתנת לו לעומת תיאטרונים אחרים (תיק: גל-1091/31 עמ’ 8). למרות הגירעון הכספי החריף, החליט מילוא שלא לוותר כל תכניותיו בעניין קידומו של התיאטרון הקאמרי ואמנות התיאטרון בכלל. ב-1950 הוא יזם את הקמתו של בית ספר הדרמטי שליד תיאטרון הקאמרי, שהכשיר אנשי תיאטרון צעירים. ראו מכתבו אל שר החינוך בן-ציון דינבורג (דינור) מאוקטובר 1952 בבקשת תמיכה לבית הספר, שעל גביו כתב השר תשובה ש”יש להכניס תמיכה לבית הספר הזה” (תיק: גל-1790/4, עמ’ 55).

.2 | ב. להקת תיאטרון למעברות

יוסף מילוא

קשייו של ה”קאמרי” בשנות המדינה הראשונות שיקפו את קשיי החיים בישראל הענייה של ימי העלייה הגדולה. יותר מכל התבטאו הקשיים האלו בחייהם של העולים החדשים במחנות העולים ובמעברות. באביב 1950 הוקמו המעברות הראשונות ביזמתו של ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות היהודית, לוי אשכול. המעברות הביאו לשיפור ביכולת ההתפרנסות של העולים שחיו בהן לעומת מחנות העולים, אולם גם בהן רבו העדויות על מצוקה, עזובה וקשיי קליטה. בראשית ספטמבר 1950 שלח הפזמונאי והמחזאי חיים חפר מכתב לשר החינוך זלמן שזר, וכתב כי לאור קשיי הקליטה של העולים, הוא מציע: “להקים להקת תיאטרון שתסתובב במעברות וביישובי העולים”. הוא הציע  שהלהקה תבסס על יוצאי הצ’יזבטרון ושחקנים שיקצו לשם כך התיאטראות הקיימים, והיא תסייע לעולים בקליטה התרבותית ובלימוד השפה (ראו: תיק גל-1091/22). חפר גייס לעניין את אהרון זאב, קצין חינוך ראשי בצה”ל, ואת המשורר, הפזמונאי והמחזאי נתן אלתרמן. שזר התייחס בחיוב לרעיון אך זמן קצר לאחר מכן עזב את תפקידו. מחליפו דוד רמז שלח בנובמבר 1950 מכתב אל התיאטראות “הבימה”, “הקאמרי”, “אהל” ו” המטאטא”. הוא כתב כי “אחת הבעיות התרבותיות החריפות שלנו היא: כיצד להביא אל הכפרים החדשים ואל מעברות ההתיישבות והקליטה תרומה מן האמנות, הספרות, הזמרה, הריקוד והציור”. הוא ביקש מהם להירתם להקמת להקת שחקנים נודדת שתופיע במעברות.  הקאמרי נענה לאתגר והסכים לחשרר כמה שחקנים ללהקה, וכן שהבמאי גרשון פלוטקין ישוחרר מהתיאטרון כדי לביים את ההצגה הראשונה שלה (תיק גל-1091/31 עמ’ 57, 71).  בספטמבר 1951 כתב מילוא לאברך במשרד החינוך, לגבי הקמת הלהקה לקראת הקיץ וקבלת אחריות על כך (תיק: גל-1091/31 עמ’ 48).

.3 | ב. קשרים עם תיאטרונים ואנשי תיאטרון בחו"ל

חיה הררי, אברהם בן-יוסף ורחל מרכוס בהצגה של הקאמרי, 1952. צלם: פריץ כהן לע”מ

עם הזמן החל יוסף מילוא לקנות לעצמו שם גם בתיאטרונים בחו”ל. הוא הוזמן להשתלמויות ולביום הצגות בכמה מהם באירופה. למשל באוגוסט 1951 באותם הימים כל יציא לחו”ל הייתה זקוקה לאישור של משרד העלייה. באוגוסט 1951 כתבה הנהלת הקאמרי ל”מחלקה לביתרי יציאה במשרד שמילוא הוזמן לביים בתיאטרון בציריך, ובקשה לאשר את יציאתו משום: שב”פעולתו הברוכה בחו”ל מחזק מר מילוא את קשרי התרבו והידידות בינינו לבין העמים” (תיק גל-1091/31 עמ’ 51).

הקשרים שקשר מילוא בחו”ל התבטאו גם בהזמנת אנשי תיאטרון זרים, ובהם במאים וציירי תפאורות, כדי שיתרמו ממומחיותם לקידום התיאטרון הקאמרי. ביוני 1951 שלח כתב מילוא אל משרד החינוך וביקש לאשר את בואם של אמנים כאלו נשוויץ ומאנגליה “כי אמנים אלו חיוניים לתיאטרוננו” (תיק גל-1091/31 עמ’ 54). בנוסף רכש הקאמרי את זכויות היוצרים על מחזות שנכתבו בחו”ל, ביון היתר על ידי סטפן צוויג, ברנרד שאו, טנסי וויליאמס ואחרים, כפי שכתב מילוא למשרד החינוך בבקשה לאשר מטבע זר לצורך התשלום (תיק גל-1091/31 עמ’ 36)

ב-1961 יזם יוסף מילוא את הקמתו של תאטרון חיפה, וב-1968 זכה בפרס ישראל על פועלו בתחום התאטרון. הוא נפטר ב-1997.

קטע מהצגה של תיאטרון הקאמרי, 1957. לע”מ

יוסף מילוא